שבוע רביעי של השובבי"ם
בעזרת השם יתברך ויתעלה, השם האמת, אשר כל המתקרב לאורו האין סוף זוכה להרגיש כל מיני נעימות אמיתית ונצחית, היום אור ליום רביעי לסדר בשלח פרעה את העם, יד בשבט ערב ט"ו בשבט, היום הגדול והקדוש בו נזכה לכל טוב, תשנ"ז.
לכבוד חברי וידידי האברך החשוב, הרוצה להסתופף בחצרות בית ה', אשר משם מעין יוצא להשקות הנפשות החפצות בקרבת אלקים, ולחסות תחת סתר צל כנפיו יתברך ולהתלונן בצל האמונה הטהורה המסוככת בגדפיה על ראשי עם קודש, הלא הוא אלופי ומיודעי אשר יחדיו נמתיק סוד בבית אלקים נהלך ברגש …. ….. נרו יאיר ויזרח לנצח נצחים כאור שבעת הימים, כשמש בצהריים וכלבנה בחצות, היינו שבכל תקופה ומצב בימי שנותיך הארוכות בעזרת השם, תאיר ותזרח תמיד, אמן כן יהי רצון.
… היקר! עודני נתון תחת השפעת ההלם והזעזוע הכבד ללא נשוא מקריאת מכתב ההתאבדות של הבחורה החרדית שנתפסה לשמד חילוני, שפורסם וקראתיו בדמעות שליש, מבין השורות ניבטו יסורי הנשמה שנחבלה על ידי כוחות הרשע. וזוהי בעצם המלחמה הנצחית הניטשת בין הרוחניות האמיתית המכילה והאוצרת בקרבה אושר נצחי לבין הגשמיות השקרית המכוסה והמחופה באושר מלאכותי וכוזב.
…., …., היום יהיה יום חמישה עשר בשבט, שהוא יום נעים ונפלא, וכולנו שומרים זכרונות יפים מהבית, מהתאספות חסידית משובבת לב לאכילת הפירות וברכתם בצוותא, ואמירת דברי תורה וחסידות וכו'. ועל כן רציתי לדבר עמך מעט מהני מילי מעלייתא דשייכי להאי יומא, המכונה בדברי חכמינו ז"ל הקדושים 'ראש השנה לאילן', והלקח הרמזי, מוסרי וחסידותי שאפשר להוציא מעניני היום הגבוהים והרמים. ואתה תשכיל ותוסיף לקח להתגבר ביתר שאת ויתר עז על היצר הצר הצורר הרוצה להגותך מחיי הטוהר הנצחיים, ולגשם את גופך שלא תהיה מסוגל להרגיש רוחניות חיות אלוקות.
כי מכל מה שמדברים, לומדים, קוראים ושומעים, צריך המשכיל הנלבב למצוא את עצמו ואת ענינו בתוך המדובר, הנלמד, הנקרא, הנשמע והנאמר. כי כל יהודי – יהיה מי שיהיה ויה מה שיהיה, אינו מיותר חס ושלום בעולמו של הבורא, וההשגחה העליונה מרמזת רמזים לכל אחד ואחד באשר הוא שישוב בתשובה ויכיר את בוראו בכל ימיו, שעותיו ורגעיו – "לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ" (איוב ז, יח), אדם נידון בכל יום (ר"ה טז.).
….! כבר זכינו לדבר כמה פעמים על ההתבוננות הפשוטה הזו, שמכל חטא, עון ופשע שהאדם פוגם ועובר וחוטא, ובפרט אם זה עבירה בסתר, שעל זה אמרו חכמינו ז"ל הקדושים (חגיגה טז.): 'כל העובר עבירה בסתר כאילו דוחק רגלי שכינה שנאמר (ישעי' סו, א): "כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי". וזה דבר נורא ואיום, עד היכן פוגם החטא כביכול, מה שאי אפשר לפה לדבר וללב לחשוב.
והחוטא בורא משחיתים, מחבלים וקליפות קשות ההולכים ומסתובבים בעולם ומזיקים בגשמיות וברוחניות, וכאשר שומעים אסונות טראגיים, שאנשים מסתלקים מזה העולם בעודם בשיא צעירותם או שנולדים תינוקות בעלי מומין [השם הטוב ירחם מעתה על כל עם ישראל], או שנחלים ומתייסרים בכל מיני מחלות משונות ויסורים קשים ומרים או שמאבדים את כל רכושם בסיבה קלה רחמנא ליצלן, כל מיני צרות ומצוקות היו לא יהיו, שישנן בעולמינו זה – נוה התלאות. וכן ברוחניות, הקליפות האלו משוטטות ומכשילות בני אדם בעבירות קלות וחמורות וחמורי חמורות, עד חייבי סקילה, מיתת בית דין וכריתות – השם יציל וירחם.
ונמצא, שכשאני שומע מקרים מזעזעים כאלו, מעשים נוראים כאלו, עלי לפשפש במעשיי, כי מי יודע אם לא בגיני ובסיבת חטאי ומרדי באה על עם ישראל צרה פלונית ואלמונית ואחרת, השם יתברך יחוס וירחם.
ובפרטיות המעשה הנורא הזה, שהוא מקרה טראגי לפי כל אמת מידה, וכל השומע יחרד ופלצות תאחזנו, ואין נשאר אדיש ושוה נפש למול כל זה, שנערה מבית חסידי נפלה לקיבוץ חילוני מתנכר, ואחר שראתה הטעות הנוראה, לא שלטה בעצמה ותלתה את עצמה למות, ואלו קליפות דרסו והרסו את נשמתה? אלו הן הקליפות שבראתי בחטאי כי רבו. אוי לי וילי! ואין לומר: "מה לי ולסיפור הזה"? כי אם נשמע הדבר אל אזנינו אין זה לריק, כי אין דבר ריק בעולם. ובכל דבר יש ענינים גבוהים ורמים בגו.
ומה שכולנו צריכים לחקור ולחשוב, נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה אל ה', לחשוב חשבונו של עולם, מה מי ואימת, איפה כולנו אוחזים במלחמה שבין הגוף לנשמה? ומדוע אנו מונעים מהגוף את הארת הנשמה והופכים אותו במשך הזמן לאויב מסוכן ומושבע לכל דבר רוחני, עד שאין מבינים איך אפשר בכלל להשיג איזו מצוה או איזו השגה רוחנית, ובמקום לקיים שיתופא דנפשא ובשרא, גורמים קוטביות מסוכנת בין שני חלקי האדם, עד שהיהודי המסכן והאומלל נקרע ונגזר בין שני העולמות. ברגע אחד הוא נכסף ומשתוקק רק להכלל לגמרי באור האין סוף ברוך הוא, וברגע אחר הוא נופל ויורד לעומק שאול דנוקבא דתהומא רבה, והכל חשוך לו לגמרי.
ובדרך רמז, כיון שקורין להאי יומא ראש השנה לאילן, זה מזכיר לנו את ענין הדין דראש השנה, שאז דנים אותנו, ומן הראוי שנפיק לקח ומוסר, ועצת אמונה מענין העצים וסדר חיותם והנהגתם, כי כתוב (דברים כ): "כי האדם עץ השדה", האדם נמשל לעץ השדה. ובאמת גם בשכל אנושי ניתן למצוא מכנה משותף רב בין תכונות הצומח לתכונות המדבר שהוא האדם. ובעת בריאת העולם על ידי בוראינו יתברך שמו [שכל הבריאה כולה, וכל אשר בה, היתה רק בעבור כבוד שמו יתברך, כמו שכתוב (ישעי' מג, ז): "כל הנקרא בשמי, לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו"] אמר הקדוש ברוך הוא (בראשית א, יא): "תדשא הארץ עשב מזריע זרע עץ פרי", ודרשו על זה חכמינו ז"ל הקדושים (ב"ר ה, ט): 'עץ פרי – מה הפרי נאכל, אף העץ נאכל. והיא לא עשתה כן אלא ותוצא הארץ דשא – הפרי נאכל והאץ אינו נאכל'. ובשביל זה נתקללה הארץ, וכמו שמביא רש"י על הפסוק "עץ פרי" – שיהיה טעם העץ כטעם הפרי, והיא לא עשתה כן, אלא ותוצא הארץ עץ פרי עושה פרי, לפיכך כשנתקלל אדם על עונו נפקדה גם היא, עיין שם.
ונמצינו למדים שתכלית הבריאה היתה – שהעץ והפרי היו שוים בטעמם, ומעתה נציץ מרחוק קצת, לקרב את עצמינו להקדמה נפלאה, ודרך עיקרית ושרשית בעבודת אבינו שבשמים האהוב והיראו, להביט בהיבט הפנימי של עץ ופרי וטעם, מה הם ומה ענינם ומה הם אומרים ומרמזים לנו.
והסכת ושמע …. היקר! זה כבר ידעת ושמעת, אך ככל שנוסיף לדבר מזה נווכח שעדיין לא נקבע הדבר בלבנו באמת, שעיקר התכלית בזה העולם העשיה הגשמי, הנעלם, הנסתר והמכוסה הלזה, שכל אחד מבאי עולם, מעם הקדוש בני אלקים יכניע את חמריות ועביות וגשמיות הגוף [שהוא 'נציג' של העולם הזה והבליו במערכת האדם] תחת אור הקדוש של הנשמה שהיא חלק אלו'ה ממעל ממש, אור אלוקי [שהוא 'נציג' של העולם הבא ושעשועיו האין סופים במערכת האדם]. וכאשר נשמות ישראל נכנעות תחת אורה של שכינה, ומכניעות על ידי זה את גסות הגוף, נתבטלת לגמרי הישות של הסטרא אחרא, והעולם כולו בכלל נתעלה בעליה גדולה ומתבטל ונכלל באור האין סוף ברוך הוא.
כי הכוונה של הקדוש ברוך הוא בבריאת כל העולמות, ובפרט בבריאת העולם הזה והאדם הגשמי אשר נתון בתוכו הוא בשביל מטרה אחת ויחידה – כדי להגביה את האדם לדרגה של הכרת הבורא, ואף שהוא מסתובב בעלמא דשקרא, בעולם של גסות וחומריות, בעולם עב ויש, עם כל זאת, ידע ויאמין בחקיקה מוחלטת בדעתו שהכל כסא לאלוקותו יתברך שמו.
כי העץ מרמז על הגשמיות, והפירות מורים על הרוחניות הטבועה בבריאה כי ניתן לאכלם וליהנות מהם [וזה ידוע, שבכל הנאה גשמית טמונים בחוּבה ניצוצות קדושים רוחניים, ואין כאן מקום לבאר הענין]. והיתה כוונת השם יתברך בזה, שטעם העץ והפרי יהיו שוים, שהנשמה והגוף יתחברו יחדיו לעבדו יתברך בשני יצרינו – ביצר הטוב וביצר הרע, שלא לשכוח מהשם יתברך אפילו רגע אחד, לא להסיח דעת מאמיתת מציאותו אפילו רגע אחד.
ועל ידי חטא אדם הראשון שעדיין לא תוקן בעונותינו הרבים, [ואף שעלינו נפלה חובת תיקונו וזיקה רבה יש לנו עמו – לא שמנו אל לב לתקן זאת, ואדרבה, עוד הסכלנו עשה להתרחק מאד, לשגות ולהזיד עוד ועוד], נגרם כלל החטאים והעונות והפשעים של בני אדם – "נגעי בני אדם" (ש"ב ז, יד), שעל ידי שחוטאים ועוברים חס ושלום על דברי התורה הקדושה – נתכסה ונתעלם ונסתתר ונחפה ונתחבא אור אלוקותו יתברך מהבריאה, כמו שאמרו חכמינו ז"ל הקדושים (סוטה ג:): 'בתחילה היתה השכינה מצויה אצל כל אחד ואחד, כיון שחטאו נסתלקה שכינה מהם'.
כי באמת הקדוש ברוך הוא, הוא רחמן כזה שממשיך רחמנותו יתברך שמו על כל יהודי ויהודי יהיה במקום שיהיה, גולה באיזו גלות שתהיה, משם יוכל להתקשר ולהתדבק באלוקות – 'אַז דִי גֶעטְלִיכְקֵייט זָאל נִישְׁט אָפּלָאזֶען אַ מֶענְטְשְׁ'ן, וִוי אַ הִין עֶר וֶועט זִיךְ וַוארְגֶעלֶען' (שהאלוקות לא תעזוב את האדם, להיכן שרק יתגלגל), כי לית אתר פנוי מיניה.
אך מה לעשות שהאדם מטבע חומריותו הוא טפש מטופש [כמאמרם ז"ל (סוטה ב.): 'אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות'], ועל ידי כל חטא שלו הוא ממש כמסלק את הקדוש ברוך הוא [כביכול] ממנו, והוי כאילו שאומר לו: 'לך מכאן' חס ושלום, 'אין אני מתחשב בך ובמציאותך'! רחמנא ליצלן, רחמנא לישזבן. ועל כן בכל חטא יש איזו נקודה של כפירה.
ואשר לכן, כיון דכל עיקר תיקון החטא הוא עקירתו מעיקרו, ושירושו משרשו, וזה הוא על ידי אמונה פשוטה, שיתאמץ וישתדל להחזיר לעצמו את המבט הזך והאהור של בעלי האמונה התמה, אשר מביטים תמיד קדמה אל אור אלוקותו יתברך שמו, הנמצא בכל פרט מפרטי הבריאה. והתשובה השלימה היא השלמת חסרון החטא היוצר חלל מכאיב ודוקרני בלב האדם, ונפשו מתייסרת ללא גבול, בזה שיהפוך את הרצונות הרעים לכיסופי קודש.
וזה סוד אומרם ז"ל (יומא פו:), שהשב מאהבה עונות נעשין לו כזכויות. כי על ידי זה מעלה את הכבוד הנעלם בכל דבר גשמי לשרשו, ומגלה, שאפילו במקומות המטונפים שהוא שקוע בהם, מונח וגנוז שם אלוקות, בבחינת (תהלים צא, טו): "עמו אנכי בצרה". וכאשר הארכנו לדבר בזה באגרות הקודמות, לפי הדרך אשר התוינו לעצמנו כסימן וציון לנתיב התשובה השלימה בימי השובבי"ם.
והנה זאת כל חד מינן חלי ומרגיש בעצמו, כי על ידי כל נפילה ונפילה, מכשול, חטא ועבירה על רצון השם יתברך, על ידי זה נעלם ונסתר ממנו אור השם יתברך, ואינו מרגיש שום התלהבות וחשק בשום ענין וחלק מעבודת השם, ונפשו הזכה והנקיה מושפלת עד שאול תחתיה.
ומכח זה נוצר מצב שהנה מסתובב לו בעולמו אדם דתי, חרדי, חסדי עטור בפאות וזקן, לבוש בבגדי יראים וחסידים, עם כובע, שטריימל ובעקיטשע וכו', טלית עם עטרה מוזהבת וכו', ובפנים, בתוך תוכו, התיישב לו באורח קבע האפיקורס'ל הקטן הידוע, שלמעשה אינו עושה כלום, 'רק' מקרר את האדם! ממית אותו! ונעשה כמו מת שהוא קר וקשה כאבן – 'דֶער הַארְץ אִיז פַארְשְׁטַיינֶערְט' (הלב מאובן), אוי! רשעים בחייהם קרויים מתים (ברכות יח:), בלי אור, ללא חיות, בלי מוחין, בלי מידות, בלי הרגש… הגוף ניצח במערכה. וראה זה פלא! הגוף אינו מרוצה לעולם מ'נצחון' שכזה, רק הוא כואב, שבור ומסכן.
והסיבה לכך היא, שלפי האמת, יהודי הוא כל כך יקר, ונשמתו כל כך מרוממת, ודומה לעץ אשר שרשיו נטועים בעולם הזה, ונופו נוטה לעולם הבא, עולם זך ורוחני. וגם העולם הזה בפנימיות הוא רוחניות גמורה, רק שכאן בעולם מלשון העלם, הכל בהעלם ובהסתר, בסוד, בסודי סודות. ואף שבחלל הבריאה מנסר ומהדהד קול רם גדול ונישא, אדיר וחזק, נמרץ ונפלא, קול האמונה, קול הצדיקים שיש הקדוש ברוך הוא בעולם – המחיה את כל הבריאה כולה, ומהוה את כל היקום, והמהוה את כל ההוי'ה כולה, אף על פי כן, למען הבחירה והנסיון, אין שומעין את הקול הזה, והוא נשמע בלחישה, כאילו הוא נאמר בקול דממה דקה, בלחש, בלט, ברז, בסודי סודות. ואם אחד חפץ ורוצה להקשיב לשירת האמונה הנעימה הזו, צריך להטות אזנו היטב היטב, כמו שנמצאים במקום שיש רעש ושאון מחריש אזנים, ופתאום רוצים לשמוע איזה דבר מעניין, או איזו שירה בקול ערב ונעים, מהסים את הסובבים ואומרים: – "הסו! רגע, רגע אחד, שקט… שישתרר כאן זמן קט, תנו לשמוע מה שאפשר לשמוע"… כן הדבר בחללו של עולם, אשר שאון המונה של רומי – כללות ההסתרות הרבות והעצומות שיש על גילוי האלוקות, מרעיש ומחריש, וכל כולו של עולם זה צועק בקולו – רצונות נפסדים, חשקות שטנית, לחשוב כאילו יש איזה 'יש' בעולם, לדמות שיש איזה ענין הנפרד חס ודלום מאלוקות. אבל כשאדם רוצה לשמוע, ונשמתו זועקת: "די! תנו לשמוע, תנו קצת הפוגה, אני מעוניין לשמוע את הקול הדקיק הנפלא שפולח ובוקע ונשמע לאודנין דמאן דשמע", אזי מתחיל באמת לשמוע… כי הקול הזה נשמע רק באזני הרוצה לשמוע באמת.
וכמו האילן הזה, שהוא רק כסא ומרכבה להפירות, כי כל תכליתו היא הפירות, כמו כן עיקר האדם היא הנשמה הטהורה, שהוא יתברך שמו בראה, הוא יצרה, הוא נתנה בו בזה העולם העשיה, והוא עתיד ליטלה ממנו לעתיד לבוא. והגוף הוא רק כלי ונרתיק שבהם מונחת הנשמה העילאית הלזו.
וכמו כן הוא כל העולם הזה וכל אשר בו – הדוממים, הצומחים, החיים והמדברים, המה ככסא לאלוקותו, והשם יתברך נעלם ונסתר בתוך כל פרט ופרט מפרטי הבריאה, וזה דבר מבהיל ומפעים אשר לא יכילהו הרעיון והשכל האנושי.
וכאשר אדם זוכה לעשות ולקיים את רצונו של הקדוש ברוך הוא, ומקיים את כל המצוות בשמחה ובאהבה מתוך הכרה ברורה, ומתמלא חדוות סיפוק אמיתית, ולומד את התורה הקדושה בידיעה שכעת הוא לומד את דעתו וחכמתו כביכול, כי החכמה האלוקית גנוזה בתורה כידוע, וכשלומדים – מכניסים כביכול בתוכנו חכמה אלוקית – על ידי זה מתבטל ממנו כל הרע והחושך הסמיך שנמצא בעולם ההבל השקרי הלזה, ומתגלות כל ההסתרות, והוא זוכה להכיר את מי שאמר והיה העולם.
ושמעתי פעם משל נאה על זה [כמדומה שקראתיו בספר מאמרים נפלא 'בעין יהודית'], שפעם השכירו זוג דירה של מישהו מבלי שיראוהו ויכירוהו, וכל ענין ההשכרה נעשה על ידי גורם שלישי מתווך, ובמשך תקופת היותם מתגוררים בדירתו, היתה להם סקרנות לידע מי הוא הבעל הבית, מה טיבו ומהותו, מה הם תחביביו וכיוצא בזה, בכן הם החליטו לערוך תחקיר מכל הפרטים הנמצאים בבית, חיטטו בכל חפציו, ובכל פעם רשמו מסקנות על אפיו וכיוון הלך חשיבתו ותפיסת חייו. וכאשר הגיע היום ופגשוהו – יכלו להיות שבעי רצון ממסע חיפושם, וממש 'הכירו' כבר את האיש, וידעו שזה הוא זה וכו', [שם זה נכתב בהרחבה רק אני קצרתי כדי לא לצאת מן המכוון].
והנמשל, שהעולם הזה, הארץ נתן לבני אדם – כדי שיכירו את עיזוז גבורותיו ונפלאותיו יתברך עד ההשגה שהשמים שמים לה' – שהוא סוד השגת אלוקות בתכלית מדריגה העליונה. ומכל הפרטים של בעל הבית נדעו ונכירו, ולא רק שזה רשות ומציאת ענין כבמשל, אלא שזו היא חובה גמורה, כאשר ציונו על זה, וכדשנינו (אבות ו, יב): 'כל מה שברא הקדוש ברוך הוא לא בראו אלא לכבודו, שנאמר (ישעי' מג, ז): "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו" [ולא לשם השתעשעות גרידא אלא שזו מטרת הבריאה], אף גם ניתנו לנו כלים נפלאים לזה, והיא התורה והמצוות הקדושים, שעל ידם אנו מכירים את מאצילנו, בוראנו, יוצרנו ועושנו יתברך שמו.
אבל כאשר חס ושלום האדם חוטא, ובפרט בחטא המר והידוע, שפוגם במדת צדיק יסוד עולם, נעלם ונסתר ממנו הכל, וכל החיים שלו נהיים צרים ומרים, ואין לו שום מציאות של טובה ומתיקות בשום דבר, ולא רק ברוחניות, אלא אף גם בגשמיות נאבד לו כל הטעם, והוא ממש כמת מהלך, כמו מכונה טכנית, רחמנא ליצלן.
ובזה נדמה הוא לאילן הזה, שכשמתמלא תולעים, על ידי זה לבסוף מתייבש ונכמש, ושוב אינו מוציא פירות יותר, בדיוק כך "האדם עץ השדה", כשחוטא ועובר על רצונו של הקדוש ברוך הוא, על ידי זה הוא נרקב ואינו עושה פרי, ואלו פנים יש לעץ רקוב? ואיזו צורה יש לאיש רקוב שיש לו רק גשמיות [גזע העץ] ואין לו רוחניות [פירות האילן].
…. יקירי, היושב בפנימיות לבבי לטוב כל הימים, שים לב, היום ראש השנה לאילנות, ברעיון של יום הדין, כי האדם נמשל אליהם, הוא צריך להם, ענינם ענינו, טובתם טובתו – כאשר באמת איתא שאדם נידון בכל יום, מלבד אשר מנסים את האדם בכל פעם מחדש, על כן הבה ונעשה את היום הזה ליום חשבון ודין בעבורנו, אם אנו יודעים שכבר עשינו עד עכשיו נגד רצונו של הקדוש ברוך הוא, שכחנו ממנו, התרחקנו ממנו, לא קיימנו דברו הטוב ונכשלנו בעבירות חס ושלום, הבה ונחזור שוב אליו, הוא הרי מחכה לנו, ומכריז וקורא לעומתינו – "שובו בנים שובבים"! ולא רק שמבקש את שיבתינו, אלא שאף מבטיח לנו – "ארפא משובותיכם", אני ארפא אותכם, כי באמת רק בכח עזר עליון יכול אדם לשוב, וכשאדם מחליט לשוב, על ידי זה נפתחים לו אורות צחצחות, אורות עליונים נוראים ונשגבים בהארת אין סוף ברוך הוא, עולמות נשמות אלוקות.
הבה ונחזור אליו בתשובה שלימה, נקבל על עצמנו עול מלכות שמים, עול התורה והמצוות, קבלת האמונה בלב חזק ובוטח בלי שום ספק וספק ספיקא חס ושלום, ושמץ דשמץ של דרכי מינות רחמנא ליצלן, הבה וננצל את היום המסוגל הזה של ט"ו בשבט, לבקש הרבה מהשם יתברך בעת רצון כזו – שנהיה כדוגמת העץ הטוב והבריא שמוציא פירות טובים, על ידי זה שנזכה להגביר את אור הנשמה על גשמיות הגוף הכלה והנפסד, לבטשו ולזככו כליל, ונלמד את הלימוד הנפלא שלמדנו כאן, שזאת היתה מטרת כל הבריאה – שטעם העץ והפרי יהיה שוה, שמגמת הגוף והנשמה תהיה אחת – לעשות נחת רוח להשם יתברך.
[ושים לב לדברי רמח"ל הקדוש ב'מסילת ישרים' (פרק א'): 'כי אין הנשמה אוהבת העולם הזה כלל, אלא אדרבה – מואסת בו'].
וראה נא דבר הפלא ופלא מה שאיתא בזוהר חדש (פרשת בראשית): 'כשהוציאה הארץ אילניה ופירותיה, הוציאה בתחילה בגן עדן ואחר כך בכל העולם' – ואפשר לומר, שכל זה היה לגלות את הסוד הנפלא הזה לכל אדם, שבכל דבר גשמי, בכל אילן, עשב ודשא גשמיים – מלובשים בהם אורות רוחניים, ואם יזכה האדם לבטל את עצמו להשם יתברך לגמרי לגמרי, ותמיד ישאף להתבטל ולהכלל בהשם יתברך, היינו שלא יהיו לו שום רצונות והרגשים עצמיים רק רצונו יתברך שמו, יזכה ליהנות ולינוק מדובשא וחלבא של הני עלמין עלאין קדישין.
אמנם, לפי ראות עיניהם הגשמיות של אנשים הישנים בתרדמת הזמן, ושקועים בבוץ של הבלי העולם הזה, נראים חיים כאלו כמין חיים 'תלושים מן המציאות', עצובים, אפורים ומשעממים, רק אייבישטער כל היום… אבל סומין הללו שלא ראו מאורות מימיהם לא חלים ולא מרגישים איך שהכל דמיון גדול, ולא רק לאחר הפשטת הגוף מהנשמה רואים את האמת הפשוטה הזו, אלא אף בעצמם הגשמית הזו, יכולים כל בני תמותה עלי חלד להעיד על אפסיותו של עולם הבל, על הקושי העצום לראות איזה קורטוב של אושר אמיתי בסערת ימי חיי הבלי העולם הזה.
לא כן האדם הרוחני מחיה את עצמו עוד בעולם הזה, ומרגיש את עריבות נעימות ידידות נועם זיו השכינה הקדושה גם בטעם הפירות שטועם ואוכל, וזוכה להעלות ניצוצי הקדושה שבמאכלים, וכל הגשמיות לא תופסת אצלו שום מקום.
…. היקר! תוך כדי כתיבתי, אני מבחין בגיחוך שאכתוב דברים כאלו שאין לי בהם שום השגה, וכולי מלא בושה עצומה – לכתוב דברים שבפירוש איני אוחז בהם, לא בהם ולא במקצתם, אך נסחפתי תוך כדי כתיבה אל ענינים שבאמת צריך לשאוף אליהם, ובינתיים לרצותם ברצון חזק ונפלא.
אך הנקודה המרכזית של כל שיחתינו הזו, צריכה להיות מובנת היטב, מוסברת לנו כראוי וחקוקה בליבותינו, באשר היא שייכת מאד מאד אל אנשים כערכנו, שנדע את רצון השם שרוצה מאתנו, ואשר בשביל הרצון העליון הזה נבראו כל העולמות, אף גם נחקוק בדעתנו ללמוד לקח מהאילן וננצל את היום הגדול והקדוש הזה לחזרה בתשובה, לחשבון הנפש, להתעוררות פנימית, לנווט הדרך לנתיב חדש – לדרכי יושר וצדק, לשמירת האברים מהיפך הטהרה, לקידוש המח על ידי אמונה.
ולפני כתיבתי המכתב, היה בדעתי לכתוב לך עוד ענין, וכעת אזכירנו בקיצור [ואם ירצה השם, בשנה הבאה, אולי נרחיב על זה הדיבור באריכות], מה שמובא בספר הקדוש 'בני יששכר', שיש להתפלל ביום זה על אתרוג כשר ומהודר, והתפלה מקובלת ביום זה, וכן על שאר המינים – לולב, ערבה והדס. ומובא גם בשם צדיקים, שהיו מתפללים על חיטים למצות – שנזכה לאכול מצות כשרות ומהודרות, ולערוך שולחן כשר וקדוש בליל סדר הפסח במוחין נקיים ומיושבים.
ואסיים מעין הפתיחה, שמכל דבר ששומעים, רואים ונודעים, צריך להתעורר מזה לעבודת השם יתברך, כך לימד מרנא רבי ישראל בעל שם טוב הקדוש זי"ע. ועל כן הבה ונשוב ביום זה המסוגל נורא-נוראות לתשובה מאהבה, כי האדם עץ השדה, ונשמתינו נלקחה מחלק עליון מחקל קדישא עלאה.
הכ"ד ידידך ואוהבך בלב ונפש, מעתיר בעדך, ודורש שלומך וטובתך כל הימים.
שלמה ברוך בן רבקה