החצר המוגנת – זכרון לגדר היפה שהיתה
עירובין דף ז'
מָבוֹי שֶׁנִּפְרַץ בִּמְלוֹאוֹ לֶחָצֵר וְנִפְרְצָה חָצֵר כְּנֶגְדּוֹ חָצֵר מוּתֶּרֶת וּמָבוֹי אָסוּר.
התכונה של המבוי, היא תכונה דוממת, הוא מין רשות הרבים בזעיר אנפין למנויים בלבד, חז"ל חרדו מהעירוב בינו לבין רשות הרבים גמורה, והלחי או הקורה יעשו את ההיכר, עד שאין היכר אין שום אפשרות לטלטל בתוכו. כלומר, אז הוא באמת רשות הרבים. את המיוחדות של המבוי לעומת רשות הרבים עלינו לציין בפירוש ממש. אם אין את הציון הזה, המבוי הופך לבעייתי כמו רשות הרבים. כאשר המבוי נפרץ במלואו לחצר, הוא מבוי שאין לו ביטוי פנימי יחודי, הוא פרוץ, הוא איבד את הדופן האמצעית המבדילה, לא כן החצר, כאשר החצר אינה כך כלל ועיקר, משום שהעומד בתוכה צופה בגיפופין, בשיירי הגדר המקיפה אותה, כך שהפירצה אינה אלא פתח. כאשר אנו יודעים את הגדר, אזי גם הפתח לא כל כך מפחיד, מותר לו להווצר, אם השלימות די נשמרת, לא כן במבוי, שם אין ביטוי לשלימות בכלל, הכל נפרץ, אין כאן כלום, הגיפופין אינם מדברים דבר למבוי.
כך היא עבודת האדם בעולמו, כאשר הוא מבוי דומם, שאין בו שום איזכור על שמירה כלשהי, אי אפשר לקבל בשקט את הפירצה, צריך מיד איזה לחי או קורה, כדי להזהיר מפני השונות שלו, נס האזהרה אמור לאותת, נפרץ פה משהו, שים לב היטב. החצר לעומת זאת, מלמדת על ירידות האדם, שיש בהן איזכור וזכרון לימים הטובים, לגיפופין השומרים, שם אי אפשר לומר, שאין כאן כלום, שהכל נפרץ, כי בפירוש לא הכל נפרץ, עדיין אפשר ליצור פה מצב פנימי של שמיערה על האיכות, יושבי החצר מרגישים מוגנים, הם רואים את המיקום שלהם מוקף היטב, אלא שיש דרך של נכנסים ויוצאים, יש אפשרויות, קורים כאן דברים, אבל אי אפשר לשכוח כי מדובר כאן בחצר מושלמת ואהובה.
בכל ירידה וירידה שאנו חווים, אנו צריכים לזכור את המציאות שלנו, אם אנו במבוי, שרבים דורסים בנו, שאנו אמורים להגן על עצמנו מהפירצה המשמעותית, ולמהר מיד לאחוז במקל השמירה, הלחי והקורה, לזכור את עצמנו, שאנו אמורים להיות מובדלים מהחוץ איכשהו. גם כשאנו חווים בחינת חצר, כשהפירצה שלנו חוגגת את עצמה כפתח תמים ולא מפריע לרצף, אנו אמורים לזכור את המציאות הזו, שאכן אנו לא פתוחים בכלל, יש לנו גיפופין שמזכירים את כל סוד הקיום שלנו. חצר פרטית שהיא רק שלנו.