לא שוברים את הרצף במקום הדיוק
עירובין דף ו
היחס של הגמרא לפרצה, כדי להתייחס אליה כפתח, ולמרות היותה פורצת את הרצף של הקיר, היא נידונית כפתח, הוא סוג של עיון הגיוני בתהלוכות בני אדם. אם העין רואה בקרן הזוית איזה שהוא חור פעור, היא לא תזהה את זה כפתח אלא כפירצה של ממש, שהורסת את הרצף. למדים אנו מזה משהו נפשי פנימי. חיי האדם הם מלאי נסיונות, לפעמים יש פרצות, הקוטעות את הרצף. מאיימים על קדושת רשות היחיד שלנו, וגורמים למציאות להראות דומה לרשות הרבים, לאבד את היחודיות הפנימית. אך גם לפירצה יש כללים. פירצה שקוטעת רצף, אמורה לפחות לחזור למקום של הרצף, לאפשר לצד מסויים להפסיק את הפירצה, בקרן זוית זו ההתחלה, או הסוף, שם לא יכול להיות פירצות, שם צריך שהרצף יהיה שלם. כל פירצה תתקבל בסלחנות אם הסוף או ההתחלה יהיו נוכחים, אם תהיה תשובה ותיקון, אם אתה מאמין שיכולים לקלקל – תאמין שיכולים לתקן.
קרן זוית היא ההתאחדות של שני הקצוות, שם הכל צריך להיות שחור ולבן אין אפשרות לפשרות או לזיופים, שם אסור להיות פירצות, הדרך אמורה להיות ממוקדת וברורה, הסיומת של הקיר חייב להצמד, קיר לקיר באמירה ברורה המבטאת את השלמות. אם המפגש בין שני ערוצים יעורר בלבול, הרי שאין כאן כלום, רק פירצות. פתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי. אנשים יכולים לפעור פתח ברצף כלשהו, כדי לשאוב מהחוץ, אבל אם הפתח הזה נמצא בעקרונות, במפגש הטואטלי עם האמת, אנו בבעיה, שם לא עושים פתחים, שם צריך להיות הכל סגור.