בעזרת השם יתברך, יום ראשון לסדר ויצא, ד' בכסליו תשע"ז.
לכבוד ידידי היקר לי מאד, היושב בחדרים הכי פנימיים שבלבבי – הרה"ח ר' …. שיחי'.
היום מלאו לי ארבעים ושש שנים בזה העולם, ואני מרגיש שלא עשיתי עדיין כלום, ולבי נשבר בקרבי מאד, ואין לי שום חיות כי אם מה שאני זוכה לדבר דבורי אמונה עם חברי היקר, ואני רוצה לקבל על עצמי להתחזק בזה יותר, כי מה ישאר מאתנו? רק את מה שאנו זוכים לחטוף בזה העולם העובר, ואם נחשוב בכל יום ויום שאולי זה היום האחרון שלנו, בודאי נזכה להיות אנשים כשרים באמת כרצונו יתברך, ועל אף שהחיים לא מראים את זה, אלא נראה לאדם שעוד יש לו הרבה זמן, באמת אין זה כך, כי הימים פורחים ממש, וכמו שאומר המדרש – כצל צלו של עוף בשעה שהוא עף, שהוא רגע כמימריה.
נחמן שמולי, הרבה אנשים דברו בחיי חיותם מיום המיתה, אבל לא ידעו מה עושים עם זה, עלינו להתחזק ביותר, ולא לשכוח אף לרגע אחד, שבאמת אנו זזים מפה, והכל זה רק ארעי שבארעי, ואין שום שייכות אמיתית לאדם עם העולם הזה, שהוא כולו עולם דמיון, ואם אדם שוכח את הדיבורים הללו, או שמדחיק אותם – איזה מסכן הוא יהיה לעתיד, ביום ההוא, גיוואלד, ביום ההוא, שאז נראה מה זה פרק משניות, מה זה דף גמרא וכו' וכו', ויש לנו גם עצות נפלאות כאלו, שלא נהיה בטלנים ונתפוש את העצות ונקיים אותן, עם כל הלב, בתכלית השלימות וההתלהבות, אולי נזכה להיות עובדי השם יתברך.
הרי כאלו דברי אוהבך מאד, ומתפלל בעדך תמיד
שלמה ברוך בלוי