סיום השובבי"ם והכנה לימי אדר
בעזרת השם יתברך, אור ליום רביעי, שלישי לסדר משפטים תשנ"ז לפ"ק, פה אשדוד תובב"א.
לכבוד ידיד עליון וידיד נפשי האברך הנחמד, היושב תמיד בחדרים היותר פנימיים שבלבבי… נרו יאיר.
הנה עתה בעונותינו הרבים, שמענו שמועה מבהילה על האסון הכבד שהתרחש בארצינו הקדושה, כאשר שבעים מאחינו בני ישראל צעירים מעוטי ימים נקטלו ומתו במיתה משונה, השם ירחם. וכולם בוכים ומבכים. "וְאַתָּה בֶן אָדָם הֵאָנַח בְּשִׁבְרוֹן מָתְנַיִם וּבִמְרִירוּת תֵּאָנַח לְעֵינֵיהֶם" (יחזקאל כא, יא), "יוֹם עֶבְרָה הַיּוֹם הַהוּא יוֹם צָרָה וּמְצוּקָה יוֹם שֹׁאָה וּמְשׁוֹאָה יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל" (צפניה א, טו).
ואמרתי לישב עתה ולרשום דברים הנוגעים לשעה זו – "לְהוֹדִיעֲךָ קֹשְׁטְ אִמְרֵי אֱמֶת" (משלי כב, כא). כי כאשר מדת הדין שלטא בעלמא – היה לא תהיה, זה הוא זמן אשר בו אנו חייבים להתעורר בתשובה, להמשיך את עצמנו חזרה אליו יתברך. כי כשחרב היונה (ירמי' מו, טז) מעופפת, אזי מצד דין ערבות שבין ישראל זה לזה, צריך כל אחד להרגיש אז מ'מיינט טאקע איהם…
אהה! שוד ושבר (ישעי' נט, ז), צָרָה וּמְצוּקָה, בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה (נחום ב, יא), כזו "רָעָה… אֲשֶׁר כָּל שֹׁמְעָהּ תִּצַּלְנָה אָזְנָיו" (ירמי' יט, ג), וכל עור נקף (כאיוב יט, כו), צָפַד עוֹרָם עַל עַצְמָם יָבֵשׁ הָיָה כָעֵץ (כאיכה ד, ח), תָּעָה לְבָבִי פַּלָּצוּת בִּעֲתָתְנִי (ישעי' כא, ד).
ויהי רצון מלפני ה' אבינו שבשמים, שימחה דמעה מעל כל פנים (ישעי' כה, ח), ולא נוסיף עוד לשמוע בשורות רעות, ותבוא כבר הגאולה האמיתית והשלימה – לתקן את כל העולם כולו במלכות שד'י, ויהיו הדברים האלה נכתבים כאן, לעילוי נשמת כל האבודים והנדחים דאזלין ערטילאין, וגם לרבות אלו אשר נהרגו באסון הכבד הזה, ה' ירחם.
…. היקר! אנו צריכים להתעורר עד מאד, עתה בסיומם של ימי השובבי"ם, שהם ההכנה לימי אדר הקדושים, שהם ימי תשובה מאהבה, שאדם שב אל השם יתברך מחמת שאוהבו ושמח בו בכל לבו ובכל נפשו, וההתעוררות צריכה להיות באופן חזק עד מאד.
כי בדרך כלל, בתחילה, כאשר מגיע איזה זמן גבוה ומרומם – כולם מתעוררים ומתרגשים, אבל כעבור זמן נתקררים ונופלים מכל ההתלהבות, ומזניחים את כל הקבלות הטובות שקבלנו, ואין מחזיקים בכל התשובות שהחלטנו לשוב בהן, וזעירין אינון שמחזיקים מעמד, אבל חבל! הרי אנו נשארנו חייבים מחוב העונות, יותר ממה ששלמנו…
כי זה פשוט, שיש עלינו תביעה מיוחדת, כי לא רק על הטוב שפוקדנו בו וצווינו לעשותו ולסגלו, וכשהתרשלנו בו בכסילותנו אנו נתבעים, אלא אף גם בעונותנו הרבים, הננו עומדים בושים ונכלמים על הרע שהוזהרנו עליו, וברוב טפשות ואוולת הוספנו חטא על פשע, ואשמים אנחנו על זאת כהיום הזה, ואת זה תובעים מאתנו.
וכל מה שאנו שומעים מהמאורעות הקשים הפוקדים את העולם בכלל ואת עמנו בפרט [השם יתברך ירחם מעתה], זה רק בשביל לעורר את הלב לתשובה, והוא כמו אומרים לנו: שימו לב, עד כמה הרע שלכם ממית והורג…
ומי שאינו מבין את הרמזים העליונים האלו ונותר שָׁלֵו ושאנן, אוי לו ואבוי לנפשו! ומי שיש לו שכל ונזכר איך פגם כל כך, איך חטא כל כך עד אין שיעור, והנה הוא כל כך רדום עד שאפילו בימים שמסוגלים לתקן את חטאות נעורים, הלב ישן, המוח מעולף, זה כמעט כבר לא נוגע, ועובדא זו בעצמה דיה בכדי לזעזע את האדם: "עד מתי אישן בתרדמה כזו? לאיזו טלטלה שמיימית אנכי ממתין, חס ושלום"? ועל של עתה באתי היום לעוררך אהובי ויקיר לבבי, כאשר בקשת זה זמן כביר, ולא חס ושלום מחמת זלזול ושנאה, כי אדרבה! יודע תעלומת לב יעיד עד כמה גדלה הערכתי אליך, ואת התפעלותי מיקר תפארת גדולת שורש נשמתך, ולולא שידעתי בבטחה, כי הנך אוהב להתעורר אף על ידי דברים הקשים כגידין, כי תהלה לא'ל הגעת אל המסקנא שמספיק כבר עם חיי השקר המטעים את כל עצמיותו של אדם ממש, אזי לא הייתי כותב לך כך, ובעיקר הנני מְכַוֵּן בזה לעורר את עצמי.
והנה זה ידוע שעל ידי הפגם של מדת יסוד צדיק, כאשר האדם חוטא בזה בפועל ממש רחמנא ליצלן, [שזה הפגם הוא נורא ואיום עד אין קץ ותכלית] – גורם חרב, רעב ומגיפה ומיתות משונות בעולם, כאשר תראה נא בלשון הזוהר הקדוש פרשת שמות (דף ג' ע"ב): 'ועל דא קודשא בריך הוא אסתלק מעלמא, וחרבא וכפנא ומותנא אתיין על עלמא, ואלין אינון, קטיל בנוי, סתיר בניינא דמלכא, דחיא שכינתא דאזלא ומשטטא בעלמא ולא אשכחת נייחא, ועל אלין רוחא דקודשא בכיה, ועלמא אתדן בכל הני דינין, ווי לההוא בר נש, ווי ליה, טב ליה דלא יתברי בעלמא'.
והביאו משם האריז"ל, שכל הצרות שבעולם באות אך בגלל החטא הזה, ובנים המשחיתים, הן הן המזיקים אותו וגורמים לו כל ההיזקות, וזה שאמר (ישעי' מט, יז): "מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ", כל זה מובא בספר הקדוש 'מעין הברכה' (ספר עתיק המדבר מענין זה) בשם ספר 'קרבן שבת'.
וממשיך שם עוד וכותב בזה הלשון: 'וכן כתב בעל 'חסד לאברהם' בחלק עין גדי נהר כ"ו, וזה לשונו, הטיפין היוצאין לבטלה הם הנקראים )ש"ב ז, יד): "נִגְעֵי בְּנֵי אָדָם"; שהם עושים נגעים גדולים לבני אדם, לשבור כדו ולשרוף גרנו ולהחריב ביתו ולשפוך יינו, וכיוצא מאלו הענינים הקטנים הבאים לאדם בגרמא כאילו עשה ביד, והם אלו שהם מופקדים על כך, מתקרבים אל אוהל האדם ואל משכנותם, להחריבו כמה שאפשר ברשות ושלא ברשות כשהוא מוציא מפיו דבר תקלה וזה שאמר ישעיה (א, ב): "בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי"; רוצה לומר, הרי בנים אתם לי שבראתי אתכם וגדלתי אתכם, והיה מן הראוי לחלוק לי כבוד על ידי שהטבתי עמכם כל זה, ואתם פשעתם בי, "הוֹי גּוֹי חֹטֵא עַם כֶּבֶד עָוֹן זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים" (שם פס' ד), רוצה לומר, ממעשים האלה אתם ממש דומים לשכבת זרע היוצא מן המרעים, שאותן טיפות הם לו בנים שילדם, והם לו משחיתים, שכל דבר שנשחת – הכל בא על ידם, וגורמים לאביהם שבשמים שבראם וגדלם על כלם, והם גורמים לו כל הרעות, כן אתם ממש לי בית ישראל, שבנים אתם לי וגדלתי אתכם, ואתם פשעתם בי. "אוֹי לְרָשָׁע רָע" (שם ג, יא), אוי לאותו רשע הנקרא רע – שמוציא זרע לבטלה, "כִּי גְמוּל יָדָיו יֵעָשֶׂה לוֹ", ידו דייקא, זה שפועל בידו להוציא זרע לבטלה – זה עצמו יעניש אותו ויפרע ממנו, ואיך הוא נפרע? אומר הכתוב (פס' יב): "עַמִּי נֹגְשָׂיו מְעוֹלֵל", רוצה לומר, שכל הנגישות והצרות שבאים עליו, הכל בא לו מעולל, רצה לומר – אותו עולל נעשה משחית, והוא הביאו לעולם, הוא עצמו נוגשו בכל הצרות בחייו ובמותו' עד כאן לשון הספר הקדוש 'מעין הברכה' הנ"ל.
וכבר דברנו בזה, שעתה הזמנים של הגלות והגאולה מתעוררים מחדש אצל כל אחד ואחד לפום דרגא דיליה, ועליו לעסוק בימים אלו בתיקון נפשו, כפי הדברים הנאמרים באמת בכתבי הרב האר"י ז"ל. וכיון שכל עיקר יציאת מצרים היה כדי לקבל את התורה על הר סיני, על כן מובן שבכדי לזכות לקדושת התורה בשלימות עלינו גם לצאת מן השעבוד מצרים הפרטי של כל אחד ואחד, על כן, הבה ונחקוק בדעתנו, עומק חומר החטא, שזה בעצמו מפיל על האדם חרטה ובושה עצומה עד אין שיעור, כי תיכף כאשר מתחרט על החטא באמת ובפנימיות, אזי יזכה שילך במסילות ונתיבות התשובה ברגל צועדת בבטחה, מבלי לחזור לאחוריו ולשוב לכסלה עוד חס ושלום.
והנה קרינן בפרשתן – "ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו", היינו ידוע, כי מדת היסוד נקראת 'כל', והיו נשמרים במדה זו – שלא תפגמו בה חס ושלום, ואז יתקיים – "ושם אלהים אחרים אל תזכירו", שלא תפלו על ידי זה לכפירות ואפיקורסות.
ומובא בספר הנזכר (מעין הברכה) על הפסוק "ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי אתו" כי על ידי הפרת ברית מילה – יעזוב את השם לגמרי. אוי וי, אוי וי, הצרה הזו עולה על כל הצרות, בכל חטא יש איזו התרחקות, אבל ההתרחקות הבאה בעטיו של נחש זה הוא נורא ואיום! ההפסד הוא הפסד עצום שאין לתאר ולשער.
ולצורך ההתעוררות והיקיצה משינת הזמן, אעתיק לך לשון נוראה ממרן החיד"א הקדוש זכור לטוב, אשר כדאי לחזור עליה טובא, בקול רעש של התעוררות אמיתית, וזו לשון קדשו מילה במילה, בספרו הנפלא 'צפורן שמיר' (סימן ו', אותיות פ-פב): 'מי ימלל עד היכן פגם הברית, וכבר גורי האריז"ל הפליאו לדבר, ותסמר שערות ראשך מפני מראית העין רואה, תוקף הפגם בקדשי שמים תצלנה אזנים. ואמרו חכמינו ז"ל (נדה יג:): 'המקשה עצמו לדעת יהא בנידוי', ויזכור פרק בהמה המקשה, כמה וכמה פעמים שנתחייב נידוי בבית דין של מעלה, ומכל שכן וקל וחומר אם בא לידי עון. לאיש אשר אלה לו – איך יאכל מעדנים והוא מוכן לפורעניות, ויגרס בחצץ שיניו. איך ילבש בגדי משי והוא לבוש בטומאת הסטרא אחרא, ולבוש נשמתו קרוע, הוא בוצר הוא גרו"ע, קרעים קרעים לבוש הבו'ז ומעיל סרוח. איך ישתרר על משרתו ועל הסרים למשמעתו, והוא בזוי מאד מאד לפניו יתברך, וכל צבא השמים – נתעב ונאלח ביניהם. איך ישן על מטתו על כ'ר נרחב ביקר כרי'ם וכסתות, ומוכן לחבק אשפתות וללכת מדחי אל דחי ביד מלאכי חבלה אכזרים. מידו נגזרו ובפועל כפיו נוצרו. איך יטרח וכל מאויי נפשו להרויח ממון, והוא מפסיד ומשחית נפשו. ואיך ישמח, ועונו קבע לו בכיה לדורות. איך יתקן גופו ובגדיו, שיהיה נקי, מסודר ומהודר, ומלאכי חבלה מתקנים ומסדרים מיני עצב'י בשמים רא'ש ולענה, שיהיה מלוכלך ומבולבל די לעלמין יתחבל. איך מניח עסקי נפשו וקובע עתים לשחוק, במקום קביעות עתים לתורה ותשובה, ומלאכי חבלה יעשו שחוק בנפשו בעונותיו וחטאיו העתידים עורר לוית'ן, זה רודה וזה מרדה, זה מורט וזה פורק, זה מכה מכת אכזרי וזה יעלה שלשה סלי חור'י, וכהנה וכהנה רבות אנחותיו על פי מדותיו. אי לזאת בריש כל מראי'ן ישב בדד וידום להסתכל יפה יפה מעת היותו, מה היה לו, ומה בידו מחטאות נעורים בכל פרטי פרטות מיני חטאים אלו כי עצמו מספר, וכשיזכור וידע רובם ככולם, אז תבין ותשקול בפלס עד היכן מגיע פגם כל אחד, וכשתגיע לזה הלא תבוש! הלא תכלם! ותתחרט חרטה גדולה ופלגי מים ירדו עיניך, ובמרירות תאנח אנחה שוברת, מקוטרת מ'ר עובר, על אשר הכעסת את הבורא יתברך, ועברת על על כמה שבועות וכריתות שנכרתו על קיום התורה והמצות, ואשר השביעוך בחדרי בטן, ומרית את פי המלך אשר בטובו הגדול יצרך, והביאך לעולם, והרבה להטיב עמך מאד מאד אשר לא ישוער. ואם תעמיק העיון בזה – אין ספק כי תהיה בזוי בעיניך, נמאס שפל ואפל. אדהכי והכי, עין במר בוכה ולב נשבר, כמו חי כמו חרו'ן נאנח בשברון, ותיכף תקבל על עצמך לגדור כמה גדרים וסייגים שלא תבוא לידי חטא זה מהיום והלאה. ועיקר הכל – להתרחק משחוק וקלות ראש המרגילים לערוה. עד כאן לשונו הזהב של גאון עוזינו, החיד"א זיע"א.
ועתה אתה תבין מעצמך, שאת כל הנכתב לעיל העתקתי לפניך אך ורק בכדי לקרב ולא לרחק חס ושלום, ולא שחס ושלום יהיה נעשה מזה היפוך כוונה, לחשוב מחשבות של הבל שאם ככה אתה עושה לי, אם עד כדי כך שגבה רעתינו לפניו, הרי שאפסה כל תקוה חס ושלום, כי לא כאלה חלק יעקב, ומחשבות כאלו הם שורש כפירה ואפיקורסות, והם קרן וריוח נפלא אצל הבעל דבר, הצר הצורר, ואת זה לבד הוא רוצה להרויח בגררו את היהודי לחטא, שיאבד את עצמו לדעת מבחינה רוחנית, שידמה בנפשו בטעותו כי בן אובד הוא לאביו שבשמים.
ודווקא לכן, היתה דרך החסידות שונה משאר הדרכים שנועדו לעורר את האדם לתשובה, כפי הידוע לנו איך שהמגידים הקדושים – מגידי מישרים, שהיו תלמידי מרנן הבעל שם טוב הקדוש זיע"א והמגיד הגדול ממעזריטש זיע"א, היו באים לעם שבשדות – היהודים הפשוטים, בחיוך מאיר פנים ובשמחה, ובמתיקות צוף נועם היו מתארים באזניהם הכרויות לשמוע את מוסרם הנעים את החשיבות העצומה של כל יהודי, יהיה מי שיהיה אצל הקדוש ברוך הוא, ועל כן – היו אומרים להם – "הבה ונעזוב הכל, הבה ונתקרב אל השם יתברך" וכו' וכו'.
ברם, כל מה שהעתקתי לך עד הנה במליצה המצליפה ומשברת לב האבן, זה רק לטובה, באשר ראויים הדברים ללב הרוצה לעורר את עצמו שיכול להקיץ משינת הזמן. כי ודאי לא ניתן לדבר מעניני תשובה אמיתית ומתיקון עונות וחטאות נעורים, כל זמן שהלב – לב אבן, ובצוק העיתים שוכח לגמרי שסוף כל סוף – אית דין ואית דיין, וזה לא כל כך פשוט… ואין שוכחים בשמים כלום! הכל רשום, הכל ממתין ומצפה! רחמנא ליצלן, רחמנא לישזבן.
ואם אמנם נזכה להתעורר, כאשר האדם מכניס לפיו אך כפית קטנה של התעוררות אמיתית, זה הוא הזמן המתאים להנחית עליו סיר מלא של התחזקות, להודיעו האמת – שעדיין יוכל לחזק את עצמו ולבשם נפשו הדוויה – ולעמוד על עמדו בחיזוק ועידוד, כי כל זמן שאדם חי, יש לו תקוה, כל זמן שהנר דולק אפשר עוד לתקן, לעולם לא מאוחר לבן לשוב ולהתאחד עם אביו אוהבו.
והדברים האלו האמיתיים בכל זמן ועידן, בכלל ובפרט, וכל שכן לנו אנשים צעירים לימים אשר החיים עוד לפנינו, ועדיין ההזדמנות הנאותה בידינו להכשיר מעשינו לפני אבינו שבשמים. ואשרי אדם, אשר נתעורר ונתחזק לילך בדרך ה' כשהוא עוד צעיר לימים, ואינו ממתין ומחכה לרגעים שאנשי החברא קדישא יאמרו עמו וידוי…
וכבר ידעת, שעיקר התשובה השלימה הוא כאשר האדם עובר באלו המקומות שעבר, היינו באותם הנסיונות, ושוב מתגבר עליו יצרו, והוא מחמת אהבתו הבוערת להשם יתברך אביו שבשמים – כופה את יצרו, ומשביעו שלא יעבור על רצונו של מי שאמר והיה העולם, וזהו התיקון לכל עברו, בהיותו עוקר את העבירה משרשה, ומראה לדעת כי אינו חפץ ברע, והראיה, שהנה היה סיפק בידו לעבור עתה אותה העבירה, והוא בעבור כבוד שמו יתברך מתאפק לבלי להמרות עיני כבודו יתברך.
וזה מה שאמרו רבותינו ז"ל (קידושין לט:): 'ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה'; ומצוה זו היא מצוות התשובה – שהיא מצוות עשה. נמצא שכאשר האדם הגיע למצב כזה שכבר נכשל בחטאים, אזי בכל פעם שאינו חוטא, מלבד הבטחת חכמינו ז"ל הנ"ל, הנה הוא גם מקיים מצווה של תשובה ששב אל אלקיו בכל לבו ונפשו וממאן בתאוותו העיקר שלא להכעיס את קונו בבחינת (ב"ר סה, כב): 'לא דיי שהכעסתי לאלהי פעם אחת? אלא שאכעיסנו פעם שניה'?!
וצריך לידע, כי אף אם חס ושלום הרשענו מאד, בכל זאת, לא נסתלק מאתנו כח הבחירה, דפעמים חושב אדם שהוא כבר מוכרח במעשיו ואינו מסוגל לפרוש מן הרע אשר נהפך אצלו כטבע שני, על ידי שהזיד פעמים כה רבות, עד שזה נהיה רחמנא ליצלן חלק ממציאותו ומהותו, ואינו נכון כלל! כי אין חוק הבחירה שטבע הבורא במין האנושי – בטל לעולם. כי אם יחליט אדם ברצון חזק ואמיץ ואמיתי, שיש בדעתו לפרוש מן הרע, אזי יוכל בשעתא חדא וברגעא חדא להתהפך לגמרי ולהטות את עצמו מדרכי מות לדרכי חיים.
ולמען השב רוחך, אעתיק לך קטע נפלא מהספר הקדוש והנורא 'טהרת הקודש' השייך ממש לענין שאנו דנין בו, וזה לשון קדשו: 'ותדע אחי אהובי כנפשי! כי כמו שהמביא עצמו להרהר בעבירה חס ושלום גורם מה שגורם, ככה מקבל שכר אם באים אליו אלו המחשבות בלבו, והוא אינו מכניסם בלבו להרהר בהם. והנה אמרו רבותינו ז"ל (קדושין לט:): 'ישב ולא עבר עבירה, נותנים לו שכר כעושה מצוה', ואוקימנא, כגון שבא דבר עבירה לידו וניצול הימנה, כי אין אדם מקיים מצות לא תעשה שיברא מזה מלאך הקדוש, רק באם בא לידו העבירה והוא פורש ממנה כמובא במפרשים (עיין 'דרך פקודיך', בהקדמה), אם כן, מי שבא לידו אלו המחשבות של עבירה, שהמה עבירה גופא, כי עצם הלאו, הוא המחשבה והוא פורש מזה, אזי תיכף נברא מזה הדחיה וההפרשה מלאך קדוש ונורא מעולם הבריאה, עולם המחשבה, המסייע לו לכל מיני קדושה, ובאותו שעה משפיל קומת הסטרא אחרא וכל מסאבין בישין למדורא תתאה, כי לית נהורא כנהורא דנפיק מגו חשוכא. ומובא בספרי יראה שזה עיקר תיקון הברית יותר מכל התיקונים – ללחום עם מחשבות עבירה, ולא להכניסם במחשבתו. כי ישנם שסובלים מזה עד מאד, בפרט בחורים שיש להם רתיחות הדמים נעורים, ובר ישראל הקדוש, העושה כל מיני תחבולות, ואין מניח לעצמו אלו הרהורים בישין, אז נקרא קדוש, ומקדש כל גופו ואבריו בזה. וכל מה שמצערין אותו אלו המחשבות ביותר, אזי לפום צערא אגרא, ויותר יהא נתקן נפשו, רוחו ונשמתו בזה, ואשרי חלקו וגורלו! (עיין שם במאמר 'פגם המחשבה' סוף פרק ד').
…., ….! מְ'דַארְף זֶעךְ פוּן אַ הִרְהוּר זֵייעֶר הִיטְן! (צריך להשמר ולהזהר מאד מן ההרהור), וכמו שכתב הרמ"ק זי"ע בספרו הקדוש 'תומר דבורה' (פרק ח): 'ומאד מאד צריך זהירות [בענין שמירת היסוד], ועיקר השמירה בהיותו שומר עצמו מן ההרהור'. אוי ואבוי! מי יכול לשער עוצם נוראות גודל הפגם הנעשה על ידי הרהור חטא שהוא תחילתה של עבירה?! כי עיקר פגם מידת היסוד הוא פגם המחשבה, שאם היה אדם שומר מחשבתו כראוי, לעולם לא היה נופל מקדושת צדיק יסוד עולם לחטוא חס ושלום בפועל ממש. וכיון שהיא תחילת מפלתו, אזי כאשר בא לעסוק בתיקון הענין, חייב להתחיל עם תיקון המחשבה, תיקון המוחין.
ואין לחשוב כאילו אפסה תקוה בזה חס ושלום, כי יש כוחות לזה, כוחות כאלו שרק יהודי יכול לגלות מתוכו – שיהיה המח שהוא שליט על הלב בתולדתו – יכול לעמוד בפני פיתויים, ויוכל להשקיט את אש התלהבות היצר, כי מי שחושב תמיד מחשבות קדושות וטהורות של אמונה ודביקות השם, בודאי לא יוכל לחשוב בטינוף ובלכלוך, כי אין שתי מחשבות יכולות לשכון במח כאחת, ותיכף כשמכניס במחשבתו ענין אחד, אזי האחר נדחה מפניו. וזה מה שתובעים מאתנו עתה בימי השובבי"ם – שנתחיל להרגיל לסגל לעצמנו 'הֵיילִיגֶע גֶעדַאנְקֶען, לוֹיטֶערֶע מֵיינוּנְגֶען' (הרהורים קדושים ומחשבות זכות).
ועיין בספר הנ"ל בסוף המאמר הנזכר, איך שמעתיק דברים נפלאים מהספר הקדוש 'דברי יחזקאל' (פרשת וישב) וזו לשון קדשו: "וימאן ויאמר אל אשת אדוניו" וגו' (בראשית לט, ח). וקשה, שבתחילה כתיב 'וימאן' ואחר כך כתיב 'ויאמר' וגו', הוה ליה למימר תיכף 'ויאמר'. ויש לתרץ, דהנה על תיבת 'וימאן' יש בנגינת הטעמים שלשלת, והשלשלת נקראת בשלש תנועות, לרמז, כי אם בא חס ושלום לנסיון כזה – יתחזק נגד היצר הרע באמונה לבד, שמאמין בהשם יתברך, שאסור לעבור נגד מצות הבורא, ולא יבקש לעצמו טעמים על האיסור, כדי שלא יתגבר היצר הרע עליו לבטל טעמים שלו חס ושלום, רק באמונת השם יתברך לבד יתגבר נגדו, שלא יעשה בשום אופן נגד מצות הבורא בלי שום טעם כלל, ורומז על זה השלשלת, שנקרא בשלש תנועות – שיגמור בדעתו ובמחשבתו בהסכמה גמורה וחלוטה איני רוצה, ואיני רוצה, ואיני רוצה לעבור העבירה חס ושלום בשום אופן… עד כאן לשונו הנפלאה השייכת לענינינו.
ועתה נשכיל האמת, שכמו שלפני עשיית החטא, כשעדיין לא חטא, אפשר לנצח את היצר הבוער בו ומביאו לידי נסיון קשה, על ידי עצה זו של 'אמונה' והחלטה ואחיזה בו יתברך כמו תינוק שתופש ואוחז באביו כאשר מר וצר לו, כך אחר שנכשל האדם ונפל לעומקא דתהומא רבה. ואז העבודה של השטן המחטיא להפילו למצודת המרירות שלא כראוי, שסימנה עזיבת הכל ויאוש משומם ותוהו ובוהו, וחלל ריק "אַרוּם אוּן אַרוּם" (סביב סביב). ואז צריך גם כן להתאחז בעקשנות של אמונה, וצריך לבעוט בפני היצר, ולומר לו – יגער ה' בך השטן, לא תנצחני להפילני לבור הכפירה, ואהיה איך שאהיה – את השם יתברך איני עוזב, ומכאן ואילך אחל לדבק את עצמי בהשם יתברך, מהיום אחל לקדש את עצמי כראוי, ואז מתקיים בו (ויקרא יא, מד): "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדשִׁים", וכמו שדרשו חכמינו ז"ל הקדושים (יומא לט.): 'אדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה, מלמטה מקדשין אותו מלמעלה, בעולם הזה מקדשין אותו לעולם הבא'; שנותנים לו סייעתא דשמיא רבה שיוכל להתקרב יותר ויותר, ולעזוב את העבר במחשבה דיבור ומעשה, ולהיות נהפך ממהותו למהות עליונה יותר, מרוממת יותר, דקה, זכה, רוחנית ונאדרת בקודש.
ואם עד עתה היה שקוע בחטא אשר גורם לאדם שלא יהיה חמי אנפי שכינתא קדישתא, ולא חמי סבר אפי עתיק יומין, ונסתרת ממנו האמונה הקדושה, וכביכול מסתלקת ממנו השראת השכינה – כך תשובת המשקל של חטא זה היא להיות כצדיקים האלו אשר מקבלים פני השכינה בכל יום ויום, והם נסתרים מן העולם.
וחשבתי, דהרי אמרו חכמינו הקדושים (סוכה מה:): 'לא פחות עלמא מתלתין ושיתא צדיקי דמקבלי אפי שכינה בכל יום, שנאמר (ישעי' ל, יח): "אַשְׁרֵי כָּל חוֹכֵי לוֹ" – ל"ו בגימטריא תלתין ושיתא הוו'; וכיון שבודאי כולנו יכולים להיות נקראים צדיקים על ידי בחירתנו הטובה, הרי שכשאדם בא אל השם יתברך ומקבל פני שכינתו בזה שמתייחד עמו ושופך לפניו את כל לבו – נוכח פני ה', פנים אל פנים, ושוטח לפניו בקשותיו, ומגלה לפניו רצונותיו וכיסופיו שרצונו חזק ואמיץ להתקרב אליו באמת, וצועק אלשעבר ומתחנן אלעתיד, בזה בודאי עוקר את המציאות הקודמת של "לא יגורך רע". ותחת אשר עד עתה נגזר עליו שלא יהיה רואה פני השכינה, הרי שמתקיים בו (תהלים קה, ד): "דִּרְשׁוּ ה' וְעֻזּוֹ בַּקְּשׁוּ פָנָיו תָּמִיד" – שהוא ענין החיפוש והבקשה והיגיעה בעמל למצוא את השם יתברך, ולהרגישו אצלו תמיד, שזו הדרגא הגבוהה ביותר, שאדם יוכל להגיע אליה בזה העולם. ובזה זוכים לתקן גמור על העבר, אף גם הבטחה על העתיד שאדם יוכל להחזיק עצמו שמור בקדושה.
וזוהי בחינה של צדיק נסתר, שאף שנסתר ממנו הכל בעבר, אף על פי כן הוא מחזק עצמו להמשיך לאחוז בכל כח ואומץ במדת צדיק יסוד עולם – מדתו של יוסף הצדיק, מדתו של פלטי בן ליש, מדתו של בועז שהראשי תיבות שלהם הוא בפ"י ישרים תתרומם, והרמז על הפה דייקא [פה בגימטריא מילה] ככל שאדם מקבל פני ה' על ידי שמשתמש עם פיו להתדבק בהשם יתברך [ראיתי וָוארְט זה פעם בספר הקדוש 'משמיע שלום' מהרה"ק רבי יעקב דוד מאמשינוב זיע"א] עם קצת נופך משלי.
והנה בזוהר הקדוש משבח את בעלי תשובה (חיי שרה קכט ע"א): 'זכאין אינון מאריהון דתשובה, דהא בשעתא חדא, ביומא חדא, ברגעא חדא קריבין לגבי קב"ה, מה דלא הוה הכי אפילו לצדיקים גמורים, דאתקריבו גבי קב"ה בכמה שנין' – אשריהם אלו בעלי התשובה, שהרי בשעה אחת, ביום אחד וברגע אחד קרבים הם להקדוש ברוך הוא, מה שאין כך אפילו לצדיקים גמורים שמתקרבים אל הקדוש ברוך הוא בכמה שנים. והוא כדאיתא לגבי תשובה מאהבה (יומא פו:): 'גדולה תשובה, שזדונות נעשות לו כזכיות, שנאמר (יחזקאל יח, כז): "וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיַּעַשׂ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה הוּא אֶת נַפְשׁוֹ יְחַיֶּה".
עמוד וראה והתבונן! עד כמה, עד כמה… חשוב מי ששב אצל השם יתברך, ובאמת הגע בנפשך, אדם מוכן לילך למקום פלוני, והנה טועה ותועה ופעמיו מופנות בדיוק לכיוון ההפוך, עד שמודיעים לו שמחוז חפצו הוא בצד הנגדי, אזי תיכף פונה ושב על עקבותיו, ובאותו רגע שהחליט על הצד ההפכי – זו היא שיבה, כי כבר נקרא 'שב על עקבותיו'.
וכן הדבר בדרכי התשובה, אף אם אמנם לזכות להגיע לשלימות אמיתת מחוז חפצו – לוקח זמן זמנים טובא, אף על פי כן תכף כאשר מחליט ומתחיל לשוב, כבר נקרא ששב, ולבסוף – השם הרוצה בתשובה, משלים לו דרכיו וארחותיו, שיזכה סוף כל סוף להגיע לגמרי אל מחוז חפצו – התקרבות שלימה להשם יתברך!
הריני מסיים עתה את המכתב האחרון של ימי השובבי"ם, בתקוה גדולה שיהיה נעשה מזה משהו בלבך – "לִבְּךָ יֶהְגֶּה אֵימָה" (ישעי' לג, יח), ותהיה דבוק בהשם יתברך, "אָז תָּבִין יִרְאַת ה' וְדַעַת אֱלֹקִים תִּמְצָא" (משלי ב, ה), לחפור ולחפש איך מוצאים עוד איזו נקודה של אמת ואמונה – שזה עיקר העיקרים!
מנאי ידידך ואוהבך בכל לב ונפש, מעתיר בעדך, ודורש שלומך וטובתך כל הימים.
שלמה ברוך בן רבקה