דברי חיזוק ללימוד התורה
בעזרת השם יתברך, אור ליום חמישי לסדר תצוה, י"ג באדר תשנ"ז לפ"ק.
לכבוד האברך היקר והחשוב, החפץ בעבודת השם יתברך כי יודע שאין האדם חי לנצח, וממילא צריך להכין לעצמו צידה לדרך הארוכה, הלא הוא חברי וידיד נפשי היושב בקביעות עצומה בחדרים הפנימיים שבלבבי …., ….. נרו יאיר ויזרח.
אחר דרישת שלומך ושלום תורתך ועבודתך באהבה ויראה. אקוה להשם יתברך כי עודך מחזיק בתומתך להתלהב באש הקודש של חסידות והתקדשות – לעבוד את בוראנו, יוצרנו ועושנו יתברך שמו, שזה הוא העיקר, וזה מה שיהיה נשאר מאתנו. ואוי לנו ואבוי לנפשנו באם נסיח דעת מזו התכלית, שאז נתונים אנו בתוך סכנה רוחנית איומה. והנה עברנו יחד בהני שבועי דשובבי"ם ת"ת על כמה ענינים נחוצים וחשובים מאד השייכים לתיקון עונות, לחדוש ברצונות הקדושים ולחיזוק האמונה וכו'. ובודאי אם יש לי איזו זכות שיהיו דְּבָרַי נשמעין, אזי הדיבורים האלו יבעירו את לבך לעשות רצונו יתברך ולעבדו בלבב שלם.
ועתה [– ואין ועתה אלא לשון תשובה, כמו שדרשו רבותינו ז"ל (ב"ר כא, ו)], הגענו לסיום – שובבי"ם ת"ת, בדיוק בפורים קטן, שכבר נכלל בשלושים יום קודם חג קריאת המגילה ומתנות לאביונים ומשלוח מנות, שבזה אנו הולכים מחיל אל חיל, מקדושת ימי השובבי"ם שבהם עושים תשובה אל ימי אדר הקדושים שבהם שבים בתשובה מאהבה, שזה עיקר השלימות שיהיו כל ימינו בתשובה, שלא נסיח דעתנו שיש לנו עוד מה לתקן בזה העולם.
ואמרתי, שלכאורה העיקר עוד חסר מן הספר, ובאמת כבר בשבוע ראשון, היה בדעתי לערוך מערכה מזה, אך לעולם אין זה מאוחר, והוא, על חיוב העסק וההשתדלות בתורה, ושהיא העיקר היותר עיקרי בסוד התשובה, וקנין התשובה ושיבה מוחלטת להטוב הגמור הנעדר עד הנה, ואף שזה דבר ברור ומפורסם ואין בו שום חידוש, אף על פי כן, לפי גודל הסתת היצר הרע שיש על זה צריך לחזק על זה עוד ועוד.
כי תורה היא מהדברים שצריכים חיזוק (ברכות לב.), ואשרי אדם שעומד כצור איתן כנגד כל הרוחות הקשות העומדות לעקור את עץ החיים שהיא תורת ה' התמימה ומשיבת נפש, והעוסק בלימוד התורה הקדושה, ואת כל יום ויום שעובר עליו בימי חייו הוא ממלאו בשיעורי תורה בכל מקצועות התורה, זהו כתריס ממש בפני היצר הקשה והמר, ובפרט כנגד יצרא דעריות, וחכמינו הקדושים ז"ל הודיעונו בפירוש (ברכות ה.): 'לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, אם נצחו מוטב, ואם לאו יעסוק בתורה'.
ואין דברי תורה מקבלין טומאה (שם כב.) שאף אם האדם נפל לאיפה שנפל, אעפי"כ הכח של התורה גדול מאד שהוא עומד לאדם קודם שיחטא, שלא יחטא ולא יכשל חס ושלום, וכלשון הרמב"ם הידוע (הלכות אישות פכ"ב הכ"ט) 'מכל זאת אמרו יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה, וירחיב דעתו בחכמה שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה, ובחכמה הוא אומר – אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד'. והיא עומדת לאדם לאחר שיחטא, שיהיה לו כח של התחזקות לעשות תשובה ולהתקרב שוב אל די ברא כולא למעבד ליה רעותא שלים, כמו שאמרו חכמינו ז"ל (ירושלמי ראש השנה פ"ד ה"ח): 'כיון שקבלתם עליכם עול תורה מעלה אני עליכם כאילו לא חטאתם מימיכם'.
ואדם הזוכה לקבוע את עצמו בחוזק גדול בשיעורי דאורייתא, ובכל יום עושה לו חוק קבוע שלא יעבור ולא יסוף, ללמוד כך וכך בכל יום, בספר פלוני, ובמקצוע פלוני, ומתקדם עוד ועוד, מלבד מה שברבות הזמן – אף שלא מרגיש עכשיו – עוד יבוא זמן שירגיש כל מיני נעימות ומתיקות עד אין סוף ואין תכלית. עוד יותר מזה, שהוא נהפך לאדון ובעל-הבית על רצונותיו ומדותיו ותכונותיו כמעשה בן-תורה שיש לו התנהגות מיוחדת שלא כשאר בני העולם, ויש לו שליטה מלאה על היצר הרע ואף אם יהיו לו נסיונות, בכח לימוד ועסק התורה יזכה לעמוד בהם שלא לחטוא חס ושלום, וחכמינו ז"ל הקדושים אמרו (סוטה ה:): 'אשריהם ישראל! בזמן שעוסקים בתורה ובגמילות חסדים יצרם מסור בידם ואין הם מסורים ביד יצרם', והוא על דרך שדרשו (קדושין ל.): 'בראתי יצר הרע, ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו'.
וחובה עלינו לזכור את הדברים האלו, ובפרט כאשר עוסקים בחתימת השובבי"ם, ומשם פונים אל הימים שבהם "קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים" (אסתר ט, כז) – 'קיימו מה שקבלו כבר' (שבועות לט.), שהיא קבלת התורה באהבה [ועוד נאריך בזה בעזרת השם, בהזדמנות אחרת].
ועל כל פנים, אליך אפנה ….! שים לב! אין הצלה ותרופה למי שפורש מן התורה, שכל הפורש ממנה כאילו פורש מן החיים (עי' ילקוט דברים תתסה), ועל כן מובן היטב היטב אמאי 'אין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה' (קדושין מ:). ואדם עולה לאחר חייו אל מול כסא הכבוד, ויוכל לטעון שהיה לו יצר הרע קשה מאד, ולא היה יכול לגבור עליו. ואז שואלים אותו: 'למה לא למדת'? טפש! אם היית לומד, היו לך חיים טובים, חיים של תוכן, חיים של שמחה אמיתית, ולא היית נופל לבור עמוק כזה של חטאים ועונות מגונים, חמורים ומאוסים כאלו, וכמו שחכמינו ז"ל אמרו (סוטה כא.): 'תלה הכתוב את התורה באור, לומר לך, מה אור מגין לעולם – אף תורה מגינה לעולם, "בהתהלכך תנחה אותך" – זה העולם הזה, "ובשכבך תשמר עליך" – זו מיתה'. היינו, שלימוד התורה יעמוד לו לעד ולנצח נצחים, להיות שמור מן המזיקים ומן המקטרגים בזה ובבא. ואמרו חכמים ז"ל במדרש (קה"ר ו, יג): 'הואיל והבל הם ימיו של אדם, וכצל הם, מה הנאה יש לו בחיים? אלא יתעסק בדברי תורה – שכולן חיים'; ועל אלו חיים מדובר? על חיים טהורים ונקיים… שאף אם עד הנה היו חיי האדם ההיפך מן הרצוי, אף על פי כן, בכל פעם, ובכל תקופה, יכול לקבל על עצמו עול תורה, ואז יקויים בו דברי התנחומא הנפלאים (פרשת תבא סי' ג): 'מה המים אין העולם יכול לעמוד בלא הם, ואדם מטהר עצמו בהם, כך אין העולם יכול לעמוד בלא תורה, והתורה מלמדת את האדם היאך יטהר'…
והנה אמרו (שמו"ר לג, ח): 'תלמיד חכם שהוא פורש מן התורה והלך להתעסק בדברים אחרים (!!!) אפילו לאחר כמה שנים, הוא מבקש לחזור, אינו בוש, מפני שאומר – לירושת אבותי אני חוזר'.
ואת זה העתקתי לך, בעבור תדע כי לעולם לא מאוחר, ותמיד אפשר לשוב ולחזור אל השיעורים שקבלנו כבר על עצמינו ובצוק העיתים נזנחו – ולחדשם. וכבר ידעת, שעיקר ההצלחה בלימוד הוא, שקובעים את עצמם מעט ועוד מעט, יום יום, עד שיזכה לאוצר בלום של תורה גדושה – "וְקֹבֵץ עַל יָד יַרְבֶּה" (משלי יג, יא), וכאמרם ז"ל (ויק"ר יט, ב): 'מי שפיקח אומר, הריני שונה שתי הלכות היום, ושתי הלכות למחר, עד שאני שונה את כל התורה כולה', וכך צריך להתנהג למעשה, שבכדי להגיע לידיעת כל התורה כולה, קובעים שיעורים רבים בכל חלקי התורה הקדושה – מקרא, משנה, תלמוד בבלי, תלמוד ירושלמי, תוספתא, מדרשים, הלכה וכו', ובשאר ספרים [מלבד הלימוד הקבוע לעיונא בבית אולפן דאורייתא דכל חד וחד בכל אתר ואתר], ולומדים היום מעט, ולמחר עוד מעט, עד שברבות הימים והשנים מתקיים "וירא מנֻחה כי טוב" (בראשית מט, טו) – זו התורה. "ואת הארץ כי נעמה" – זו התורה (ב"ר צח, יז).
וכאשר האדם מנהיג חייו בצמידות לקנין התורה הקבוע – זה ממש מצילו מקשיות עורף של פריקת עול מלכות שמים, שמסית לזה השטן היצר הרע בתכלית, וכמו שאמרו חכמינו ז"ל הקדושים (שם כב, טו): 'אם בא יצרך להשחיקך – שמחהו בדברי תורה'; והעיקר בזה הוא ההוספה, לא מבעיא שלא ליפול ממה שכבר קיבל על עצמו, ואף אם כבר נמאס ואין שום חשק – צריך להיות עז ותקיף כנגד עזות דסטרא אחרא של היצר, וגם לזה צריך תפילה [כאשר נדברנו כבר זה זמנים טובא, שאין דבר שאין מועיל לו תפילה, ומאידך, אין דבר שיועיל בלי תפילה], שיהיה חקוק בדעתו, שמבלי תורה הוא ריק וניעור מכל וכל, ואף מנקודת קדושת היהדות [פשטות יודישקייט], יכול ליפול אם לא תהיה לו קביעות בתורה, שאז אין לו שום תבלין כנגד היצר הרע, הרע מאד, ובפרט בדורינו – דור יתום ואומלל, שהנסיון כה גדול, והתאוות פרצו חומות מגדלי, קדימה בשעטת סוסי הסטרא אחרא ושפעת הקלגסים, וממש נשמעות לאזניו ונראות לעיניו, ונמצאות ממש אצלנו ועל ידינו, ואין לנו שיור רק התורה הזאת, לסתום העינים וכל החושים מחיזו דהאי עלמא שפילא, ולטבול במי הדעת הזכים של תורה נעימה וחביבה כזו, והיא תפקח לנו את עיני שכלנו הקדוש להיות צופה במרכבה העליונה כביכול, להביט תמיד רק על השם יתברך ואור האין סוף ברוך הוא, הגנוז בהתורה הקדושה, ונתגלה לעמלי תורה.
וצריך להיות קבוע בקבלה חזקה כל כך בקביעות שאנו קובעים לעצמנו, עד שנגיע למצב כזה שנאמר כדאמרי אנשי – "שיתהפך העולם", ולא יעבור עלי יום אחד בלבד מבלי להתעסק מעט או הרבה מכל דבר שאני מוכרח לעשות, ואפילו אם אני עיף ויגע, מוכה וחבול רוחנית ונפשית, ואין אתי יודע עד מה, אין לי חשק, אין מח, קשה הבנה, אבל אהיה עקשן – "כִּי לֹא יִשְׁקֹט הָאִישׁ כִּי אִם כִּלָּה הַדָּבָר הַיּוֹם" (רות ג, יח)!
ולמה הדבר דומה? לחולה הנוטל תרופות, והמה מרות עד למאד, האם בשביל מרירותן ימנע הנבון מלבלען חיש קל?! כן הדבר בלימוד התורה הקדושה, אף שהיא במהותה העצמית מלאה עריבות, ידידות נעימות זיו לאין ערוך, "הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים" (תהלים יט, יא), אולם מחמת שהאדם חטא, פגם ועות – קלקל לעצמו את כח ההרגשה וההבחנה, ונתקיים בו (ישעי' ה, כ): "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר", וכבה אור עין הרגשתו בנעימות אמריה של אצולה משחק – אורייתא קדישתא. ואדרבה! בתחילה מרגיש אלף טעמי מיתות בכל צעד ושעל, כי כל ההתחלות קשות (מכילתא).
ושאל את עצמך, האם בשביל זה יברח אדם מהתבלין היחיד שנתנו חכמינו ז"ל כנגד היצר הרע – אֵם כל המחלות?! הלא לשוטה ייחשב! ואם חושש על נפשו שלא תאבד לנצח ומתמיד בעקשנות עצומה בלי שום טעם, ולא אכפת לו שבינתיים עובר מה שעובר עליו, כי נפשו מרה לו עד למאד, אבל הוא מסתכל על מצבו כמו שהוא נמצא בחוץ תחת גשם שוטף והוא מתחבא תחת מטריא [שוּרֶעם], ומנסה להציל בגדיו הנקיים מגשם זלעפות.
והנמשל – היא התורה הקדושה שמצלת לא מגשם תמים, אלא מחיצים משוחים מפלחים לב וכליות, מזריקה אכזרית של אבנים גדולות ובליסטראות, העפות ומתגוללות מכל צד ומאיימים להטיל על האדם חדלון מות רוחני, מיתה משונה, אומללות נצחית ללא תקומה רחמנא ליצלן.
ותדע אחי, כי אין אלו דברי מליצה גרידא ותיקון סופרים, כי אם האמת לאמיתה, ואין אמת אחרת אמיתית הימנה. כי רק לימוד התורה, דף גמרא יומי, פרק משניות יומי, שיעור שולחן ערוך יומי, פסוקי תנ"ך יומיים ושאר לימודי קודש יום יומיים, הם אלו אשר מקדשים את האדם ומצילים אותו מן הרע. ומי שיש לו דעת כלשהי, ויש לו חשק לברוח מן הרע, מרגיש חובה בנפשו לקיים את כל זה, וזה ממש אכפת לו, ונוגע עד פנימיות עומק נפשו, ועד שלא גמר את טרף חוקו הקבוע, דומה עליו כמי שעדיין לא אכל ושתה היום כלום, שהוא זוכר זאת היטב היטב, ואין צריך לעוררו ולהזכירו, כי הוא רעב וצמא בפשיטות – בלי הסברים. וכשם שהוא במזון הגוף, שהוא מזון עובר וכלה לפי שעה, כן צריך להיות, ויותר מכך – במזון הנשמה, שצריך כל כך להיות 'שייך' לזה, עד שזה ממש 'ירדוף' אותו – צריך לגמור, מחוייבים לסיים, אין זמן לבטל… ומכל שכן לעסוק בתענוגים אסורים וכו' חס ושלום.
ואפילו הכי, למרות שבאמת מוטלים על כתפנו חיובים רבים לאין שיעור, מתוך אחריות ותביעה עצומה, בכל זאת צריך להזהר מליפול אל תוך זריזות דסטרא אחרא, שאינה אלא בהלה סתם, כי צריך לזכור תמיד, ולשנן את מאמרם ז"ל (אבות ב, טז): 'לא עליך המלאכה לגמור'. כמו שרואים בהנהגת העולם, שכאשר פורצת אש שריפה בבית, וצריך לברוח ולהציל את הרכוש, ולסחוב מתוך הלהבות חפצים רבים ככל האפשר, אז נארע דבר זר – שמחסרון ישוב הדעת במצב שכזה, ומחמת הבהלה תופסים להציל מה שאין צריך, ומרוב טירוף השעה מזניחים את הדברים היקרים באמת, ונותנים להם להשרף באש המלחכת וכו', שזו התוצאה למעשה אדם מבוהל שאינו יודע מה עושה. וכן הדבר ברוחניות, שאם אין ישוב הדעת, לא תיתכן עבודת השם נרצית ומקובלת. אבל מאידך, כמו כן צריך לזכור סיפא דמתניתין – 'ואי אתה בן חורין להבטל הימנה', שצריך לעשות ולעשות בלי להביט כלל אם אני מצליח או לאו, אלא לידע דבר אחד – יש לי חוק, יש לי עבודה, ואת זה עלי לסיים.
וכד איירינן ועסקינן בהאי סוגיא דתיובתא סגייתא, ותריצנא בתיקוני עונות, וכבר אמורה מילתנו למעלה אודות ההוספה דתורה, שהיא המביאה לידי תשובה בחילא סגי, מן הראוי לחזור על מה שאמרו רבותינו ז"ל (ויקרא רבה כה, ל): 'אדם עבר עבירה ונתחייב מיתה למקום, מה יעשה ויחיה? אם היה רגיל לקרות דף אחד, יקרא שני דפים. לשנות פרק אחד, ישנה ב' פרקים' וכו'. ובפשיטות, כשאתה מתעורר על העבר, ומתחיל לתנות: "או וי! מה יהיה?! איך מתקנים את כל הימים שעברו בחושך? איך אגרום שאוכל להבטיח לנפשי חיים עתידיים של קדושה, טהרה, דביקות, אהבה ויראה בהשם יתברך הטוב"?! ובאה התשובה: "הוסף"! לְמַד עוד ועוד"… שים לבך, וערוך חשבון נפשך: איך השנים חולפות ואנכי מתקדם בבגרותי, בכל שנה אתקרב אל מיתתי, ועוד לא סיימתי אפילו פעם אחת את הש"ס בבלי, ואף איני יכול להעיד שאני בקי במסכת אחת על בוריה, ואין לי שום ידיעה אמיתית בחלק אחד מחלקי התורה, כדבעי למהווי, ועוד, הרי בזמן הזה שהייתי יכול ללמוד עוד ועוד, ולהשלים את עצמי באמרת אלו'ה צרופה, בטלתיו כהנה וכהנה בכל מיני שטויות והבלי הבלים ממש, ואיך ארים פני כנגד ה'? "וּמָה אֶעֱשֶׂה כִּי יָקוּם אֵל וְכִי יִפְקֹד מָה אֲשִׁיבֶנּוּ" (איוב לא, יד).
ועל כן, כשאדם משתדל ללמוד בדרך של 'הוספה', בדרך של עוד ועוד, זו היא תשובה, זו היא התקרבות. כי מתאמץ יותר מרגילותו, ומכתת את עצמו ואת רצונותיו, כי כידוע ונראה בחוש, שכל דבר שאין רגיל אצל האדם, הרי זה בא לו בקושי עצום גדול מאד, ועובר עליו מה שעובר עד שנהפך אצלו לרגילות קדוֹשה ולטבע שני. וזו כל סיבת הקושי הגדול שיש למי שנכנס בעבודת השם, ובפרט מי שהיה שרוי עד הנה בגשמיות ובחומריות, שאזי הדרך שמראין לו התרחקות, ובעצם זו היא תכלית ההתקרבות [ואין כאן מקומו להאריך בנקודה זו, וראה שוב במכתב דשבוע פרשת יתרו, וד"ל].
ברם, כאשר אדם מראה, איך שהוא מוכן ומזומן לתרום מעצמו קצת, יותר ממה שהסכין עד כה, אז כנגד זה זוכה, שהשם יתברך עוזרו ומסייעו להוסיף עוד ועוד. ואעתיק לך מאמר נפלא מהזוהר הקדוש (תרומה קסו.): 'פתח רבי יוסי ואמר, "כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר" (משלי ו, כג). "כי נר מצוה", כל מאן דאשתדל בהאי עלמא באינון פקודין דאורייתא, אתסדר קמיה בכל פקודא ופקודא חד שרגא לאנהרא ליה בההוא עלמא. "ותורה אור", מאן דאתעסק באורייתא, זכי לההוא נהורא עלאה דאדליקת שרגא מניה, דהא שרגא בלא נהורא לא כלום, נהורא בלא שרגא אוף הכי לא יכיל לאנהרא, אשתכח דכלא דא לדא אצטריך, אצטריך עובדא לאתקנא שרגא, ואצטריך למלעי באורייתא לאנהרא שרגא, זכאה איהו מאן דאתעסק בה בנהורא ובשרגא. "ודרך חיים תוכחות מוסר", ארח חיים לאעלא ביה לעלמא דאתי, אינון תוכחות דמקבל בר נש, לאעדאה גרמיה מארח ביש, ולמיהך בארחא טבא'… עד כאן לשון הזוהר הקדוש. ושמע מינה תלת:
א. גודל מעלת קיום המצוות, שעל ידן אנו מקבלים כביכול נרות מאירים, להאיר לעצמנו לעולם הבא.
ב. גודל מעלת עסק התורה, שהיא האור, שעמו נאיר את הנרות הללו, כי נר בלי אור אינו כלום, ואור בלי נר אינו כלום.
ג. אדם המקבל מוסר ותוכחת, לו יש דרך טובה להכנס בה לעולם הבא, על ידי שבזה העולם פונה מדרך רעה [עבירות ושטויות] לדרך טובה [מצוות ומעשים טובים].
ואיתא במדרש דפרשת השבוע (שמו"ר לו, ג): 'ראה היאך דברי תורה מאירין לאדם בשעה שעוסק בהן. וכל מי שאינו עוסק ואינו יודע, הוא נכשל. משל למי שעומד באפילה, בא להלך, מצא אבן ונכשל בה, מצא ביב נופל בו, הקיש פניו בקרקע. למה? שלא היה בידו נר. כך הדיוט, שאין בידו דברי תורה, מצא עבירה ונכשל בה ומת, שכן רוח הקודש צווחת (משלי ה, כג): "הוא ימות באין מוסר", ואין מוסר אלא דברי תורה, שנאמר (שם ד, יג): "החזק במוסר אל תרף", למה הוא מת? לפי שאינו יודע בתורה, והולך וחוטא שנאמר (שם ד, יט): "דרך רשעים כאפלה לא ידעו במה יכשלו", אבל אותם שעוסקים בתורה הם מאירים בכל מקום, משל למי שעומד באפלה ונר בידו, וראה אבן ולא נכשל, ראה ביב ולא נפל, למה? על שהיה בידו נר, שנאמר (תהלים קיט, קה): "נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי", וכן (משלי ד, יב): "ואם תרוץ לא תכשל", וכן (שם כ, כז): "נר ה' נשמת אדם", אמר הקדוש ברוך הוא: יהא נרי בידך ונרך בידי, ואיזו נרו של הקדוש ברוך הוא? זו תורה, שנאמר (שם ו, כג): "כי נר מצוה ותורה אור"'. עד כאן לשון המדרש, השייך לדברינו עתה.
ואם תתבונן היטב בדברי המדרש הנפלאים האלו, ותשווה אותם אל דברי הזוהר הקדוש שקרינו קודם, תבין היטב איך שהתורה הקדושה היא ממש סיוע כנגד האפילה הגדולה ביותר של זוהמת טומאת התאוות והעוונות שאורגים למולנו מסך המבדיל של חושך עצום, ומשרים עלינו עלטה כבידה, ואפילה סמיכה מאד, אשר על ידי האפילה הזו מצא אבן ונכשל בה – מרמז על היצר הרע הנקרא בפי חכמינו ז"ל בכמה מקומות 'אבן' (עי' סוכה נב. וקדושין ל:). מצא ביב נופל בו – הן העבירות הקשות והמרות, אשר זוהמת צחנתן מסחרת ומסרחת ממש כמו ביב של שופכין. הקיש פניו בקרקע – מרמז על פגם אמונה, כנודע (עי' פרדס רימונים שכ"ג פי"ט, ולקו"ה חזקת קרקעות ה"ב). ועתה שים לב למילים הנוראות של המדרש: "למה הוא מת? לפי שאינו יודע בתורה, והולך וחוטא", כי דין גרמא דאס'יראה, שורש כל רוע העבירות, כי מי שאינו לומד תורה, מוחזק לו שיחטא, רחמנא ליצלן.
ואם כן, גם כאשר אנו מתקנים החטא, עלינו לטפל בשורש גרמא בנזיקין שלו, ואם סבת החטא היא העדר התורה, מחסרון מוסר [שכדברי המדרש היא התורה בעצמה, כאמרו: 'ואין מוסר אלא דברי תורה'], אזי כשאני רוצה למלא את החלל הריק שנוצר מחמת החטא, אמלאנו באותו דבר שחסר בי קודם, און איך פיל מיך אן מיט נאך גמרא, נאך משניות, נאך שולחן ערוך, נאך זוהר הקדוש, נאך חסידישע ספרים וכו', שאז יתקיימו בי דברי חכמינו ז"ל הקדושים (מנחות קי.): 'כל העוסק בתורה, אין צריך, לא עולה ולא מנחה ולא חטאת ולא אשם'.
וכשם שהתורה מנקה עון וחטאת, כך היא משמרת האדם שלא יבוא שוב למה שכבר נכשל בו, וכבר ידעת, שאין 'סגולה' יותר גדולה להתמדה בתורה אלא אהבת ה' [כדאיתא בתנחומא פרשת נח (סי' ג), הידוע], ואז מתקיים באדם שרוצה לשמור על עצמו הפסוק (תהלים צז, י): "אֹהֲבֵי ה' שִׂנְאוּ רָע". אֹהֲבֵי ה' – אלו שלומדים תורה בעמל ויגיעה, שִׂנְאוּ רָע – יזכו לקבל את השנאה העזה ביותר אל החטא החמור הנקרא רע, הוא ואביזרייהו, ותוצאותיו הקשות והמרות, ולאוהבי ה' האמיתיים הללו, דבקי תורת ה', אין שום שייכות לדבר שהוא היפך הקדושה, המרחיק דביקות ה' – ה' ירחם מעתה.
וכבר דברנו מזה, שהתיבה 'חטא' הוא מלשון חסרון, כמו שכתוב (מ"א א, כא): "והייתי אני ובני שלמה חטאים" ופירושו: – חסרים מן המלוכה, ואילו תורת ה' תמימה היא המשלימה זאת, כל מה שהיה נקרא עד הנה 'מיתה', סטרא דמותא, טומאה, אבדון, נהפך להיות חיים וטהרה. כי התורת חיים היא מחיה את לומדיה ומקיימיה ועושה אותם כברעה חדשה. הבה ונשנן לעצמנו את דברי המדרש – "אבל אותם שעוסקים בתורה הם מאירים בכל מקום". עמוד והתבונן והשתומם אם בעל נפש אתה – אלו מילים נוראות… ראה איזו הבטחה נפלאה מבטיח השם יתברך ללומדי תורתו. ולמי הדברים מכוונים? לא לנו? הרי קיימא לן (קדושין סו.): 'הרי כרוכה (התורה) ומונחת בקרן זוית כל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד'; התורה מתאימה לכל אחד, בכל מקום, בכל זמן ולכל נפש, אין מישהו שיכול להתנצל ולטעון, איני יכול ללמוד כי איני מבין, כי יש דרגות רבות בלימוד, יש הרבה מה ללמוד, יש הרבה סוגי לימוד – מקצועות רבים, עד שכל אחד יכול למצוא איזו דרך בתורה הקדושה השייכת לשורש נשמתו, שעל זה אנו אומרים 'ותן חלקנו בתורתיך', שלכל אחד יש חלק בתורה, וכידוע. כי העיקר הוא – אַ בִּי נָאר לֶערְנֶען! ואז נזכה שגם אנו נהיה מאירים בכל מקום, ובאיזה מצב שרק לא נהיה, מבחינת עולם שנה נפש – לא נכשל לעולם.
ובזה נבוא לביאור הפסוק (תהלים יט, ח): "תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ", התורה הקדושה יש בה שלימות ותמות, ובכוחה להשלים את מה שנחסר על ידי החטא, והיא משיבה חזרה את הנפש שנאבדה ונסתלקה על ידי הפגם.
והנה בפרשת השבוע קרינן (שמות כז, כ): "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד", ויש לפרשו באופן נפלא על פי דברי הזוהר הקדוש שהזכרנו מקודם, כי התורה הקדושה היא בחינת הלהבה וההארה של הנר מצוה, והשם יתברך אומר לצדיק שבדור שלומד תורה, שהוא בחינת משה, [כמו שאמרו (שבת קא:): 'משה שפיר קאמרת'], "ואתה תצוה את בני ישראל", תצוה הוא מלשון צוותא והתחברות, "ויקחו אליך" שיתקשרו עם הצדיק בתורתם ובתפלתם, "שמן" מרמז על התורה והחכמה כידוע (עי' זוהר הקדוש ויקרא לד.), וכן מובן מהמדרש על הפסוק. והשם יתברך מבקש, שזאת התורה שאנו לומדים תהיה מקושרת עם נקודת צדיק יסוד עולם – מדת יסוד, קדושת יוסף הצדיק, שמירת הברית קודש בטהרה, ולהיות נזהרין ביותר בנקיות המח, שזהו "שמן זית זך", ואז יהיה "להעלות נר תמיד", שנזכה להדליק ולהאיר את הנר הקדוש והטהור שיאיר לו בזה ובבא, והוא רחום יכפר עון, שאף אם לא כיוונתי בזה אל האמת, אבל 'בדרך רמז, קען דאך יעדער איד זאגען', כפי שהיה שגור בלישניה דמרן מהר"א מבעלזא זיע"א.
והעיקר, שנזכה להכניס הדיבורים הקדושים של תורה ומוסר בלבבינו, שעל ידי זה יתנקזו כל חדרי הלב, כדי שנוכל לעבוד את השם יתברך עבודה תמה ונקיה, מתוך אהבה ושמחה, ולא אמנע מלהזכירך שוב את אשר כבר הסכמנו והחלטנו יחדיו פעמים רבות, כי כלינו לזכור זאת תמיד – אשר לכל עצה של עבודת השם, צריך לצרף את עצת העצות 'תפילה', שהיא האמונה שיש בכל דבר, לשון המשכה וגידול [כלשון ה'אוהב ישראל' (פרשת נח): 'אמונה מלשון "ויהי אומן את הדסה" (אסתר ב, ז), והוא לשון המשכה וגידול, כי באמונה יש כח זה שעל ידי האמונה יומשך הדבר הזה ממקורו ויבוא. היינו על ידי שהוא מאמין בהשם יתברך, ובוטח בו באמונה שלימה על שום איזה דבר, אז נמשך הדבר ההוא ובא בשלימות'].
ועתה חברי היקר, חביבי אשר כנפשי – "הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן הִיא, שְׁמָעֶנָּה וְאַתָּה דַע לָךְ (איוב ה, כז), כי ברית מושרשת ביסוד, ואורייתא בתפארת, וספירת התפארת למעלה מן היסוד. ונקודה זו מופיעה בפירוש בספרי חסידות של קדמונים, להורות לאדם הנלבב, "אִישׁ יָרֵא אֶת ה' בְּמִצְוֹתָיו חָפֵץ מְאֹד" (תהלים קיב, א), ולבו שבור ומשובר מהימים הקודמים שבימי חורפו ונערותו, אז כששכלו היה קטן ודל, ועברו לא זך כל כך – ידע נאמנה, כי אם יעסוק בתורה הקדושה בהתמדה ובשקידה, ויחזיק עם מדת אורייתא בתפארת, שהיא מדה גבוהה מיסוד, ומשם ימשיך תיקונין עילאין ביותר לפגם מדת היסוד, רחמנא ליצלן, רחמנא לישזבן, בבחינת מה שאמרו בירושלמי (ר"ה דף כא.): 'אמר להן הקדוש ברוך הוא: מכיון שקיבלתם עליכם עול תורה, מעלה אני עליכם כאילו לא חטאתם מימיכם'.
… היקר! קח את עצמך בידיך, זכור הנקודה הנדברת, שהעיקר איז פאדערן פון זיך מער ווי פריער, בחינת מה שדרשו חכמינו ז"ל על הפסוק (מלאכי ג, יח): "וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ" – 'אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד'; כי כאן הוא גילה התאמצות יתירה, ובזכותה נקרא 'עובד אלקים', וכביאור התניא (לקוטי אמרים פט"ו): 'והיינו משום שבימיהם היה הרגילות לשנות כל פרק מאה פעמים, כדאיתא התם בגמרא, משל משוק של חמרים שנשכרים לעשר פרסי בזוזא ולאחד עשר פרסי בתרי זוזי, מפני שהוא יותר מרגילותם. ולכן זאת הפעם המאה ואחת היתרה על הרגילות שהורגל מנעוריו שקולה כנגד כולן, ועולה על גביהן ביתר שאת ויתר עז להיות נקרא עובד אלהים, מפני שכדי לשנות טבע הרגילות צריך לעורר את האהבה לה', על ידי שמתבונן בגדולת ה' במוחו לשלוט על הטבע שבחלל השמאלי המלא דם הנפש הבהמית שמהקליפה, שממנה הוא הטבע וזו היא עבודה תמה לבינוני'.
חזק ואמץ כל הימים אשר אתה חי על פני אדמת הקודש, לסגל לעצמך גדוּלוֹת של נצח, ובנה נא לאבינו שבשמים ארמונות פאר והיכלי מלכות רוחניים וזכים, על ידי כל נקודה ונקודה של טוב. ואז אשריך ואשרי חלקך, אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא.
מנאי ידידך וידיד נפשך, אוהבך בכל לב ונפש באמת, בעומק ובפנימיות דורש שלומך ורוצה בטובתך בגו"ר, מעתיר בעדך כל הימים.
הה"ש
שלמה ברוך בן רבקה