{008 מסכת עירובין – ההוא מבוי עקום דהוה בסורא}

יציבות שלא עפה ברוח

עירובין דף ח'

הָהוּא מָבוֹי עָקוֹם דַּהֲוָה בְּסוּרָא, כְּרוּךְ בּוּדְיָא אוֹתִיבוּ בֵּיהּ בְּעַקְמוּמִיתֵיהּ אָמַר רַב חִסְדָּא הָא לָא כְּרַב וְלָא כִּשְׁמוּאֵל לְרַב דְּאָמַר תּוֹרָתוֹ כִּמְפוּלָּשׁ צוּרַת הַפֶּתַח בָּעֵי לִשְׁמוּאֵל דְּאָמַר תּוֹרָתוֹ כְּסָתוּם הָנֵי מִילֵּי לֶחִי מְעַלְּיָא אֲבָל הַאי כֵּיוָן דְּנָשֵׁיב בֵּיהּ זִיקָא וְשָׁדֵי לֵיהּ לֹא כְּלוּם הוּא. ואִי נָעֵיץ בֵּיהּ סִיכְּתָא וְחַבְּרֵיהּ חַבְּרֵיהּ.

[היה מבוי עקום (שמתעקם והופך להיות סימטא חדשה) שהיה בעיר סורא, כרכו מחצלת, הושיבוהו בעקמימיותו אמר רב חסדא: זה לא כמו רב ולא כשמואל. אם לפי רב, הרי הוא סובר שתורתו של מבוי כזה הוא כמפולש, ואז צריך צורת הפתח; ואם לפי שמואל, הדברים אמורים רק בלחי מועיל, אבל בזה, כיון שנושבת הרוח ותזרוק אותה – זה לא כלום. ואם הוא נועץ בו סיכה וחיבר אותה – הרי שחיבר אותה].

המבוי העקום, יש בו איזו שבירת רצף מפתיעה, הוא נזקק ללחי נוסף, אך בהרגשה לא חשבו על לחי קבוע כבתחילת המבוי, הלא זהו מבוי שנמשך משם, מהפתח בעל הלחי הקבוע, בני סורא החליטו להציב שם מחצלת מגוללת, שתהווה את הסימן. רב חסדא מחה על כך, לא עשיתם כלום, אמר. אם חשבתם לצאת ידי חובת רב, הוא סובר בכלל שצריך פה צורת הפתח, אבל אפילו אם תרצו ללכת לפי שמואל, צריך לחי אחר, חדש וקבוע, העומד ומכריז על פתיחתו של מבוי חדש, על פריסה מחדש.

המחצלת היתה נסיון לעשות היכר כאילו, משהו שיכול לעוף ברוח, אבל הוא בכל זאת מזכיר משהו. אז זהו שלא, היכר חייב להיות יציב, קבוע, נעוץ, לא משהו שיש לו זרימה עם המציאות המשנה אותו ואת כל מה שהוא מסמל, עצם העובדה שהם שמו מחצלת ולא עוד לחי, הם ביקשו להורות בכך איזו שהיא ארעיות, הגמרא לא מקבלת את זה. אם אתה רוצה בכל זאת, שזאת תהיה מחצלת, בבקשה, אבל שים אותה טוב, יציבה וקבועה.

כשאנו פונים לזרימה נוספת בחיים, כשהדרך מתעקמת, עלינו לזכור כי רק יציבות תזכיר לנו מי אנחנו ומה אנו עושים פה באמת. כדי להכשיר את הדרך המתעקלת, אל נסמוך על מחצלות פורחות ברוח, אלא דווקא שם אנו זקוקים לקביעות חזקה, משהו שלא משתנה בכלל.