דרגה של גאולה
בעזרת השם יתברך, שבוע לסדר בשלח, ט"ו בשבט תשנ"ז.
לכבוד האברך הנלבב השוקד על לימודי האמונה באהבת ויראת השם, חברי וידיד נעוריי …. ….. נרו יאיר ויזרח. מה אומר לך …. היקר? הנה אנו אוחזים כבר בשבוע הרביעי משבועות השובבי"ם, שהם השבועות המסוגלים לתיקון העוונות על פי דעת מרן האריז"ל זיע"א.
ואם נצעד בעקבות גלות מצרים וגאולת ישראל הרי שהשבוע הננו עולים לדרגה של גאולה – ויהי בשלח פרעה את העם אשר מתחיל לראות כבר את גילוי האלקות, וחזיון פתוח של השגחה פרטית מאת הקדוש ברוך הוא אשר מנהיג את העולם כולו בפרטי פרטיות, ואין שום טבע, מקרה ומזל, ואיזו שהיא מציאות כלשהי חס ושלום חוץ מרצונו יתברך.
ואשר על כן אנו צריכים להכניס את עצמנו לתוך שלב זה של הגאולה, וכימי צאתנו מארץ מצרים מתוך גלות הדעת ממיצר ים החכמה אל ההארה האלקית הגדולה שנתגלתה אז, אל ענין פה – סח, אל שלימות וקדושת הדעת שמתבטא בהפה דקדושה בדיבורי קודש, אל האור הגדול שנשפע אז על ראשי עם קודש בלי הדרגה וסדר רק בדילוג, על ידי אתערותא דלעילא בלי עבודת התחתונים, כי אם ביזמת הא'ל הטוב אשר חס על בניו אהוביו – אברהם יצחק ויעקב, אשר אף אם הגיעו לאן שהגיעו, ונפלו לשער החמישים של הטומאה חס ושלום.
ונודע, אם היו בני ישראל דאז מתמהמהים שם עוד קצת, כבר היו נשקעים שם לעולם ללא שום תקנה. והשם הטוב הוציאם בחפזון כדי לקנותנו לו לעם לעולם ועד, וכמו שקטרגו המלאכים – הללו והללו עובדי עבודה זרה.
אבל הקדוש ברוך הוא יתברך שמו יודע את הפנימיות של יהודי, שאף אם, חס ושלום, חטא ופגם בחטאים חמורים ונפל כמו שנפל, אבל בפנימיות הלב הוא הומה ורוגג ושוקק אל התשובה השלימה, שהיא לחזור למקור שורשו – אל השם יתברך!
ועל כן, לא טוב מה שאתה חושב שבזה שאין אנשים יודעים את מעשיך הנסתרים הרי שאתה נקרא 'צבוע', לא כן הדבר! אדרבה! הסתכל מכיוון נוסף, זה שהנך לומד תורת ה' ברוב היום, מתפלל, מקיים מצוות וכו' זהו הפרצוף האמיתי שלך, ומה שנארע לך שאתה פועל לעיתים בגבור יצרך עליך – ההיפך מרצון הבורא, זו היא הצביעות השקרית, זהו היפך הדמות היהודית האמיתית שלך.
ועם זה צריך לילך תמיד, כדוגמת המשל הידוע של בן מלך, אשר נקלע למקום גלות רחוקה, והתערב בבני השפחות עד שלא ניכרת עליו עובדת היותו בן מלך, ואינו אחר משאר בני אדם שפלים ונחותים. אך כאשר מזכיר לעצמו את חייו הקודמים, והיאך היה מתלונן בצלו הנעים של אביו המלך העשיר המרומם והנישא, אשר אין קץ לגדולתו ותפארתו, אז חודרת לתודעתו שעל צד האמת מתאימים לו נימוסי המלכות וגינוני הנהגות אציליות כאנשי מעלה מורמים מעם, וזה שלעת עתה הינו מסורבל במדות מחוספסות זהו בגין המצב המיוחד הזמני בו הוא נמצא בהיותו גולה מארמון אביו, והוא שואף ומצפה שהמצב הזה ישתנה במהירות האפשרית.
וכמו כן הוא בענינך, חשוב על הנקודה האמיתית הזו – שלעולם ההגדרה המדוייקת עליך היא שאתה 'צדיק', ומקרא מפורש מעיד על כך – "ועמך כולם צדיקים" (ישעי' ס, כא), ולא רק מעצם חביבות נשמתך אתה מרומם ונישא, אלא אף במציאות פנימיות הרצון היא להתקרב אל השם יתברך. ואל תעלה מחשבה מוטעית בדעתך כי אין שום נפקא מינה כיצד אנו – קטני קטנים – חושבים, אם כך או כך, וכדאמרי אנשי: 'שיהיה כך'… כי יש בזה נפקא מינה עצומה, כי כאשר האדם מתעטף באדרת של ענוה פסולה, זה בעצמו הגורם העיקרי שילך בשרירות לבו להרע מעשיו חס ושלום, מאחר והוא 'ממילא' לא שוה שום דבר… כי לדאבון לב, אינו מכיר את מהותו האמיתית, להבדיל בין תכלת לקל'א איל"ן, להכיר מה היא האמת הפנימית, ומה היא העטיפה והקליפה החיצונית.
כי יש בכל בר ישראל כוחות עצומים שהטביע בו הקדוש ברוך הוא, כי הוא חלק אלו'ה ממעל ממש, ונשמתו היא מעצם האצילות, ועל כן אינה מוגבלת כלל, ואף שהיא מונחת ומלובשת בתוך גוף האדם, והוא מוגבל ומלא מניעות, העלמות והתרות, עם כל זאת בפנימיותה היא בת חורין לגמרי, ואם האדם יתגבר ברצונות ובכסופים עצומים להוציא מהכח אל הפועל חשקו וכסופו הפנימי ותהיה לו אמונה בעצמו מתוך ידיעה והכרה בכוחות נפשו אז בודאי יצליח דרכו בקודש.
ובמחשבות של עולם התיקון, לידע נאמנה כי בפנימיות תוכיות עצמיות האני שלי הנני שייך להקדושה באופן מוחלט, אזי הקליפה והעטיפה החיצונית והחומרית תאזל מאליה, ואור הנשמה יאיר באור יקרות, נאדר בקודש, נפלא מאד.
ועתה בוא נבא לגשת אל הקודש ונעלעל קמעא בדפי החומש'ל הקדוש להתבונן קצת בענינים פשוטים שנוכל להוציא לעצמנו לפום ריהטא בדרך של אגב אורחא קא משמע לן, פון אויבן אויף, כדי שנוכל להתעורר ולהתחזק מכל הרמזים שאנו רואים למראה עינינו.
והנה פרשתן – פרשת בשלח מיוחדת היא במאד, באשר שהיא טומנת בחובה עיקרי אמונת ישראל ויסודות דת יהודית, "כי הוא יסוד גדול ועמוד חזק בתורתנו ובאמונתנו… לפי שהוא לנו אות ומופת גמור בחידוש העולם", כלשון ספר החינוך (מצוה כא), אף גם נקראת השבת שקורין בה פרשת בשלח – 'שבת שירה', ובחצרות הצדיקים בקהל עדות החסידים היו עושין משבת קדושה זו עסק גדול, ואתין ומתכנשין אנשי מעשה אצל רבותיהם וכו'. ועל כן לא ידעתי מאיזה צד לפתוח ולהתחיל. ואפילו הכי אשתדל לדבר קצת מקמא קמא דמטי לידן, כי זהו דבר נורא ונפלא עד מאד כאשר זוכים לחדש אלו ענינים הנוגעים לעובדא ולמעשה – לעשות רצון הבורא יתברך שמו.
ויהי בשלח פרעה את העם – סוף כל סוף זוכים בני העם, רמז אל הנפשות העייפות והחלושות הקרואות 'עם' מלשון גחלים עוממות, היינו שאחיזתם בקדושה היא רופפת משהו, שכל עיקר הגלות הזו דגלות מצרים היתה בזה שהדעת היתה בגלות, וזאת הדעת דקדושה לידע להודיע ולהוודע שיש הקדוש ברוך הוא בעולם, והוא ממלא את כל העולם, והוא עולמו אחד, ואין שום מציאות זולתי הבורא יתברך – אלץ איז געטליכקייט, און געטליכקייט איז אלץ, אין עוד מלבדו ממש, אבל במצרים שהיתה הדעת הזו בגלות מחמת שהיו נכבשים תחת כוחו של פרעה, שהוא בחינת פה רע אותיות הערף, שמפנה ערפו ואינו רוצה להסתכל אל אור השם יתברך, ועל כן כל הדבורים שמדבר, וכל שיחו ושיגו אין בזה שום אמת, אמונה, דבקות וכו', ואף אם מעוררים אותו: הלא הקדוש ברוך הוא נמצא פה, כאן ממש, הנה הנה… פיו סתום ואינו מסוגל לפתחו בשביל לדבר אל השם יתברך, לרנן ולזמר לפניו שירות ותשבחות, בקשות ותפילות, שיחות ווידויים וכו'. כי הדבור בא מהדעת. ועל כן רואים בחוש שאדם שאינו מיושב בדעתו אזי מדבר הרבה בלי שום קשר של משפט למשנהו, ער רעדט און ער רעדט כמו משוגע. ואין יודעים מה שבדעת האדם עד שמדבר, וכן מצינו שהזווג נקרא דעת מלשון "וידע אדם", וחכמינו ז"ל הקדושים נקטו לגבי זה לשון – 'ראוה מדברת', שהדבור הוא הוא הדעת.
ועל כן כשאדם זוכה להחזיק בעבודה זו של תפילה במסירות נפש, אזי נשלמת ונבנית דעתו, ונתקן מוחו, ויכול להשיג השגות אלוקות, עד שאפילו כאשר הוא נמצא בין בני אדם ומשוחח עמהם, מוחו דבוק בהשם יתברך, ומצייר לעצמו – שטילערהייט – איך שהכל בטל ומבוטל אל האור אין סוף ברוך הוא, ואיך שהכל הבל הבלים, אפס ואין, ואין שום נמצא כי אם ממציא כל הנמצאים. ויש לו כאלו געגועים וכיסופים אל השם יתברך, עד שכל העולם והבליו אינם תופסים אצלו מקום, ומאומה הם אצלו, ועל ידי זה יש לו מנוחה וישוב הדעת תמיד, ושום ענין אינו יכול לבלבלו, להפרידו ולהרחיקו מזאת הדבקות התמידית בחי החיים ברוך הוא.
וכל זה הוא סוד הדעת דקדושה, ענין החיבור והדבקות, האיחוד והמיזוג דמידות אהבה ויראה, שמחה בבורא ורעדה וממנו, ומצד אחד רואה תמיד באפסותו ובביטול עצמיותו ובשפלות עצמו, ומאידך מתבונן תמיד בגדלות הבורא וברוממותו, ותמיד עובד את השם יתברך, בכל מקום שימצא, בכל מצב שיהיה נתון בו, בכל ענין שרק יעבור עליו, לא רק בשבתו בבית המדרש בהלו נרו של השם יתברך עלי ראשו, אלא אף גם בזמני ירידה ונסיון – גם אז הוא נותר בעינו – דבוק בהשם יתברך, כי עדיין הוא בדעתו.
והיינו מאי דגרסינן בגמרא (נדרים מא.): 'אמר אביי, נקטינן, אין עני אלא בדעה. במערבא אמרי, דדא ביה כולא ביה, דלא דא ביה מה ביה, דא קני מה חסר, דא לא קני מה קני. כי בלי הדעת דקדושה שהיא עיקר בנין קומתו הרוחנית של האדם – אי אפשר לזכות לכלום.
ועל כן בגלות מצרים הקשה הלזו, שהקושי אז היה נורא ואיום עד שאמרו ז"ל (ב"ר טז, ד): 'כל המלכיות נקראו על שם מצרים, על שם שהם מצירות לישראל'; כי מצרים היא שורש לכל הגלויות, שעיקרן הוא נסיון קשה ומר המפתה את האדם להתרחק מהשם יתברך חס ושלום.
והגאולה היא ההיפך מזה, שלאחר כל הטומאה של פרעה, גלות מצרים, שהיו אז במצב – "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל משֶׁה" – שאין יכולים להתדבק בסוד הדעת של ישראל, "מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" – מחמת שהאדם טרוד כל כך עד שאינו מסוגל לשמוע ולהחדיר אל פנים נשמתו איזה חיזוק באמונה, בתורה, בתפילה, כי כל כולו שקוע בעבודה גשמית, ואין לו סבלנות דקדושה להתייחס לדברים שהם ערכי נשמתו, [שכל זה הוא נסיון האם האדם יסיח דעת מהתכלית הנצחית או שמא יתגבר להפנות עורף מכל הבלי עולם להמשך דייקא אחר התכלית], זכו לחירות נפלאה מכל הרע והטומאה – לראות את ה' עין בעין.
ומשם עולים לדרגה גבוהה יותר – דרגת האמונה הקדושה בו יתברך, כי היא למעלה מדרגת ראיה בפועל ממש, שאחר שהקדוש ברוך הוא הראה להם בחוש הראות, ובידיעה שלמה וברורה כי יש שליט ומנהיג לעולם המשדד הטבע, העלם לדרגה גבוהה יותר – להורות, שאין זו השלמות, לחפוץ לראות דייקא, כי עיקר השלמות היא האמונה – להאמין בהשם יתברך ובצדיקיו, ואז כשזוכים לדעת דקדושה, דעה של אמונה, שעיקר החכמה והידיעה היא – לידע שאין יודעים כלל, כמו שכתוב (קהלת ז, כג): "כָּל זֹה נִסִּיתִי בַחָכְמָה אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי", מי שחושב לעבוד את השם יתברך על ידי חכמות והשכלות עצמיות, לפתע יגלה כי "היא רחוקה ממני", שהכל מתרחק מנו, ואינו זוכה לשום קרבת אלקות, רחמנא ליצלן. אבל המתנהג להיפך, שיודע מתחילה שהוא רחוק לגמרי, אזי ה' מתראה אליו כביכול, בבחינת (ירמי' לא, ב): "מרחוק ה' נראה לי"; שדייקא מרחוק יכולים לזכות לאיזו בחינה של לראות אלוקות, וכן אמרו צדיקי קמאי על "המשפילי לראות" – שדייקא מי שמשפיל את עצמו, זוכה לראות. כן הדבר באמונתנו הקדושה והטהורה שאי אפשר להשכילה כי אם כאשר האדם מגיע למסקנא שאמונה זו היא עמוקה לאין ערוך, ובאין שיעור כלל – עמוק עמוק מי ימצאנו". וכלל ישראל נתעלו אז בשעת העמידה על שפת הים לדרגה גבוהה ונשגבה כזו, כי נחלט אצלם בוודאות שאין שום עצה בעולם להנצל ממה שצריכין להנצל – רק הקדוש ברוך הוא בעצמו. כי אז כאשר מצרים רדפו אחריהם, בודאי לא יכול היה לעזור שום שכל ועצה, כי הגיעו מים עד נפש ואין מה לעשות כי אם להרים עינים כלפי שמיא ולפתוח בקול צעקה נוראה להשם יתברך שיציל אותם מאבדון, ואז הבינו, כי כל חיי האדם בכל ימות עולם תלויים רק בנקודת אמונה זו – להפשיט עצמו מכח שכלו החומרי ולידע שאנו תלויים לגמרי בו יתברך, וממילא הוא בעצמו יעזרנו, וכמו שהוא בגשמיות, כן הוא ברוחניות – שאיננו יכולים להתקרב אליו ולאור אמונתו כי אם על ידי ביטול גמור ומוחלט לידע שאין יודעים כלל. ובזכות האמונה הזו, זכו להנצל מחיל פרעה וכל זרעו, ורק אז נפתח הפה לומר שירה.
וכהיום הזה האזנתי לשיחה שהתקיימה בין שני חסידים לפי תומם, והנה אנכי שומע האחד פונה לזולתו באמרו: 'בשבועות הוא זמן מתן תורתינו, ומה הוא בשביעי של פסח'? הוא מותיב לה והוא מפרק לה – 'בשביעי של פסח, זה הוא זמן מתן ענין התפילה בשירות ותשבחות לא'ל חי, כי אז נתגלה ענין נורא זה שיהודים משוררים להקדוש ברוך הוא, שזו היא הדרגה הגבוהה ביותר, כאשר האדם יודע, חש ומרגיש כי הנה הנה יש רק הקדוש ברוך הוא, ורק עזרתו וסייעתו בקודש יכולים להמשיך את הישרדותי בחיי בעולם הזה, ומכל שכן בעולם הבא, ואז כאילו מעצמו נפתח הפה לומר שירה.
וכמו שמצינו בדברי חכמינו ז"ל הקדושים (ברכות י.): 'דוד דר בחמשה עולמים ואמר שירה, דר במעי אמו ואמר שירה, וכו', יצא לאויר העולם ונסתכל בכוכבים ומזלות ואמר שירה וכו', ינק משדי אמו ונסתכל בדדיה ואמר שירה וכו', ראה במפלתן של רשעים ואמר שירה וכו', נסתכל ביום המיתה ואמר שירה' וכו'. כי מכל מאורע שאירע עמו בחייו, הבין היטב היטב, שכל מה שקורה עמו המה ענינים מיוחדים ללמוד מהם שיעור נפלא בהכרת הבורא. וזה לימוד לכל אדם, שצריך לידע, שאין דבר בעולם שהוא סתם כך ללא סיבה, כי הכל לכל המה רמזי רמזים של התעוררות דקדושה שמעוררים אותנו כביכול מלמעלה – לשוב ולהתקרב אל השם יתברך, שלא נשכח אותו לעולם.
ובזה אפשר ליתן טעם לשבח במאמר חכמינו ז"ל הקדושים (מכילתא פ' השירה פ"ג): 'שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וכל שאר הנביאים', כי בזמן הזה של עמידת ישראל עם קדוש ליד שפת הים הנבקע לי"ב ארחין בנס ופלא נורא ונפלא כזה, הבינו יהודים הבנה עמוקה ונשגבה באמונה, והיתה בדרגה מרוממת כזו, שאפילו הראיה הברורה של הנביאים הגדולים לא תשווה לאמונה פשוטה. כי בכח של אמונה יכולים לראות יותר.
והנה ידוע מה שאמרי אנשי, שבלי השם יתברך כביכול, חס ושלום, מ'קען נישט איבער טרעטן די שוועל פון די טיר, און מיט דער אייבישטער קען מען האקערן בערג. ובפרשה הזו ובפרט בשירה הקדושה, ואחר כך בפרשת המן, מוצג לפנינו מערכת שלימה של אמונה בהשם יתברך ותלות מוחלטת בכוחו ובהנהגתו את עולמו, שכל זה נתגלה בעת שלח פרעה את העם, בכל יהודי ויהודי ובכל מצב עד סוף כל הדורות.
והנה ראה זה פלא, כי לאחר כל הנסים והמופתים הנוראים האלה, יש עוד כח בחירה שיכול לבוא עמלק ולקרר את עם ישראל מאמונה רחמנא ליצלן, שזה דבר שאין השכל יכול לתפוס ולהשיג, אם אנו באמת שומעין לספרים הקדושים שעיקר קליפתו ומלחמתו היא לקרר ולעשות את האמבטי הרותחת לקרה ולצוננת, היאך עלה על דעתם לבא לעם ישראל בעת כזו, כשהם ראו בעיניהם ממש מופתים אדירים כאלו גדולים מאד עד אין שיעור – שנקרע הים לפניהם, וירד לעיניהם מן מן השמים, אלא מאת השם היא זאת כדי שתהיה העבודת השם בסימן של אתגר ומטרה.
וענין זה כמעט מרומז בפירוש רש"י הקדוש של פרשת השבוע בפסוק "ויבא עמלק", וזה לשונו: 'סמך פרשה זו למקרא זה, לומר תמיד אני ביניכם ומזומן לכל צרכיכם, ואתם אומרים היש ה' בקרבנו אם אין, חייכם שהכלב בא ונושך אתכם ואתם צועקים אלי ותדעון היכן אני, משל לאדם שהרכיב בנו על כתפו ויצא לדרך היה אותו הבן רואה חפץ ואומר: אבא! טול חפץ זה ותן לי, והוא נותן לו, וכן שניה וכן שלישית, פגעו באדם אחד. אמר לו אותו הבן: ראית את אבא? אמר לו אביו, אינך יודע היכן אני?! השליכו מעליו, ובא הכלב ונשכו', ומקורו מהפסיקתא.
וכאן חזינן ענין גדול בדרך השם, שכל ענין עמלק – כללות החלישות והקרירות מכל דבר שבקדושה, ועיקר הסתתו הוא בפגם אמונה, שעל ידי זה בא פגם בקדושה כידוע, כל זה נסיון גדול מאת השם יתברך, בכדי שיהודי יגיע לנקודה אחת – "לומר, תמיד אני ביניכם", ויכולין אנו להתבונן בזה בבחינה מחודשת, ולומר, כי אדרבה, דאם מאת ה' היתה זאת, שאדם יזכור את השם יתברך תמיד, אזי אם חס ושלום האדם נופל לבחינת עמלק, צריך לזכור את המכוון בכל עצם נתינת הרשות העליונה כביכול לעמלק הלזה לבוא ולפתות – תמיד אני ביניכם, שבידיעות אלו האדם יכול להתקרב להשם יתברך יותר בנקל, כי יודע שכל הקשיים הרוחניים שלו המה באים לטובתו – להזכיר לו שיש הקדוש ברוך הוא בעולם.
וזה הוא גילוי על כל הצרות והסבל שסובלים תמיד בכל הדורות, הן כלל ישראל בכלליות, הגזרות, השמדות והגלויות, והן כל יחיד ויחיד, בפרט מה שעובר עליו נסיונות קשים בגוף ונפש ובממון, שאם היה לאדם שכל והיה מבין מה זה ועל מה זה, היה יוצא מכל צרותיו ונגאל לגמרי, ועל כל פנים היה שמח תמיד – לידע שאוהבים אותו מן השמים, ועל כן מציבים לו כוחות רוחניים שפעם עולים ומתעלים עד לב השמים, ופעם יורדים ונופלים עד תהום רבה רובצת תחת, לא כאשר מדמים שהשם יתברך מרחק ואינו חפץ בו, ועל ידי זה נופל ליאוש ורפיון ידיים, שזה מגביר יותר את כח עמלק.
ואמנם באמת בתוך תוך קליפת עמלק מצינו את סדר התיקון והארוכה כנגד קליפתו הנוראה, כי כאשר בר ישראל נוכח לראות שכל מה שעבר ועובר עליו מצד קליפת עמלק – ואין צריך להאריך ולפרט מה שכל אחד יודע נגעי לבבו ומכאוביו – שזה רק בשביל 'לומר, תמיד אני ביניכם', ומחמת שהשם יתברך רואה שהאדם בורח מן העובדה הזו, על כן הוא מגרה בנו את הכלב עמלק וכו', תיכף מבין שגנוז כאן את כל התיקון השלם כנגד כל הקלקולים שכבר הספיק 'עמלק' שלו הפרטי לגרום לנפשו – להחזיק באמונה יתירה, ולידע שהכל הוא מהקדוש ברוך הוא, ואף הענינים הבלתי רצויים שהם היפך רצון השם חס ושלום, הם כדי לזעזע את האדם, שאם ירצה לשוב על נפילות איומות כאלו, לא יסתפק בתשובה מעוטה ופעוטה, כי אם יזדרז לרחם על עצמו, ולטפל 'טיפול שורש' בבעיותיו הרוחניות, ויפנה לתקן את הדברים הטעונים תיקון מידי. ונמצא, שכל מה שגרם לו שישוב, הוא דווקא הרע בעצמו, שעל ידי שמכיר בהרע הטמון בו – נותן לבו לשוב בתשובה, ולהיות יותר טוב מאשר בראשונה.
והן אמת, שאסור לסמוך על זה, וכל מבין ישכיל בדעתו שאין הכוונה שצריך ליפול אל נפילות גרועות ככל היותר, כדי שמכח הירידה העליה תהיה יותר גדולה, כי לא יעלה על הדעת שיהודי יחטא מתוך כוונה תחילה, ושזה יהיה נובע מעומק פנימיות לבבו, חס ליה לזרעיה דאברהם. אלא איירינן, כאשר נארע כזה מצב שחס ושלום נפלתי כבר, ואולי יפתני יצרי שסגר עלי המדבר הנורא, שהנני נתון במכתש מסגר עמלק הרע הזה הרוצה להביאני לאבדון עולמי, בא הפסוק המגלה לי שאם אאמין בהשם יתברך בשלימות, הרי שהנני מהפך את כל הירידה התלולה לעליה גדולה ועצומה.
והיינו מאי דקאמרי רבנן במדרשם הטוב בפרשתן (שמו"ר כא, ה): ומהו ופרעה הקריב? אלא שהקריב את ישראל לתשובה שעשו. אמר רבי ברכיה, יפה היתה הקרבת פרעה לישראל ממאה צומות ותפלות, למה? שכיון שרדפו אחריהם וראו אותן, נתייראו מאד, ותלו עיניהם למרום, ועשו תשובה והתפללו, שנאמר: "ויצעקו בני ישראל אל ה' ". והנה המדרש שם מתאר בהמשך האיך היו צועקים ותולים עיניהם למרום, כי התעוררות גדולה היתה אז לעם הקדוש – לצעוק ולהתבטל לגמרי אל השם יתברך, ואת כל זה מייחס הכתוב – לפי דרשתם ז"ל – לפרעה! … להורות על הנ"ל, שכל מה שעובר על האדם היפך רצונו, ובפרט במישור הרוחני, שהסבל מעניני הרוח שבקדושה הוא סבל אמיתי וכואב וכו' רחמנא ליצלן, צריך תמיד לזכור – "ופרעה הקריב". שהכל הוא בכדי שנתקרב להשם יתברך. ואם יודע שכל הדרך של עניני פרעה היא רק כדי לקרבו יותר ויותר מתוך שפלותו – אל השם יתברך, אזי תיכף ומיד כאשר מתחיל לעבור עליו איזה ענין בלתי רצוי וכו', מיד מקרב את עצמו להשם יתברך, ומתפלל וצועק להשם יתברך, כדוגמת בני ישראל בהיותם על שפת הים.
והנה איתא במדרש דפרשת השבוע (שמו"ר כא, ד), דבר נפלא מאד, וז"ל: 'תדע לך, כשיצאו ישראל ממצרים, רדף אחריהם פרעה, שנאמר "ופרעה הקריב", וכתיב "ויצעקו אל ה'", התחיל משה אף הוא מתפלל לפני המקום, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, מה אתה עומד ומתפלל? כבר התפללו בני ושמעתי תפלתן, שנאמר "מה תצעק אלי"'. וצריך לזכור שהיה זה ברגעים הנעלים שהתקיים – ופרעה הקריב, שלבם נתקרב להשם יתברך, ובדרך כלל צריכים הם לתפלת הצדיק שיגן בעדם, אבל אף על פי שתפלות הצדיקים הן העיקר, באשר הם מגינים על דורם בבקשם רחמים עליהם תדיר, אבל מאידך, אל לא לאדם לחשוב שהתפלה הפרטית שלו – האיש הפשוט – אינה חשובה כלל, ואין לה מקום אצל השם יתברך, כי סוף כל סוף איני צדיק… ומי שומע אותי? ומי יאזין לי? הס מלהזכיר שבשתא כזו, כי על שפת הים נתגלתה הדרך הנפלאה הזו של תפלה וצעקה פשוטה מעומק הלב, כאשר אדם, ואפילו הפשוט שבפשוטים נוכח לראות כיצד השונא הצורר מתגבר עליו להמיתו מיתת עולם נצחית, וברור לו כשמש, שהן אמת נכון הדבר, שאלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אין יכול לו (סוכה נב.), ולכן צועק אל השם יתברך כמי שעומדים על נפשו ממש בפועל, והצעקה הזו היא מעומק פנימיות לבבו, התפלה הזו עולה למעלה מעלה במקום עליון ונורא מאד, שאין כל מלאך ושרף יכולים להשיג, ואין כל בריה שיכול לתאר ולשער.
ואיתא בספרים הקדושים, כי התפלה היא בבחינת (איוב כח, ז) נָתִיב לֹא יְדָעוֹ עָיִט וְלֹא שְׁזָפַתּוּ עֵין אַיָּה", בחינת שער החמישים, שאין מי שהשיג אותו. היינו שמי שעוסק בתפלה, ומתחזק בכל עוז להרבות בתפלה ושיחות בינו לבין קונו, הוא מעורר עדן העליון שהוא בחינת שער החמשים, בחינת נתיב לא ידעו עיט.
כי אין שום שכל שיוכל להשיג ולהבין עד היכן מגיע הכח של תפלות ישראל, אפילו של הפחות שבפחותים, בפרט מה שמתפלל כל אחד על צרת נפשו שהוא רחוק מה' יתברך, כי אפלו המלאך הקדוש שמקבל תפלות מישראל וקושר מהם כתרים לרבו – אינו יודע להיכן להעלות הכתר הנורא הזה, רק הוא משביע אותו שיעלה מעצמו וישב בראש קונו כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה; ער ווייסט גארנישט ווי עס גייט ארויף.
והיאך לא נחשיב את תפילותינו, ובפרט כאשר הן על דברים רוחניים. וזהו ביאור דברי המדרש 'כבר קדמה תפלתן לתפלתך, כי ישראל היו אז בבחינת עני בעל לב נשבר, שעליו אמרו דתפלת העני חשובה יותר מכל התפלות, ואפילו מתפלות משה רבינו, כדאיתא בזוהר הקדוש (בלק קצה.): רבי אבא פתח, "תפלה לעני כי יעטוף" וגו' (תהלים קב, א) תלת אינון דכתיב בהו תפלה, ואוקמוה מלה דא, חד הוה משה, וחד הוה דוד, וחד עני דאתכליל בהו ואתחבר בהו וכו'. תפלה למשה איש האלקים, תפלה דא דלית כגיניה בבר נש אחרא. תפלה לדוד. תפלה דא איהי תפלה דלית כגיניה במלכא אחרא. תפלה לעני. תפלה איהי מאינון ג', מאן חשיבא מכלהו? הוי אימא תפלה דעני, תפלה דא קדים לתפלה דמשה. וקדים לתפלה דדוד וקדים לכל שאר צלותין דעלמא. מאי טעמא בגין דעני איהו תביר לבא. וכתיב קרוב ה' לנשברי לב וגו', ומסכנא עביד תדיר קטטה בקב"ה וקב"ה אצית ושמע מלוי. כיון דצלי צלותיה פתח כל כוי רקיעין וכל שאר צלותין דקא סלקין לעילא דחי לון ההוא מסכנא תביר לבא דכתיב תפלה לעני כי יעטוף. כי יתעטף מבעי ליה. מאי כי יעטוף. אלא איהו עביד עטופא לכל צלותין דעלמא ולא עאלין עד דצלותא דיליה עאלת. וקב"ה אמר יתעטפון כל צלותין וצלותא דא תיעול לגבאי. לא בעינא הכא בי דינא דידונון ביננא קמאי ליהוו תרעומין דיליה ואנא והוא בלחודנא וקב"ה אתייחד בלחודוי באינון תורעמין בההוא צלותא דכתיב "ולפני ה' ישפוך שיחו". לפני ה' ודאי. כל חילי שמיא שאלין אלין לאלין, קודשא בריך הוא במאי אתעסק, במאי אשתדל. אמרין, אתיחדא בתיאובתא במאנין דיליה, כלהו לא ידעו מה אתעביד מההוא צלותא דמסכנא ומכל אינון תורעמין דיליה דלית תיאובתא למסכנא אלא כד שפיך דמעוי בתורעמו קמי מלכא קדישא ולית תיאובתא לקב"ה, אלא כד מקבל לון ואושדו קמיה, ודא איהי צלותא דעביד עטופא לכל צלותין דעלמא'. עד כאן אריכות לשון הזוהר הקדוש, שהעתקתיו כולו בלשונו הקדוש, כי ממנו תוצאות חיים, לידע מעלת התפלות הבוקעות מלבנו השבור והעני.
ועל כן, הבה ונתחזק החל מהשבת שירה הזו, באמונה יתירה. ונדע, כי כל מה שנכתב בתורה הקדושה, שהיא מלשון 'הוראה' מיד ולדורות, ואינה סתם סיפורי דברים בעלמא חס ושלום, כדאיתא בזוהר הקדוש (ח"ג קמט:): 'זכאין אינון ישראל דאתיהיב להו אורייתא עלאה אורייתא דקשוט. ומאן דאמר דההוא ספורא דאורייתא לאחזאה על ההוא ספור בלבד קאתי תיפח רוחיה. דאיה כי לאו איהי אורייתא עלאה אורייתא דקשוט אלא ודאי אורייתא קדישא עלאה איהי אורייתא דקשוט. תא חזי, מלך בשר ודם לאו יקרא דילהי הוא לאשתעי מלה דהדיוטא כל שכן למכתב ליה ואי סליק בדעתך דמלכא עלאה קב"ה לא הוו ליה מלין קדישין למכתב ולמעבד מנייהו אורייתא אלא דאיהו כניש כל מלין דהדיוטין כגון מלין דעשו. מלין דהגר. מלין דלבן ביעקב. מלין דאתון. מלין דבלעם. מלין דבלק. מלין דזמרי. וכניש להו וכל שאר ספורין דכתיבין ועביד מנייהו אורייתא. אי הכי אמאי אקרי תורת אמת תורת ה' תמימה. עדותה' נאמנה. פקודי ה' ישרים. מצות ה' ברה. יראת ה' טהורה. משפטי ה' אמת. וכתיב הנחמדים מזהב ומפז רב. אלין אינון מלי דאורייתא. אלא ודאי אורייתא קדישא עלאה איהו אורייתא דקשוט תורת ה' תמימה. וכל מלה ומלה אתייא לאחזאה מלין אחרנין עלאין, דההוא מלה דההוא סיפור לאו לאחזאה על גרמיה בלבד קא אתיא אלא לאחזאה על ההוא כללא קאתי כמה דאוקימנא'. ואם כן, פרשת השירה היא לנו מוסר נוקב ויורד עד השתין, לידע איך מתקרבים אל השם יתברך, ואיך מתמודדים עם כל המכשולים, ומהם נקח לעבוד את ה' אלקינו, ונבנה מחדש את בנין אמונתינו המפואר.
ואני טרם אכלה לדבר עמך, אנקוט נפשאי בדחילו ורחימו שלא להמנע מלנגוע באפס קצהו של ענין פרשת המן, בה נתגלה דרך חדשה בבטחון מופלג בהשם יתברך אשר הוא הזן ומפרנס את כל ברואיו, ואף במדבר שממה – השם יתברך ממציא פרנסה. ומובא שהמן היה נבלע באבריהם (במדבר רבה ז, ד), ומכח בליעת המאכל הקדוש הזה היו יכולים שיבלעו דברי תורה במעיהם, וכמו שאמרו חכמינו ז"ל (תנחומא סי' כ): 'לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן'.
כי באמת עיקר התורה היא האמונה, וכל מצוותיה של תורה הו בכדי להכיר את מי שאמר והיה העולם. וכן כשזוכים ללמוד תורה בהתמדה, והלימוד הוא בקדושה ובטהרה, בפרישות מתאוות שפילות, וזהירות בקדושת האברים, אז זוכים לאמונה שלימה, ואדם זוכה להיות נושא עיניו ומוחו תמיד אל קונו. והנה המזון הרוחני הזה – המן, "לחם אבירים אכל איש" (תהלים עח, כה; ועי' במדרש שוח"ט שם), מאכל של אמונה, שזוהי אמונה בחוש, כי ראו עין בעין האיך השם יתברך ממטיר להם לחם מן השמים דבר יום ביומו, והיה בו סגולה כזו, שהאכילה היתה ממש מזככת את הגשמיות והחומריות שלהם, ומהפכתה אל רוחנית אצילית גמורה, שזו היא כל עבודת האדם בזה העולם – שלא יפריד בין הגשמיות לרוחניות, אלא צריך תמיד לזכור, שעבודת השם באמת היא לשתף ולחבר בין השנים, לידע היטב ולזכור תמיד, שבכל דבר גשמי השייך לאדם בעולמו הגשמי, עולם העשיה החומרי שלפני עיניו, יש בו רוחניות גמורה גנוזה וטמונה, ועבודתו היא להשתדל להפך מהיש שבעולם אל אַיִן גמור, לביטול נפלא אל האור אין סוף ברוך הוא, וזה על ידי שמתבונן תמיד בידיעות האמיתיות האלו של אמיתת מציאותו והשפעת חיותו בכל רגע ממש, ואינו מסיח דעת שהכל מאת ה', ואין לו בעולמו רק את השם יתברך, שהזוכה להכנס לדרך חיים כזו, טועם טעם גן עדן עוד כשהוא חי בזה העולם, ומאכלו ומזונו המה רוחניים. וראה מה שכתב מרנא משה רעיא מהימנא ב'תורת משה' חתם סופר זיע"א (פרשת חיי שרה, בד"ה ה' אלקי השמים, ד"ח עמ' פב): 'וכל הטבעיות הנוהגים באנשי התורה הוא נס, אלא הקדוש ברוך הוא רצה בקיום העולם, ומה שבעלי תורה אוכלים מאכלים גשמיים להשביע רעבונם – הוא שלא בטבע! אלא הקדוש ברוך הוא רוצה בקיום העולם, והיינו "נתן לנו תורת משה", ואפילו הכי "חיי עולם נטע בתוכינו"…'; עד כאן לשונו, ונורא הוא.
ועל כן אי אפשר לזכות להשגת התורה באמת, כי אם על ידי בחינת מן שהיא אמונה. וכדברינו לעיל, שאמונתנו מתגדלת דווקא כאשר האדם מאפס את עצמו לגמרי ביחס אל האמונה. וגם במן קיימת בחינה זו, שהאחד אמר לשני – "מן הוא", מי זה? – איני יודע… ואיני מבין שום דבר, רק מה שבא עלי מן השמים אני מקבל באהבה ובשמחה, שאז נמתקים כל הדינים, ויש לו חיים טובים.
והשם יתברך יזכה אותנו, לתקן את כל מעשינו הבלתי רצויים בימי השובבי"ם האלו, ותפלותינו תתקבלנה ברחמים וברצון לפני אדון כל, שנדע תמיד, ונזכור תמיד שהוא באמת אדון כל, והבה נקבל על עצמנו מעתה – לומר בכל יום את שירת הים בכוונה עצומה כראוי, שהזוכה לאמרה בשמחה – מוחלין לו כל עונותיו, והזמן גרמא לזה בשבת קודש הלזו, ומן יומא דנן ולעלם.
הכ"ד ידידך ואוהבך בלב ונפש, מעתיר בעדך, ודורש שלומך וטובתך כל הימים.
שלמה ברוך בן רבקה