סימן ה' – 2

וְאָמַר: אַשְׁרֵי מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל מִסִּפְרֵיהֶם, רַק הוֹלֵךְ בִּתְמִימוּת וְיֵשׁ לוֹ יִרְאַת הָעֹנֶשׁ, כִּי עִקַּר הָעֲבוֹדָה בַּתְּחִלָּה הִיא רַק מֵחֲמַת יִרְאַת הָעֹנֶשׁ, וּבְלִי יִרְאַת הָעֹנֶשׁ אִי אֶפְשָׁר לְהַתְחִיל כְּלָל בַּעֲבוֹדַת ה'. וַאֲפִלּוּ צַדִּיקִים צְרִיכִים גַּם כֵּן יִרְאָה, כִּי עוֹבְדֵי מֵאַהֲבָה הֵם מוּעָטִים מְאֹד מְאֹד וְעִקָּר הוּא יִרְאַת הָעֹנֶשׁ. כִּי הַיִּרְאָה עִלָּאָה בְּגִין דְּהוּא רַב וְשַׁלִּיט וְכוּ' הַיְנוּ יִרְאַת הָרוֹמֵמוּת לָאו כָּל אָדָם זוֹכֶה לְזֹאת הַיִּרְאָה, אֲבָל עִקַּר הָעֲבוֹדָה הוּא רַק עַל יְדֵי יִרְאַת הָעֹנֶשׁ אֵצֶל רֹב בְּנֵי אָדָם.

*

אשרי מי שאינו יודע כלל מספריהם – כאן חרט הרבי על דגלו את האמת הזו, שאין המדובר בידע נוסף, ידע קריטי מסויים שרוצים להעלים מהמאמינים, אלא פשוט זהו ידע שאינו ידע, שעליו אפשר פשוט לשבח ולשמוח שאין אותו. לדעת דבר לא נכון – אין נקרא ידע. הכתיבה הזאת של השיחה הזו, מתאפיינת בקריאת שמחה, על היהודי המאמין לדעת, שהוא צריך פשוט לחיות בתחושת אושר, כשהוא משוחרר מ'ספריהם', מגבבת החקירות המשוחדות הללו, שמניע אחד ברור להם – לפרוק את העול של האמונה המכרסמת בזרימת חייהם. לבנות מגדלי קלפים כדי להצדיק דרך חיים, זה דבר אנושי וטבעי, אבל מי שנחסך לו התדר הזה – יכול לברך ולומר – אשרי חלקי. זאת שיחה מרבינו, שצריך לדעת אותה, אשרי מי שאינו יודע כלל (בכלל בכלל), זו עבודת השם, ככל הדברים של השיחות הר"ן, קריאת ההתפעלות הזו אינה סתמית, זו היא הקדמה לכל הענין. כאשר יהודי יודע, שכל מה שהוא מאמין, זה בגלל הידע המוגבל שלו, הוא כבר חוטא. בעין אחת הוא פוזל לידע אחר, סותר, בעצם ההודאה שזה ספר עם ידע… "אשרי מי שאינו יודע כלל מספריהם" הוא דרך עבודה, יישור הקו עם דעת התורה, זה לדעת, שמה שכתוב שם, הוא לא המקום הנכון, הוא מקום של שיא השקר, ויהיה בעיניו כספרים עם דפים לבנים, שלא כתוב בהם דבר.

רק הולך בתמימות – הרבי הוא חד משמעי, באמונה לא משחקים, אנו לא רק מאמינים, אנו "בטוחים באמונה", המקום שלנו מול השם יתברך ותורתו, הוא מקום יציב, אנו מכירים את המקום שלנו בו, כמו שאנו מכירים את עצמנו, אין לנו ספק מי אנו, מי הורינו, איפה אנו נמצאים בגלובוס. האמונה היוקדת הזו שרבינו רצה להחדיר בנו, היא אמונה של אמת, פשוט ללכת בתמימות? לא פשוט. אבל תמימות היא שלמות. אמונה לא יכולה להיות לא שלימה, אחרת היא אינה אמונה, ללכת בתמימות, זה ללכת בדרך החיים בשלימות עם התורה, עם האמונה, עם האמת הזאת. להבין, שכל פסיעה שאנו פוסעים ללא תורת אמת, אנו מוותרים על פיסת חיים, משום שהאמונה היא החיים שלנו, לא בגלל שאנו מדקלמים את זה, אלא משום שאנו "יודעים" לגמרי, שהליכה בדרך האמת של האמונה, היא חובת החיים שלנו כלפי עצמנו, אשרי מי שרק הולך בתמימות!

וְיֵשׁ לוֹ יִרְאַת הָעֹנֶשׁ, כִּי עִקַּר הָעֲבוֹדָה בַּתְּחִלָּה הִיא רַק מֵחֲמַת יִרְאַת הָעֹנֶשׁ, וּבְלִי יִרְאַת הָעֹנֶשׁ אִי אֶפְשָׁר לְהַתְחִיל כְּלָל בַּעֲבוֹדַת ה' – רבים מהאנשים שאנו מכירים מתקשים מאד לשמוע מלים כאלו על עונש, על שכר ועונש, הם נרתעים, ואז הם מגלגלים עינים ואומרים בצדקנות-מה, אנו רוצים את היהדות יפה, נקיה מכל הדיבורים האלו על גיהנום וכאלה, אנו לא עובדים את השם בגלל פחד, אנו רוצים אהבה, אהבה, אהבה… קודם כל, אין לי איך לנחם את הלא רוצים אחרי שהרבי כבר אמר, שעיקר העבודה בתחילה היא רק מחמת העונש (המילה "רק", מדגישה יותר…). אבל עם זאת, חוששני, שאין ההמון מכירים את המושג "עונש" דיו, הם מדמיינים להבות אש שורפות וכו', יתכן וגם זה מבט נכון, אבל השלימות היא להבין, שהקב"ה אוהב אותנו, וגם השכר וגם העונש הכל מאהבה. ואין שום סתירה לכך, שעתיד הקב"ה לגמול טוב לעושי מצוותיו ולהעניש על מי שיעבור על מצוותיו. אך כיון שזה עיקר מעיקרי האמונה היהודית, אסור בשום פנים ואופן לדלג עליה, להתעלם ממנה, זה כמו חלילה לא להאמין בה, ובלי יראת העונש אי אפשר להתחיל כלל בעבודת השם, משום שאי אפשר לדלג על מדרגה תחתונה ולרוץ אל העליונה, אפשר ליפול משם, או יותר גרוע לשגות בדמיונות של אהבה לא נכונה. מי שמסוגל להתעלם ממצוות ה', הוא לא בדיוק אוהב את ה', גם אם מלימוד זכות נקרא לו "לא שונא", אבל אוהב בטח לא… אם הרבי אומר שאי אפשר להתחיל בלי זה, תהיו סמוכים ובטוחים, שאם דלגתם על יראת העונש, לא התחלתם בכלל…

הבשורה הגדולה של הענין, שהמציית לרבינו – מגיע למקום טוב, למקום של אהבה אמיתית להשם יתברך, כי בתכלס, השם יתברך רוצה אותנו, וזה שהוא גילה לנו על העונש, זה מראה על התענינות פלאית של בורא כל העולמות באדם יצור חומרי, וזה מדהים מכל צד שתסתכל על זה, אהבת השם המקופלת בתוך יראה גדולה, כאשר אתה ירא מהשם מאד, אתה גם אוהב מאד, וכשאתה אוהב מאד אתה ירא מאד, אז יראת העונש היא כלי, כלי להתבוננות פנימית, זהו גם תדר של אהבה, אבל תדר גבוה מאד. הרבה יותר מהתדר המדלג על יראת העונש. ככל שמדובר באל מלא רחמים, העונש והיראה ממנו, מהממים ביופיים ובקרבה של אב ובן שבמעגל הקשר המיוחד הזה, אל תוותרו על זה.

ובזה יובן מה שהרבי אומר – וַאֲפִלּוּ צַדִּיקִים צְרִיכִים גַּם כֵּן יִרְאָה – כי היראה היא המדבקת את כל הענינים, יראה היא רצינות שבאהבה הגדולה, כשאתה אוהב מישהו מאד, אתה גם ירא לפגום באהבה הזו, ואפילו צדיקים… הם לא משתעשעים רק באהבה בלי גבול, כי עובדי מאהבה הם מועטים מאד, ושימו לב, "עובדי" מאהבה, גם זו עבדות מסויימת, מסגרת סוגרת של תחום מעשי, במה אתה עובד? באהבה… אבל עובד! הם מועטים, זו לא דרך לרבים, וגם לא דרך של צדיקים, וגם המועטים הללו ידריכו אתכם – תפחדו, תיראו, ומשם תטעמו את האור של האהבה, המתוק כל כך.

אם אנו רואים את עצמנו כמי שנמנים על רוב בני אדם… עלינו לאמץ את הדרך הזו בדיוק, הדרך של הרבי, רופא הנפשות, שידע הכי אהבה מהי, בגין דאיהו רב ושליט וכו', זה ממש ענינו של רבינו הקדוש, אשר יראתו הנוראה היתה גדולה כל כך, שאין לתאר ולשער, והוא זה שמדבר אתנו להתחיל את הסיפור נכון, לא לדלג על יראת העונש. השם רוצה שנאמין בזה? אז את זה בדיוק מה שנעשה, נכנע, נתמסר, אל האמת של ה'. ובאהבה גדולה…

ואי אפשר לפנות משיחה זו, בלי לצטט את דברי מוהרנ"ת זי"ע בענין זה עצמו (ליקוטי הלכות, ברכת הודאה, הלכה ו', אות יב):
אַךְ אֲפִלּוּ יִרְאָה טוֹבָה דֶּרֶךְ הַבַּעַל דָּבָר לְהָמִיר וּלְהַחֲלִיף שֶׁהוּא מַה שֶּׁדַּרְכּוֹ לְהָבִיא אֶת הָאָדָם לִידֵי מָרָה שְׁחוֹרָה וְעַצְבוּת מֵחֲמַת יִרְאָה זֹאת עַד שֶׁמַּרְחִיקֵהוּ מֵה' יִתְבָּרַךְ עַל יְדֵי זֶה, כַּיָּדוּעַ נֶגַע הַזֶּה בְּכַמָּה בְּנֵי אָדָם, כִּי אֲפִלּוּ יִרְאַת הָעֹנֶשׁ וְכָל הַיִּרְאוֹת הַטּוֹבוֹת צְרִיכִין לְקַבֵּל רַק לְטוֹבָה וְלֹא לְרָעָה בִּבְחִינַת יִרְאַת ה' לְחַיִּים, לְהִתְקָרֵב לַה' יִתְבָּרַךְ עַל יְדֵי הַיִּרְאָה מִכָּל מָקוֹם שֶׁהוּא וְלֹא לְהִתְרַחֵק, חַס וְשָׁלוֹם, שֶׁדַּיְקָא עַל יְדֵי יִרְאַת הָעֹנֶשׁ יָבוֹא לְשִמְחָה בִּבְחִינַת וְגִילוּ בִּרְעָדָה, שֶׁדַּיְקָא עַל יְדֵי הַיִּרְאָה וְהָרְעָדָה מֵעֳנָשִׁים הַגְּדוֹלִים רַחֲמָנָא לִצְלָן, עַל יְדֵי זֶה דַּיְקָא יָבוֹא לְשִמְחָה עַל שֶׁהוּא עַל כָּל פָּנִים בִּכְלַל יִשְרָאֵל וּמְקֹרָב לְצַדִּיקִים שֶׁעַל יְדֵי זֶה יִנָּצֵל מֵאֲלָפִים וְרִבְבוֹת עֳנָשִׁים. וְגַם אִם יִבְטַח בְּכֹחַ הַצַּדִּיקִים וְיִתְחַזֵּק בַּשִּמְחָה, עַל יְדֵי זֶה בְּוַדַּאי יִהְיֶה אַחֲרִיתוֹ טוֹב וְיִתְהַפֵּךְ הַכֹּל לְטוֹבָה בִּבְחִינַת עֲווֹנוֹת נִתְהַפְּכִין לִזְכֻיּוֹת…

אז נזכור – יראת העונש, אבל לא להתרחק…