שבת קבלת התורה
בעזרת השם יתברך, ערב שבת קודש לסדר יתרו, שבט תשנ"ז.
קבלת התורה בנחת ובשמחה תומשך על ראש אהובי ידיד ה' וידיד עליון, האברך הנפלא הרוצה בתשובה וחפץ בהצדקו, אשר זה בעצמו חשוב מאד אצל השם יתברך לאין ערוך – …., ….., נרו יאיר ויזרח.
הנה כל השבוע הזה חליתי, והנני מוטל על משכב דותי מוכה וכואב, ומרגיש כדרך החולה המדמה כי נראה שלעולם לא היה לי כך… ואין לי שום ישוב הדעת לא לתורה ולא לתפלה רחמנא ליצלן, ומה שאני זוכה לחטוף טוב בכל זאת – זה הוא חסד חנם מאת השם יתברך האמת. ואף על פי כן, לא מלאני לבי לבטל את הקביעות הקדושה שבינינו, בפרט בימי השובבי"ם הקדושים, ובמיוחד כאשר אתיא שבת קבלת התורה, שהיא כל שורש סיבת הגאולה שזכינו להגאל מגלות מצרים, לזכות להתקרבות והתגלות אלקית כבמתן תורה מן השמים. וכבר ידעת שחסידים ואנשי מעשה משתדלים לעורר את עצמם מאד מאד בשבת קודש זו – פרשת יתרו.
ואף אם מחמת חולשה וחוסר כח לכתוב כראוי יתכן ויהיה שורר איזה אי סדר בדברים שיכתבו, אך בטוחני בע"ה כי בודאי יוכל ידידי היקר נ"י למצוא כאן איזה טוב להתעורר על ידו להתקרב אל די ברא כולא למעבד ליה רעותא שלים, שזה הוא העיקר שבכל העיקרים, והרי רק בשביל זה באנו לעולם, כדי שאנו, אנשים גשמיים שוכני בתי חומר, יהיה לנו איזה הישג כלשהו בהכרת הבורא לפום רשותא דאתייהיב לכל באי עולם להשיג כל חד לפום דרגא דיליה.
וזה עיקר תפארתו וגדולתו יתברך, שדווקא מגשמיות העולם, יתנוצץ איזה אור המאיר בהשגת אלקות כמו שאנו צועקין בימים הנוראים: 'אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ בִּשְׁבִיבֵי אֵשׁ. בִּשְׁבִילֵי מַיִם. בִּתְלוּלֵי רוֹם. בְּתַלְתַּלֵי גֹּבַהּ. וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם. וְאָבִיתָה תְהִלָּה מִבָּשָׂר וָדָם. מֵהֶבֶל וָתֹהוּ. מֵחָצִיר יָבֵשׁ. מִצֵּל עוֹבֵר. וּמִצִּיץ נוֹבֵל וכו' וְנוֹתְנִים לְךָ פְּאֵר חֵי הָעוֹלָמִים. וְתִפְאַרְתְּךָ עֲלֵיהֶם' [וכן כל הפיוט, עיין שם נפלאות].
והענין הזה רומז שגדולתו יתברך ניכרת דוקא כאשר הרחוקים ביותר מתקרבים, וככל שהריחוק יותר גדול אז נתגדל כבוד השם יתברך בהתקרבות יותר ויותר, וכדאיתא בזוהר הקדוש בפרשתן (ח"ב סז:): 'בתר דאתא יתרו, ואודי ואמר – "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלקים, ברוך ה' אשר הציל אתכם" וגו', כדין אסתלק קודשא בריך הוא ביקריה עילא ותתא, ולבתר יהב אורייתא בשלימו דשלטנו על כלא'. כי יתרו היה כבר בכל מקום, וכבר הספיק להמשיך על עצמו את כל העבודות הזרות – כלל כל הטומאות שבעולם, ודוקא על ידו נתגדל כבוד השם יתברך באמרו "עתה ידעתי" וכו', וזו היא התחזקות גדולה גם בשבילנו, שכשאנו מרגישים בעצמנו שחס ושלום נתרחקנו מאור פני מלך חיים, ואז באה וניגשת אלינו הסתת הבעל דבר, לאמר לו לאדם: מה לך מתאמץ לחלות פני קונך בעודך שבע התלאות, כשאינך שוה כלום, מחמת שכל כך הרבה הרחקת את עצמך מהשם יתברך, "וּמַה יֶּשׁ לִי עוֹד צְדָקָה וְלִזְעֹק עוֹד אֶל הַמֶּלֶךְ" (כבשמואל-ב יט, כט). ומה בצע בשבחך את ה' אלקיך בעבודתך אותו בתורה ומצוות, גמילות חסדים, תפלה, ושאר מעשים טובים וכו'. על זה בא הלימוד הקדוש והנפלא הזה ואומר: לא! אדרבה! ככל שהמרוחקים ביותר מכירים ברום מלכות שמים, ככל שאלו שהיו מנועים עד עתה כביכול מההרגש האלקי מתחילים להכיר ולראות את מי שאמר והיה העולם – אזי יותר ויותר נתגדל ונתעלה כביכול כבוד שמים עד אין שיעור וערך.
ועתה הבה ונתבונן בדרכו הארוכה של יתרו אל האמת, בוא ונציץ קצת במניעיו להכרה באלקינו יתברך שמו, ואף שכבר עזב את כל גילוליו זה מכבר, עוד לפני שפגש את משה. אך 'מה שמועה שמע ובא' מקשה רש"י. ובאמת צריך להבין מה קושייתו, הלא זה כתוב הדר מפורש בפסוק "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן משֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹקִים לְמשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ, כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם"; ופירש רש"י: 'קריעת ים סוף ומלחמת עמלק', ומה מקום לשאול – מה שמועה שמע ובא. ונראה להבין בדרך פנימית, ועל דרך הרמז, כמאן דמחוי במחוג, כדי שנוכל להתעורר קצת לעבודת השם.
ואפשר לומר, שיתרו התפלא מאד, האיך יתכן כדבר הזה, שאחר התגלות נוראה כזו שהיתה על שפת הים לעיני קהל ועדה, אשר ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי, וראו כל עם הקודש עין בעין כי יש אלקים שליט ומושל, אשר בכחו הגדול משדד הטבע, ומנהיג את העולם כולו בטובו בהשגחה נוראה ונפלאה, מה שאין הפה יכול לדבר והלב לחשוב, ואפילו תינוקות שמטו דדיהן מפיהם ואמרו שירה, ואפילו עוברין שבמעי אמם אמרו שירה, שזה הוא דבר המבהיל הרעיון, ומראה לנו עד כמה אין לנו שום השגה אפילו כמציץ מן החרכים מעוצם ההתגלות האדירה והנשגבה שהיתה אז לאבותינו ולנו, כי כולם אמרו בפה מלא, וכמורים באצבע – "זה א'לי ואנוהו", שממש ראו אותו כביכול, והיו יכולים להראות "זה", הנה, הנה השם יתברך!
כי בורא כל עולמים העלה את בחיריו אז לדרגה גבוהה מאוד של הכרת הבורא באתערותא דלעילא גדולה מאד, וזה היה חסד חנם פלאי פלאים, איך לקח עם מתוך עמים, ונטע בהם השכלה אלוקית עמוקה כזו, ואף שהיה קטרוג קשה – הללו והללו עובדי עבודה זרה, הגביהם ורוממם ונטלם ונשאם, לשגבם ולטהרם בטהרת אמונה פשוטה ותמימה בהשם.
ואמנם אז זכו לדרגה היותר גבוהה. לא כהמון העם הטועים לחשוב, שלעולם ידיעה היא הדרגה הגבוהה ביותר, ורק מי שלא זכה עדיין לידיעת הבורא, צריך להסתפק בינתיים באמונה פשוטה… ולא היא! אלא שאמנם כן, גדלה ושגבה דרגת האמונה מדרגת הידיעה, ואף אם האדם יודע ומשיג בשכלו אמיתת מציאותו יתברך, צריך להניח הכל על אמונה שהיא דרגא גבוהה יותר מידיעה.
ולהשגה גבוהה כזו הגיע העם הקדוש בעמדו על הים, שאף שראו ממש בחוש הגשמי את יד ה' במצרים ואת קריעת ים סוף, והגיעו לבחינת ידיעה, אפילו הכי כתיב – "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", שזכו לבחינת אמונה, שהיא ההשגה הכי גבוהה בגילוי אלוקות.
והנה אף שזכו לשיא הדרגות וההשגות, התרגש עליהם הפלא הכי גדול, שאחר כל הדברים האלה – בא עמלק!!! עמלק הוא סמל הקנאה של הכפירה והבעיטה בכל הקדוש והיקר, שמטיל ארס הספקות בלב המאמין, למרות שאמונתו מתבססת על עוצמה המקנה לו רמה של ידיעת ה' באופן הכי מופלא, אך עמלק בשלו… הנה כאן היום האדם בוער בלב משתוקק ומתלהט לעשות רצון השם יתברך, והנה שם ומחר, נכבית כל התבערה ונפסקת כל ההתלהטות, והאדם מנאץ את הכל ונמשך אחר תאוות נחותות, ומתאוה אל ענינים זרים ומרים, שזה הוא כל ענין מלחמת עמלק שכל חפצו וכל ישעו, הוא רק לקרר ולהסית וכו', והעיקר, שאף על פי כן, אפשר לנצחו! כי כח הקדושה גובר וחזק יותר.
ואת זאת קלט יתרו בחכמתו הפנימית, ועל כן נתעורר מקריעת ים סוף ומלחמת עמלק, ששתי הבחינות הללו קיימות אצל כל אדם במהלך ימי חייו, ולכן הבין, שמעתה עליו לבוא אל משה, כי אם כך, שהאדם עלול להיות נתון בסכנה גדולה כל כך, שאחר גילוי האלוקות הגדולה ביותר, עדיין אפשר ליפול אל תוך רשתו של עמלק, ועם כל זאת, חוזר חלילה – לצאת מעומק טומאתו ולנצחו כליל – שזה עיקר הפלא – זה דבר נשגב מבינת אנוש, זו הנהגה עליונה הדורשת מהנוכח בה בירור הענין לאשורו.
השמועה הזו חלחלה בתוך כל פנימיותו כל כך, עד שהחליט לבוא ולהצטרף ללגיונו של מלך, כי אם יש תקוה בכל מצב ומצב, ובכל העובר על האדם יש כחות להנצל – אף אני רוצה להיות נמנה בתוך קהלם. זה הלימוד אשר ניתן לעניות דעתי להפיק מענין ביאתו של יתרו למדבר אל משה חתנו. כי העיקר, דצריך למצוא את עצמו תמיד בכל פרשה שאנו לומדים, ולא שתהיה חס ושלום כמו איזו היסטורי' וסיפור המקרים והמאורעות בעלמא.
ועתה יש את נפשי לשוח עמך אודות המוסר העצום השייך לימי השובבי"ם הללו ומתכסה בפרשת קבלת התורה, כי זאת היתה כל מטרת היציאה מעבדות לחירות וגאולה – כדי לקבל את התורה הקדושה. ואם כן, עתה כאשר הקריאה מעוררת הזמן, והגענו איפוא לשיא של פסגת הפסגות, והננו נתונים בעיצומו של השלב הגומר דתיקוני התשובה, כי לאחר שהאדם מכיר במהות החסרון העצום של היותו עבד נבזה לעבדים, מושפל עד שאול תחתית במישור הרוחני – נתון לדיכוי ולמשיסה ביד היצר הרע המזהם ומבהם אותו בכל מיני תאוות, חמדות ותשוקות נחותות ושפילות, ירודות ונפולות רחמנא ליצלן, או אז אם חש ומרגיש גועל נפש של ממש מהמצב הזה, אזי נפתח לו פתח להתקרב אל קדושת התורה, ומתקיים בו "אוהבי ה' שנאו רע", שהאוהב את השם מוכרח לשנוא את הרע בתכלית השנאה. וידוע שהחטא הנוגע לפגם מדת יסוד צדיק נקרא 'רע', שמלבד שהוא רע לשמים, אף כם הוא נעשה רע לבריות במדות רעות, ורע גם לעצמו שאינו מוצא את עצמו בעצמו, והוא שונא את עצמו מאד, שזה הגרוע ביותר רחמנא ליצלן. ואי אפשר שתשכון אהבת ה' יחד עם אהבות שפלות במדור אחד, כי הן תרתי דסתרי אהדדי, וכשזה קם זה נופל.
ועיקר אהבת השם מתבטא בלימוד התורה שבעל פה כדברי המדרש תנחומא הידועים בפרשת נח, ואעתיק לך לשון קדשם המאלפת (סימן ג): 'התורה שבעל פה שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות, והיא עזה כמות, וקשה כשאול קנאתה, לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקדוש ברוך הוא בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו שנאמר "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" (דברים ו, ה), וכו'… שכל מי שאוהב עושר ותענוג אינו יכול ללמוד תורה שבעל פה, לפי שיש בה צער גדול ונדוד שינה, ויש מבלה ומנבל עצמו עליה, לפיכך מתן שכרה לעולם הבא', וכו' וכו', עיין שם כל הלשון הנפלא הזה [נשמע פעם מפי מרן בעל השבט הלוי שליט"א, כי אין הגדרה יותר קולעת מדברי חכמינו ז"ל אלו אודות חשיבות לימוד תורה שבעל פה והתעוררות לשקוד בלימודה], וכמו ששנינו כאן שהאוהב את ה' הוא זה שמכניס את עצמו בלימוד תורה שבעל פה, אפשר לומר לאידך גיסא, שהמכניס את עצמו בלימוד התורה, זוכה לאהבת ה'!
ואף שבתחילה יהיה זה נעשה בדרך של קבלת עול, בחינת 'נעשה', ממילא יזכהו השם יתברך להרגיש במשך הימים והשנים כל מיני נעימות נפלאה שיש בעסק ההתמדה בתורה הקדושה, בחינת 'נשמע', ואזי סרים ממנו – כמו עם הרוח – כל מיני אהבות חיצוניות ותשוקות שפלות.
…., ….!!! זו היא האמת לאמתה! אם אדם קובע לעצמו – כחוק ולא יעבור, קביעות עקבית ועיקשת בשיעורי תורה – מקרא, משנה, גמרא, הלכה, מוסר, חסידות, יום אחר יום, על דרך של "וְקֹבֵץ עַל יָד יַרְבֶּה" (משלי יג, יא), מתוך מגמה ברורה – רצוני ללמוד את כל תורת אלקינו יתברך שמו, והנני מציב מטרה לחיי, שבשנות היותי בעולם הזה אסגל לעצמי את קדושת התורה הקדושה, אף שהימים קצרים כל כך – "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ" (במדבר יג, ל); אזי הוא מקבל בפועל מתנת שמים – אהבת התורה! וממש מתקיים אצלו הפסוק (משלי ה, יט) "בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד", וזה נהיה אצלו לתשוקה פנימית בוערת, והתאווה הגדולה ביותר נהיית – לסיים עוד איזו מסכת ועוד איזה ספר. ומאליך תבין, כי בצורת חיים שכזו, אין המח פנוי כלל אל דברים המרגילים את האדם לעבירה חס ושלום, וכדברי הרמב"ם הקדוש (איסורי ביאה פכ"ב, הכ"א): 'מכל זאת אמרו, יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה, וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה, ובחכמה הוא אומר: "אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד"'. וזה דבר שיכול כל אדם להעיד בחוש.
וזה עיקר התיקון של ימי השובבי"ם, וכד נתבונן בפסוק המזכיר ענין שובבים, כהא דכתיב (ירמי' ג, כב): "שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם", ונמצינו למדים, שהשיבה המוחלטת כרוכה בריפוי המשובה, ואיך מרפאים המשובה? על ידי 'השיבנו אבינו לתורתך', וממקום אחר למדנו שאמנם כן ארפה משובתיכם הלז תלויה בלימוד התורה הקדושה, כי מקרא מפורש קורא (משלי ד, כב): "כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם וּלְכָל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא"; ואומר (שם ג, ח): "רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶֹךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ"; כי התורה הקדושה היא ממש רפואה רוחנית [כשם שהיא גם רפואה גשמית כמו שאמרו (עירובין נד.): 'חש בראשו יעסוק בתורה וכו', בכל גופו יעסוק בתורה', עיין שם], לכל האברים כולם, דאם חס ושלום אדם פגם באיזה אבר, עליו לשוב בתשובת המשקל עם אותו כח האבר, אבל אם פגם בפגם מדת יסוד צדיק רחמנא ליצלן, הרי שפגם בכל גופו, ועיקר התיקון לכל הגוף הוא לימוד התורה, שעל ידי העסק בה בהתמדה לשם שמים [לא בכדי להיות למדן, ומו"ץ, או רב, ושאר דמיונות ושטויות], אלא רק בשביל הקדוש ברוך הוא שציווה ללמוד. ובהקדמה כזו, מי שחי את התורה בצורה כזו, כל ענין של תורה קרוב ללבו, אין אצלו נפקא מינה בין סוגיא למדנית 'מענינת' לבין לימוד חומש למשל, הוא לומד הכל בחשק ובנעימות, גמרא, משנה, נ"ך וכו'. וכשלומדים תורה לשם נותן התורה – נתקדש הגוף בקדושה עילאית, ורק צריך לידע שעל זה בעצמו מתגבר הבעל דבר הרשע לא לתת מנוחה לאדם, ועושה מה שעושה שלאדם לא תהיה מנוחה ולא יהיה מסוגל לשבת וללמוד. וכל מה שעובר על האדם, הוא הכל למען הבחירה והנסיון, כדי לגזול ממנו את הטיפה האחרונה של ישוב הדעת, על מה בא לעולם הזה – השפל.
ועיקר העצה, שלא להמתין עד שיבוא זמן טוב – א גוטע מינוט וכו', אלא שעליו לתפוס כל זמן שהוא, כמות שהוא, ולערוך בו מפעל היום, דבר יום ביומו, לימוד יום ביומו, יהיה מה שיהיה. ואז להיכן שרק תתגלגל, ובאיזה מקום בעולם שרק תימצא – תמסור נפשך לערנען ווי מ'קען, ואלו הם דברי רבותינו (אבות ב, ד): 'ואל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה', והענין, שצריך לשנות ולשנות, אף בזמנים המעידים על עצמם – שאין הפנאי מתאים, אבל הדבוק בתורה, כמאן דדביק בחייוהי, הוא אינו מתפעל ממאורעות הזמן ומניעות המקום וכו', הוא יודע, את זאת עלי לסיים היום, זה הוא נקודת התענינותי היחידה, זו היא חיותי, זה עניני, התורה, התורה, התורה, ורק התורה! ושאר כל הדברים שבעולם המה טפלים ותפלים, לעומת העיקר שבעיקרים. זו נקראת 'קבלת התורה'! כך מקבלים עול מלכות שמים! והעול הנעים הזה נהיה חלק ממני, עד ששום עול של העולם הזה, כבר אינו מטריד ומפריע.
ובזה שנהיה בעולם מצב של קבלת התורה, נתעלה היקום כולו, וכל אשר בו לדרגות גבוהות, שמהכל נעשה תורה, שכל מה שעושים צריך להיות תורה'דיג – הייליג, ומובא בספר הקדוש 'אהבת שלום' בפרשתן, וזו לשון קדשו: 'הנה ידוע ומבואר בספרים הקדושים, שתכלית ועיקר הכוונה בכל העובדות, ואפילו בגשמיות הוא רק בשביל לעשות נחת רוח לבוראינו יתברך שמו, על דרך הכתוב (משלי ג, ו): "בכל דרכיך דעהו", ועל ידי זה כל העובדות יעלו לריח ניחוח לפניו יתברך שמו. וזהו וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר אנכי גו', פירוש, שכל עיקר הכונה בכל הדברים הוא רק בשביל לאמר אנכי כו', היינו לעשות נחת רוח לפניו יתברך שמו', עד כאן לשונו. ואם יש את נפשך לראות עד היכן הדברים מגיעים, בא וראה למה זכו ישראל בעמדם ליד ההר, ואשר כח זה נתעורר עלינו בכל דור ודור עד עולם, וזו לשון קדשו של הספר אהבת שלום הנ"ל בפרשתן: 'ויתיצבו בתחתית ההר, יש לומר על דרך זו, דהנה ידוע, שתאוות המשג' היא הפחותה שבתאוות, ולפעמים, אף מי שדבוק בהשם יתברך כשמגיע לתאוות המשג' – נופל ממדריגתו חס ושלום, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. והנה ישראל בשעת מעמד הר סיני נצטוו על הפרישות, וגם נזדככו זיכוך גדול ופסקה זוהמתן (שבת קמו.), והיו אז במדרגה גדולה כזו, שאף שיגיעו לתאווה זו, יתיצבו על עמדן, על דרך הכתוב (תהלים כד, ג): "ומי יקום במקום קדשו", וזה "ויתיצבו בתחתית ההר", פירוש, שהתיצבו על עמדן אפילו בתחתית ההר, היינו במדריגה שפֵלה של היצר הרע הנקרא 'הר' (סוכה נב.), עד כאן לשון קדשו. והיות שכאשר לומדים המאמר הקדוש הזה בפני עצמו, מבלי ללמוד הקודם לו שציטטנו לעיל, תיכף צפה ועולה המחשבה, וכי מה זה נוגע אלי? והלא זה היה בעת מתן תורה, ואני אינני בדרגא זו שהיו בה עם קודש בזמן הנורא ההוא! בהתיצבם בתחתית ההר… ואמנם דווקא לכן העתקתי לך את הווארט הראשון, שהמכוון שלו צועק מתוך עצמו, שכל עיקר מתן תורה היה בעבור שנדע – אנו יהודים קדושים, שהכל היה בשביל מטרה אחת ויחידה – אנכי ה' אלקיך, שכל מה שנברא בעולם הכל היה בשביל תורה! שהיא הקדוש ברוך הוא בעצמו כביכול.
ואף הדברים הגשמיים והחומריים לכאורה, המה כלים מכלים שונים האיך נתקרב על ידם יותר ויותר אל השם יתברך, ואיך נזכה להעלות את כל הדומם, צומח, חי ומדבר לדרגא גבוהה של התגלות אלקית, של כבוד שמים בתכלית האפשרות למין האנושי להשיג, שהרי בשביל זה נברא העולם – כדי שיהיה איזה יהודי בעולם העשיה הגשמי אשר יכיר את מי שאמר והיה העולם, מתוך כל ענין שעובר עליו.
וזו היא כל המטרה בכל מה שעושים – להגיע מתוך כך אל הכרת הבורא, ואת זה רואים בלשון תורת ה' במתן תורה, ואעתיק לך קטע מהספר הקדוש 'שפת אמת' (תרל"ה) בפרשתן: 'אשר הוצאתיך כו'. ומקשין, מדוע לא נאמר 'אשר בראתיך'? אכן לברר מאמרם ז"ל 'גדול המחטיא האדם יותר מן ההורגו, שהמחטיאו מוציאו מעולם הזה ועולם הבא. וכמו כן גדול מה שהוציאנו השם יתברך ממצרים. שעל ידי הבריאה, אין האדם יודע אם יהיה סופו לטוב. אבל בהוציאנו ממצרים מובטחים בני ישראל כי מיוחדים הם אליו יתברך. וגם נראה להודיע כי כל אשר עובר על האדם תמיד בעודו בבחירתו. עכ"ז הכל הוא מהשם יתברך בלבד. כי בוודאי בריאת האדם יודעין הכל שהוא מהשם יתברך למעלה מהטבע. אבל מה שצריכין בני ישראל לידע, כי כל החיות שנמצא בעולם הוא מהשם יתברך – שמחדש בכל עת ורגע. כללי ופרטי כל המעשים. וגם עבודת בני ישראל והתקרבותם להשם יתברך הכל מאתו הוא. ועדות לזה יציאת מצרים. וזה שאמר אשר הוצאתיך כו'. והנה ידיעה זו נשאר בבני ישראל'. עכל"ק השייך לענינינו.
וזהו אָמְרֵנוּ מקודם, דאם כל עיקר יציאת מצרים היתה בשביל מתן תורה, נמצא שהחידוש של מתן תורה הוא גדול מהחידוש של הבריאה, כי כל כולה היה בשביל התורה, וזה מובן מאד, כי לפני שניתנה תורה, אין אנו יודעים ומבינים בכלל מה גנוז ברצון הבריאה, מה זה ועל מה זה, עולם כה יפה – כולו גשמיות וחומריות, מכסה ומסתיר ומעלים את מי שהוא לבדו ימלוך נורא! בשביל מה? אך כאשר כח מעשיו הגיד לעמו, כשירד ה' בעב הענן, שבתוך כל העביות הלזה מסתתרת האלקות, ואשר כל זה נתגלה בעת יציאת מצרים, איך שמתוך חושך כזה של עבדות פרך במצרים, זוכים עם שלם להתעלות לדרגה של נביאי ה' קדושים עליונים, אתמול היו בשיא השפלות בין גשמיות ובין רוחניות, והיום – "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", אז כבר מבינים בשביל מי, ובשביל מה היתה בריאת העולם, נמצא, שרואים כאן רעיון נפלא, הפלא ופלא, פלאי פלאים! כשיהודי הולך בדרכי התורה, כשבר ישראל פורש מן העבירה, כשאיש ישראל נמשך אחר השם יתברך – לעשות רצון קדשו בלבב שלם, נמצא, שכביכול הוא 'מצדיק' את קיומו של העולם, ואם חס ושלום אינו הולך בדרכי התורה, הרי הוא בעצם ענינו כביכול 'מערער' על מטרת הבריאה ומחשיבה כמיותרת חס ושלום, והוי כאילו מתריס: איני יודע בשביל מה העולם היה צריך להברא, ואף על פי כן, ברוב רחמי ה' וחסדיו הגדולים, אין העולם נחרב, כי גם זה מהשם יתברך, שיהיו נסיונות רבים ומניעות עצומות על עצם ההתקרבות לנקודת האמת, וכל זה הוא בעבור אותו אחד מני אלף ימשוך את עצמו אל התכלית הנצחית, וזה יעלה שעשועים נפלאים למעלה עד אין קץ ואין תכלית, וימשיך רוב שפע לכל העולם כולו, ומיניה מתברכין מבועין לאורקא מזלא עלאה קדישא דרב טוב לעמא קדישא דישראל.
והדא הוא דכתיב בהאי סדרא דפרשת השבוע (כ, יח) "וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹקִים". כי מי שהוא הולך בגשמיות כל ימיו, ועושה מעשים שמרחיקים אותו מקרבת אלקים. ואחר כך – כאשר חש במרירות הנוראה של ההתרחקות מאור פני ה', הוא מתלהב ורוצה ללכת בדרכי השם יתברך, כי מבין שכל ההתרחקות היתה כי לא הלך בדרך הנכונה. אזי מדת הדין מקטרגת עליו – כי מה פתאום יתנו לחוטא הזה, שעד עכשיו היה מחובר לכחות האויב, להיות נהנה מזיו השכינה? ואינה נותנת לו ללכת בדרכי השם יתברך. וכשהוא רוצה ומתעקש, אזי כדי לשברו היא מזמינה לו מניעה, והיא תהיה צודקת, כי אין ההתקרבות מגיעה לו לפי מעשיו.
אך כבר גילה לנו הקדוש ברוך הוא את מדתו הטובה, על ידי נביאו (מיכה ז, יח): "כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא". וכדי למתק את 'העונש' המגיע בצדק, הוא מסתיר את עצמו כביכול במניעה הזאת. ומי שהוא בר דעת, ומבין מה קורה כאן, ומה מהות המניעה הזאת, הרי שהוא פועל בהתאם, ומתבונן במניעה, ומוצא שם את הקדוש ברוך הוא, ואז במקום להתרחק עוד יותר מהקדוש ברוך הוא כאשר מרחקים אותו כביכול, הוא מתדבק בהשם יתברך יותר ויותר, כי מבין שגנוז כאן רצון עליון לקרבו ולהחיותו.
ואלו הם דברי חכמינו ז"ל הקדושים שאמרו בירושלמי (תענית פ"א ה"א): 'אמר רבי יהושע בן לוי: אם יאמר לך אדם, איכן הוא אלקיך? אמור לו, בכרך הגדול שבאדום, מה טעמא? "אֵלַי קֹרֵא מִשֵּׂעִיר" (ישעי' כא, יא)'. כי אדם זה ששואל 'היכן אלקיך', בודאי הוא משוקע במדור הקליפות. כי הוציא את עצמו מן הכלל וכפר בעיקר, שאמר: 'היכן אלקיך', ולא אלקיו, ולא מדובר כאן בכופר גמור חס ושלום, אלא שנדמה לו שבמקומו אין אלקים. כי הוא כל כך התרחק, ואינו מאמין שעוד יש לו תקוה להתקרב אל הקדוש ברוך הוא, בכן תאמר לו: אפילו במקומך, לפי המצב שלך, שאתה משוקע במדור הקליפות, גם כן שם תוכל למצא אלקותו. כי הוא מחיה את הכל, כמו שכתוב (נחמיה ט, ו): "ואתה מחיה את כֻּלָּם". ומשם אתה יכול לדבק את עצמך בו יתברך, ולשוב אליו בתשובה שלמה. כי לא רחוקה היא ממך, אלא שבמקומך שם רבו הלבושים וההסתרות על האור האלקי, וגם בשעיר, אדום, שזו כלליות הקליפות – תוקף הריחוק מאלקים, כי שם המקום שמלמדים כח גשמי, טבע, מקרה, מזל וכו', ואין רואים את הגילוי האלקי הגדול – אל דאגה! אדרבה! דווקא שם, היינו ממצב רוחני נחות ונמוך כזה – נמצא אלקיך, שלך דווקא, כי אין מקום ומציאות שאי אפשר להתקרב על ידם להשם יתברך.
ומי שאינו בר דעת, כשרואה מניעה חוזר תיכף לאחוריו, וחושב שכל זה לא בשבילו, הוא כבר הפסיד את ההזדמנות. ומניעה היא בחינת ענן וערפל, כי ענן וערפל היינו 'חשך' – שלא רואים כלום מול העינים, 'חשך' הוא לשון מניעה, כמו שכתוב (בראשית כב): "ולא חשכת", כי המניעות לעבודת השם המה כמו ענן וערפל המונעים את הרוצה להגיע למחוז חפצו, ומפריעים לו לראות את הדרך המובילה לשם, כמו חושך שמסתיר את המציאות ואין רואים כלום.
וזה פירוש הפסוק, ויעמד העם מרחק – 'עם' מרמז על האנשים הפשוטים יותר שבישראל, הם, כאשר רואים איזה ערפל, מניעה, הפרעה, תיסכול – אז ס'גייט נישט אין עבודת השם, אין שבירת התאוות וכו' – עומדים מרחוק, ואומרים: 'זה לא בשבילי, אינני רואה את עצמי אי פעם קרוב אל השם'. אבל "ומשה" – האנשים המרוממים, ברי הדעת דקדושה, שהם בחינת משה, שהוא דעת כל ישראל [כמובא בכל הספרים הקדושים], "נגש אל הערפל", הוא לא מקבל את המניעה כמות שהיא, ומפרשה בטעות כסימן ריחוק מה', אלא אדרבה! הוא יודע מהסוד הזה, "אשר שם האלקים". היינו שדווקא בתוך המניעה בעצמה מסתתר כביכול השם יתברך בעצמו.
משל למה הדבר דומה? מלך אדיר שהיה אוהב צדק מושבע, כאשר נגע הדבר למצות את הדין, היה אומר: יקוב הדין את ההר, והמשפט יעשה. פעם נכשל בנו יחידו אהובו, ולפי הערך שעליו השתית את יסודות המשפט והצדק של מדינתו, לא היה מקום לחון את החוטא מחמת היותו בנו האהוב של המלך. אך מה עשה המלך? הרי למרות אהבתו העצומה למשפט צדק, עדיין אוהב הוא את בנו יחידו יותר, מאהבתו למשפט. החליט לשפטו, אך בעיצומו של המשפט – שיגר לו רמזים איך להצדיק את עצמו במשפט – כך זה במשל.
והנה באין ערך כלל בין המשל לנמשל, כי כל ההפרעות והנסיונות הם רק מחמת שמדת הדין מתנה את הצלחת העובד דווקא במניעות, והוא יודע שהשם יתברך אוהב משפט, והוא 'חייב' כביכול להסכים למשפט צודק, אבל מאידך, הוא גם הוא אוהב ישראל. ואהבתו את ישראל, גדולה יותר מאהבתו למשפט.
ועל כן כשמדת הדין מקטרגת על מי שאינו ראוי להתקרב להשם יתברך, לבלי להניחו לזכות לדרך החיים, להתקרב לקדושה. והשם יתברך הרי אוהב משפט, על כן הוא מוכרח כביכול להסכים להזמין לו מניעות למונעו מדרך החיים, כפי הראוי לו לפי מעשיו הרעים, על פי הדין והמשפט. כי הוא יתברך אינו יכול לדחות את הדין, מפני שהוא אוהב משפט.
אך מאחר שבאמת הוא יתברך אוהב ישראל, ואותה האהבה של ישראל היא גדולה יותר מהאהבה של המשפט, מה עושה השם יתברך? כי הוא מוכרח כביכול להסכים על המניעות למונעו מן האמת, מחמת הדין והמשפט שעליו, כי הוא אוהב משפט. אבל כיון שבאמת לאמיתו רצונו וחפצו יתברך, שאף על פי כן יתקרב האדם אליו יתברך, כי הוא אוהב ישראל יותר מהמשפט, על כן מרשה להערים לפניו מניעות, אבל הוא בעצמו מסתתר כביכול בתוך המניעות. ומי שהוא בר דעת, יכול למצוא אותו יתברך בתוך המניעות בעצמן. ועל ידי זה ברור, שאין המניעה מונעת באמת, כי בתוקף המניעות בעצמן מסתתר השם יתברך, ועל ידי המניעות בעצמן דייקא יכולין להתקרב להשם יתברך, כי שם 'מקום המחבוא' שלו כביכול.
….! קבל נא על עצמך בנעילת ימי השובבי"ם קבלות חדשות 'מעתה', [ – ואין ועתה אלא לשון תשובה, כמו שדרשו רבותינו ז"ל (ב"ר כא, ו)], ועת"ה ראשי תיבות: ת'שובה, ו'ידוי, ע'זיבת ה'חטא. השם יתברך אינו שוכח שום דבר, לאדם נדמה לפעמים, שהיות וכבר עברו שנים רבות מאז שחטא, ומסתמא מתוקן הכל. דע לך ידידי, שאם אין אדם עוסק בתיקון נפשו, הרי שבמשפט ה' לא קיים חס ושלום 'חוק ההתיישנות', אין מוותרים לאדם אלא כאן בעולם הזה, לפי שעה, כי השם יתברך מאריך אפיה וגבי דיליה, הוא מאריך אף כדי שיסור החוטא מאולתו, וישוב בתשובה ויתחרט על החטא, ויעזוב דרכו ומחשבותיו, אבל אם רחמנא ליצלן, רחמנא לישזבן, עוברים החיים חס ושלום ללא שום התעוררות מצד החוטא לשוב בתשובה, אזי חס ושלום מתקיים בו – 'וגבי דיליה', הקדוש ברוך הוא כביכול גובה את שלו, ואז אוי ואבוי!
קום ….! הבה "נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד ה', נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם אֶל אֵ'ל בַּשָּׁמָיִם" (איכה ג, מ-מא), ונעשה זאת בכל לב ובכל נפש, נקבע לעצמנו לבכל יום לפחות דקות ספורות, כדי לקיים אז את המצוות עשה דאורייתא של וידוי, שהוא שלב עיקרי במצוות עשה של התשובה. הבה נפרוש מן הרע מכל וכל, עם כל החושים – במחשבה דבור ומעשה, הבה ונקבל על עצמנו עול מלכות שמים באהבה, שהוא עול תורה בהתמדה (עי' תנחומא נח), נזכור מה שאמרו (ויקרא רבה כה, ל): 'אדם עבר עבירה ונתחייב מיתה למקום, מה יעשה ויחיה? אם היה רגיל לקרות דף אחד, יקרא שני דפים. לשנות פרק אחד, ישנה ב' פרקים' וכו'. וכמו שמבאר הרב זיע"א בתניא קדישא (אגרת התשובה פ"ט) בלשון קדשו: 'והיינו כמשל חבל הנפסק וחוזר וקושרו שבמקום הקשר הוא כפול ומכופל'. עול מלכות שמים, עבודת התפילה, קדושת וטהרת המחשבות – לא לטמא את בית המקדש מעט הפרטי, לא להכניס חס ושלום צלם בהיכל. הבה ונאזין לקול האלקי הבוקע ופולח את כל היקום – "שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם" (ירמי' ג, כב), שזו היא הבטחה אלקית, אם נשוב, אם נתקרב, אם נתחיל מעכשיו ממש את הכל מחדש, השם יתברך בעצמו יעזרנו על דבר כבוד שמו והוא ירפא את מזבחו ההרוס (כבמל"א יח, ל), הוא יתקן כביכול את כל מה שהרסנו ניתצנו וניפצנו, ואין בכוחנו לתקן, כי אם בחסד חנם של אלקינו יתברך שמו הרוצה בתשובה ומרבה לסלוח, ועתה אסיים בברכת הדיוט שהשם יתברך ישלח רפואה שלימה לאביך שיחי', ואנא תרבה בתפילה ואמירת תהלים, ואין לנו השגה עד כמה שפרקי תהלים מועילים לכל דבר, אהה! כמה שזה עוזר…
הכ"ד ידידך ואוהבך בלב ונפש, מעתיר בעדך, ודורש שלומך וטובתך כל הימים.
שלמה ברוך בן רבקה