כללים גדולים בעבודת השם
בעזרת השם יתברך, שבוע לסדר כי תשא את ראש בני ישראל, יום לאחר שושן פורים ת'הא ש'נת נ'וטר ז'מן.
לכבוד האברך החשוב מאד, היושב בפנימיות חדרי לבבי לטוב כל הימים, החפץ ומשתוקק להסיר מעליו עול היצר הצר הצורר ולקבל על עצמו מחדש עול מלכות שמים באהבה וביראה, ולילך עם הפסוק "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" (דברים ד, לט), הלא הוא ידיד נפשי אלופי ומיודעי אשר יחדיו נמתיק סוד בבית אלקים נהלך ברגש – לעשות רצון קוננו וחפץ צורנו בשלימות …., ….., ה' יעזרך על דבר כבוד שמו יתברך, שתזכה באמת להכיר מצבך בזה העולם, ולהתיישב היטב היטב בדעתך, מה מי ואימת, מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, והכל מתוך שמחה וחדות לב, ורצון אמיתי, ולא על ידי יסורים וחלאים רעים ונסיונות, אלא מתוך הכרה ברורה, מזוככת ומזוקקת בידיעה האמיתית שיש ממציא כל נמצא, והוא לבדו נמצא, ואין שום מציאות מבלעדיו יתברך שמו, ותזכה שיאיר נרך – "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם" (משלי כ, כז), ליאור באור השם יתברך המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים, ויזרח באור בהיר, אף גם תזכה להטיב מטובך לאחרים למען כבוד שמו יתברך.
הנה כבר עברו עלינו בטובה – ימי השבועות דשובבי"ם ת"ת, ועתה נמצאים אנחנו בעיצומם של ימי ההכנה ליום הפורים הקדוש והנורא, ובדין הוא שנלך מחיל אל חיל, לא להזניח מאחורינו את כח ההתעוררות וההחלטה – 'צוּ זַיין אַיין אֱמֶתְ'ן עֶרְלִיכֶער אִיד' (להיות יהודי כשר אמיתי), ואדרבה! עיקר השלימות הוא, להתחזק ולהתעודד בימים 'פשוטים'. כי כל יום שיש בעולם הזה, יש כנגדו יום למעלה, כמובא בזוהר הקדוש. ולכל יום שעובר יש תפקיד מיוחד, כי אין שום יום אשר הוא מיותר בחיי האדם, ולא יהיה בו איזה טוב מסויים, ואף שלעיתים הטוב הזה גנוז ונסתר, ולכאורה הוא נראה חשוך ואפל עם אפרירות שגרתית, ועלטת הטרדות המייגעות ומשברות רוחו של אדם מתפשטת, עד שלפעמים נדמה שכדאי לחכות לאיזה יום אחר שיבוא, כי עכשיו על כל פנים, אי אפשר לעבוד את השם, אלא שעוד יבואו ימים טובים אשר ישכיחון ממדעי את הרע שאנכי חש בו עתה, ואז מבטיח אני, אתחיל הכל מחדש שוב.
והמציאות מראה, שזה הוא פירוש פשוט לדברי חכמינו ז"ל הקדושים (אבות ב, ד) – 'אל תאמר כשאפנה אשנה, שמא לא תפנה', כי אין השמחה ממתנת לאדם, לא כל מי שהוא שמח היום שמח למחר (תנחומא שמיני סי' ב), לא תמיד ישנן הזדמנויות שנקרות מאליהן, אשר עמהן ירגיש טוב, אלא שעל האדם לייצר את ההזדמנויות השמחות, כי עמלו הן.
ואם זכיתי וחולפת ועוברת במוחי המחשבה – שכדאי לשוב עם כל הכח לתורה ולעבודה, אסור לדחוף את ההתעוררות הלזו ליום אחר, מוכשר יותר, מתאים יותר, כי אין יותר מתאים מהרגע הזה שהנך עומד בו! "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ" (דברים ל, יד), אין שום מרחק, לא קיימת כל הגבלה ולא מתחם תוחם על האור האלוקי, הארת גילוי השכינה, כי הרשות נתונה לכל אדם, והיכולת היא ביד כל יציר נוצר, ובפרט עם בני ישראל הקדושים, אשר נשמתם אצולה ונמשכת מתחת כסא הכבוד, חלק אלו'ה ממעל ממש, להמשיך על עצמו בכל רגע שימצא, ובכל מצב שיהיה בו, ומכל מקום שיהיה נתון בו, ומכל השלכה שיהיה נשלך אליה, אור נפלא כזה, אור הרצון וההשתוקקות, אור של "וַאֲנִי קִרְבַת אֱלֹקִים לִי טוֹב" (תהלים עג, כח). והכל בתנאי שהאדם 'יתן את עצמו', ויחשב חשבונו של עולם מתוך שיכיר את מקומו כראוי.
ויש לומר, שזה רמזו לנו חכמינו הקדושים במתק לשונם (ערכין כד.): 'אין להקדש אלא מקומו ושעתו', שאין האדם יכול לקדש את עצמו ולהמשיך על עצמו התעוררות והתחזקות הארה לעבודת השם, אלא כל אחד ואחד במקומו ושעתו הוא, כי הרבה פעמים בני אדם מתאוננים, באמרם, אוי, אם הייתי דר במקום פלוני או שהייתי שרוי במצב אלמוני, או שהייתי חי בדור הזה והזה, ואם הייתי מסוגל לקום בשעה הזו, או אילו היו עתה הימים האלו והאלו, אז בודאי גם אני הייתי מסוגל לעבוד את השם, אך מה אעשה, כי איני מסוגל עתה, לפי מצבי ובמקום זה וכו', אך זו טעות, כי אם השם יתברך הועיד אותך לתפקיד הרם והנישא שתהיה נעשה מרכבה לשכינה דוקא במקום זה, ודוקא בשעה זו, מה לך להתחכם ולומר, שאתה רוצה דווקא בזמן אחר ובמקום אחר, "אין להקדש אלא מקומו ושעתו".
וזה כלל גדול בעבודת השם יתברך, בלימוד התורה ובעסק התפילה ושאר ענינים שבקדושה, כי תמיד ימצא האדם תירוץ ותשובה על כל יום ויום, והסבר הגון מדוע היום אינו יכול ללמוד וכו', ואם יתבונן קצת יהיה נבהל להיות נוכח איך פטר את רוב ימיו ושנותיו רק עם תירוצים ואמתלאות, השם ירחם! על כן …. נ"י, שים לב היטב למה שקורה פה, וראה "אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים שֶׁנַּעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ" (קהלת א, יד), ואיך שהעולם הזה מטעה אותנו מאד, ומסובבים אותנו באף. ומאידך זכור תזכור מה שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קד.): 'בא ליטהר – מסייעים אותו'; והתנאי היחיד הוא, שיהיה 'בא ליטהר', שיבוא! וכבר יקבל סיוע עליון שבודאי מועיל, ואסור להסתכל על שום בלבול ומניעה בעבודת השם, רק להתקדם הלאה, כמו במלחמה שאין מתחילים להתייאש מחמת האבידות בנפש וממון, רק חותרים הלאה – למגר את אויב העם, וכך הוא גם ברוחניות חיות אלוקות, שמתגברים מי שמתגברים כדי להפרידו מקרבת ה', ועליו ללחום עמם, וכדאיתא ב'חובות הלבבות' (שער יחוד המעשה פרק ה'): 'ואמרו על חסיד, שפגע אנשים שבים ממלחמת אויבים, ושללו שלל אחר מלחמה חזקה, אמר להם: שבתם מן המלחמה הקטנה שוללים שלל, התעתדו למלחמה הגדולה! אמרו לו: ומה היא המלחמה הגדולה? אמר להם: מלחמת היצר וחייליו'.
וגם במלחמה זו אסור להסתכל על שום דבר, רק על המטרה הסופית, על העיקר שבעיקרים, שכל ישעי וכל חפצי הוא שאזכה סוף כל סוף לחטוף טוב אמיתי ונצחי ככל היותר, מתוך תוקף הרוח סערה של זה העולם השפל, להציל כמה שיותר מהשריפה הנוראה, מלהבות המדורה הענקית שבוערת – מדורת התאוות, 'דָאס בְּרֶענְט, דָאס פְלַאקֶערְט', (זה בוער, זה מתלהט) אבל סוף כל סוף יש לנו את הכח להציל הון רב מהבל – עין לא ראתה.
כי כל דיבור ודיבור של קדושה, כל מחשבה והרהור של טהרה, כל מעשה של טוב, עולה בכוחו וחזקו פי אלף מכל הרע, ואדרבה! תבוא אש הקדושה ותנצח את אש התאוות, על דרך שפירשו את הפסוק (במדבר לא, כג): "כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש"; ואם תסתכל בצורה כזו על כל ה'הלוך ילך', בודאי סופך שתזכה לנחול נצחון מוחץ בַּקְרָב העקוב מדם על נקודת הקדושה של ישראל שגנוזה בך, שהבעל דבר הרשע רוצה לבלעה חיים חס ושלום.
והנה חכמינו ז"ל אמרו (ברכות יז.): 'לעולם יהא אדם ערום ביראה', היינו להיות פיקח העומד על נפשו להמציא כל מיני המצאות [פטנטים בלע"ז] כנגד הבעל דבר, היינו דווקא באותם הענינים שהנך מבחין שבהם ידו על העליונה, והוא מצליח בכל פעם לרמותך ולהטעותך, דווקא בהם תתמקד לנצחו חזיתית, ותהיה כיעקב אבינו שאמר (בבא בתרא קכג.): 'אחיו אני ברמאות'…
ועתה התעורר נא ללמוד עמי בהתעוררות מה שאעתיק לך מדבריו הקדושים של המגיד הגדול והקדוש מוהר"ם מטשערנאביל זיע"א, אשר רשום בכתב אמת עלי גליון ספרו הצח – 'לקוטי תורה', וזו לשון קדשו: 'אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש' (ברכות ל:), להבין, הלא כתיב (דברי הימים-ב יז, ו): "ויגבה לבו בדרכי ה'"?! והאיך יאמרו חכמינו ז"ל להתפלל בהרגשת כובד המח? – אך הענין הוא, כי עיקר הדבר תלוי במח, כמאמר (עירובין מא.): 'גופא בתר רישא גרירא' – אם במוחו ומחשבתו רק ביראת השם כל היום, אזי בנקל הוא להתפלל בלי מחשבות זרות. אך מי שאינו שומר מחשבתו ומוחו, יש לו מבלבלים בתוך תפילתו, לכן צריך קודם תפילתו לשום לב על הכובד שמרגיש במוחו, ויעשה תשובה במוחו, לקבל על עצמו שיחזיק את מוחו תמיד, ואז יכול לעמוד ולהתפלל אחר כך בבחינת "ויגבה לבו בדרכי ה'", בהרגשות רוממות א'ל. וזהו "כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם" (שמות ל, יב) – מלשון חסרון, כמאמר הכתוב (במדבר לא, מט): "לא נפקד ממנו איש", דהיינו מה שהוא פגם וחסרון במוחו, ישא אותו על ידי הכנסת תשובה במוחו, "ונתנו איש כופר נפשו" לה' בפקוד אותם", דהיינו מה שיהיו בבחינת חסרון הוא שיהיה לו תיקון, וכן בכל שעה ושעה אחר שהסיח דעתו מה' יחזור מיד לאחורו, וישוב בתשובה שלימה; עד כאן לשון קדשו.
הראית דרך בתפילה? תיכך כשתקבל על עצמך קודם תפילתך שמעתה הנך מחזיק מוחך תמיד בקדושה, זו עצה לכוין בתפילה, והם דברים נוראים ונפלאים.
וממנו נקח עוד לעבוד את ה' אלקינו, כאשר נשפיל לסיפא דקרא, למה שסיים הצדיק מטשערנאביל באמרו: 'וכן בכל שעה ושעה אחר שהסיח דעתו מה' יחזור מיד לאחורו, וישוב בתשובה שלימה', וזאת תהיה תורת ההתחזקות, כאשר יהיה ברור לנו כיצד והיאך צריך להיות דבוק בהשם הטוב תמיד, שאת זה אפשר לקיים בנקל כאשר אדם מנצל את כח הדיבור שלו, לפתוח תמיד את הפה ולדבר להשם יתברך, שאז הבעל דבר לא יוכל לו לאדם, כי כל רצונו הוא שהאדם יהיה "כתית למנחות", – 'צוּבְּרָאכֶען אוּן צוּשְׁטִיקֶעלְט, צוּפַייפְט אוּן אִינְגַאנְצֶען צוּטִפִּשְׁ'ט' (שבור ומחותך, הרוס ומטופש), והכל בכדי שסוף כל סוף האדם יהיה "למנחות" – לך תנוח, לך תתייאש, אל תנסה להתקומם.
אבל כאשר אדם עושה "כי תשא את ראש", הוא דווקא מרים ומנשא את ראש בני ישראל שבו, "לפקודיהם", לחסרון שלו, הוא מהפך הכל אל הטוב הגמור, ועושה מהכל תפילה חדשה, עתירה יותר נאה ויפה, ואז הבעל דבר לא 'ירויח' מזה כלום, אזי הוא יחדל לגמרי מהאדם, כי כל כולו של הבעל דבר – היצר הרע, הוא רק דמיון העומד חוצץ בין אדם לקונו, אבל שוב – זה אך ורק דמיון, כי אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים (פסחים פה:).
וזה לשון הספר הקדוש הנ"ל, בפרשת תרומה, באמצע דבורו, וזו לשון קדשו: 'ויש בחינת (דברים לא, יח): "ואנכי הסתר אסתיר", שאין לו דביקות גדולה בבחינת "לנוכח" [כדפירש שם לעיל מינה, עיין שם], רק בבחינת נסתר, שמאמין באמונה שלימה שאית אלו'ה עלאה בעלמא, רב ושליט ומשגיח, אבל אינו משיג דביקות עצום, ויש לו מחשבות זרות, אל יתרפה ממלאכתו, ויאמין ששם גופא בבחינת "הסתר אסתיר", גנוז בה בחינת "אנכי", ויתחזק עצמו על כל פנים, לפי מדריגתו, בענין שידבר דיבורים בבחינתו הוא, ואל ישית לבו לעצת יצר הרע אשר לו מראה דמיונות איך שהוא רחוק מאד מה', וכבר אבדה תקוותו חס ושלום, כי לכן נקרא היצר הרע – מסית ומדיח, שמלבד שמסית האדם להטות מדרך הישר, עוד זאת הוא מדיחו במה שמראה לו גודל התרחקותו אשר אין לקרב, אבל זאת תורת האדם, להתחזק עצמו לפי מדריגתו באמונה נסתרוּת, ואחר כך יזכה למדריגות צדיקים', עד כאן לשון קדשו, שממש מאיר עינים, ופותח לנו דרך כבושה איך לחזק את עצמינו, ולדבר תמיד להשם יתברך – תמיד תמיד, בבחינה שהאדם נמצא בה, והעיקר שיהיה באמת בפשיטות בחינת (תהלים קמה, יח): "קרוב ה' לכל קראיו לכל אשר יקראהו באמת".
ועיין עוד בספר הקדוש הזה, במה שכותב בפרשת נח, ומבאר לפי דרכו בקודש את הפסוק (בראשית ו, טז): "תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים תַּעֲשֶׂהָ", וכשמבהיר את הבחינה של "תַּחְתִּיִּם", כותב בזה הלשון הקודש: – 'הנה תחתיים היא מדריגה התחתונה, שמדבר דיבורים לפני ה' בהכנעה, אף שהוא מונח עדיין בתכלית העביות, מכל מקום הוא עומד ומבקש על נפש החנונה, שישיב לו את החלק אלו'ה ממעל שאבד על ידי עונותיו, ויאיר לו החשכות ויטהר את גופו, וזהו "תחתיים – לזבל", שדוחה על ידי זה הפסולת והעביות והחשכות, ובחינה זו נקרא (תהלים קב, א): "תפלה לעני", עד כאן לשונו לעניננו.
וכתב שם במקום אחר (דף לב ע"ב בליקוטים): 'אפילו נחש כרוך (אחריו) על עקבו לא יפסיק (ברכות ל:) – דהיינו אף שהיצר הרע מתגבר עליו עד מאוד ומבלבלו, אף על פי כן יראה שלא יפסיק מלהניח דבקותו, ואל יסוג אחור לבבו חס ושלום, כי ברגע אחת יוכל לדלג הכל, ויאיר לו החשכות'; עד כאן בינתיים. ומענין לענין באותו ענין, מן הנחוץ לדפדף עוד בספר הנ"ל (בדף נח ע"ב) וזו לשון קדשו שם: 'צריך לצעוק להבורא ברוך הוא, בכל מקום שהוא, "ממעמקים קראתיך ה'" (תהלים קל, א), אפילו הוא בתכלית השפלות, הבורא ברוך הוא רואה אותו, וצריך לצעוק בלחש, ומעט להגביה קולו'. עד כאן לשון קדשו.
והעיקר להכניס את הדבורים הקדושים האלו היטב היטב בלבך לידע שהם שייכים אליך, ואתה צריך לדעת אותם, ולזכור תמיד מאי דכתיב (תהלים קלט, יב): "גם חשך לא יחשיך ממך וכחשיכה כאורה", וכתיב (מיכה ז, ח): "כי נפלתי קמתי, גם כי אשב בחשך ה' אור לי", ועיקר השייכות שאפשר שיהיה להשם יתברך הוא רק על ידי דיבור התפילה, כי דיבור הוא לשון התחברות, כמובא במשנה (כתובות יג.) – 'ראוה מדברת', ותפילה הוא מלשון קשר, שבזה האדם מדבק את עצמו בהשם יתברך. וצריך להאמין, שכל דיבור היוצא מפיו יש להשם יתברך נחת רוח מזה, ומעלה שעשועים חדשים בכל פעם.
ושמעתי פעם בדרך מליצה על הפסוק (דברים ל, ג): "לא יחל דברו כל היוצא מפיו יעשה", היינו מי שלא יחל את הדבורים שלו, בזה שמחשיב אותם, ואינו מבטלם בענוה פסולה לומר: 'אה! המה סתם דברי חולין', אלא שמייקר כל דיבור שזוכה לומר לפני השם יתברך, ומאמין שיש לו יתברך נחת רוח גדולה, ותענוג עליון כביכול מזה, אזי זוכה שבאמת "כל היוצא מפיו יעשה", שיזכה לקיים את כל דברי התורה הזאת, וכל מה שמבקש מהשם יתברך ימים ושנים שיזכהו לעבדו בלב שלם, ועובר זמן רב ואינו רואה ברכה בעמלו, סוף הכבוד לבוא, שיזכה לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו (תהלים כז, ד).
ורבינו הקדוש מביא בספר הקדוש 'נועם אלימלך' פרשת בראשית (באמצע הדיבור הראשון) בזה הלשון: 'ולזה צריך התאמצות יותר, להתפלל תמיד להשם יתברך ברוך הוא, שיהיה בעוזרו לבל יפרידו היצר הרע מדביקות הבורא. כי טבע האדם, שעלול הוא במחשבותיו בעניני בעסקי העולם הזה'. עד כאן לשון קדשו.
…. היקר! עיקר הבעיה של אנשי דורינו היא, שהם מסלקים את הדיבורים חוצבים להבות אש הללו לצד, ואומרים שאינם שייכים לדורות שלנו, ואם היה האמת כך, מדוע רשמו רבותינו הצדיקים את תורתם על פני הכתב? כי הלא אם עיקר הדיבורים היו רק לדורם ותו לא מידי, היה די בכך שאנשים שומעים הדיבור בשעה שנאמר, ודי להם, ואמאי יגעו וטרחו בטרחות נוראות לרשום ולהדפיס כדי שיתבדר שמעתתא דילהון בעלמא, ויהיה נתפרסם מקצה העולם ועד סופו, ולמשך כל הדורות כולם?! אלא על כרחינו נצטרך להסיק כי ידעו כל אלו הצדיקים האמיתיים, שיהיה בעולם …. נ"י ועוד נפשות, ולהם צריך להכין דיבורי אמת ואמונה שיהיו מלובשים בכל מיני לבושים שונים, ולצורך זה המשיכו השגות עליונות של גילויי אלוקות נאדרים בקודש, בכדי שגם אנשים שרחוקים מהם בבחינות עולם שנה נפש – יוכלו להחיות את נפשם בבחינת (משלי כה, כה): "מַיִם קָרִים עַל נֶפֶשׁ עֲיֵפָה וּשְׁמוּעָה טוֹבָה מֵאֶרֶץ מֶרְחָק", בדברי תורתם המאירים ומחיים נפשות ב"שִׁבְעָה מְשִׁיבֵי טָעַם" (שם כו, טז), והיה גלוי וידוע לפניהם שאם בדור האחרון יהיה איזה יהודי פשוט, כמונו היום, שיהיה לו לב טהור בלי שום ליצנות, יזכה לשוב אל האמת והאמונה בתשובה שלימה, ולהכיר מחדש את מי שאמר והיה העולם.
ועתה הסכת ושמע מה שאמר רבינו משה חיים אפרים מסאדילקוב זיע"א, בספרו הקדוש 'דגל מחנה אפרים' (בהפטרת תצא), וזו לשון קדשו: "רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא חָלָה כִּי רַבִּים בְּנֵי שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה אָמַר ה'" (ישעי' נד, א). כי אמר אדוני אבי זקני זללה"ה [מרן הבעל שם טוב הקדוש זיע"א], כי כל התפילות עושים פעולה בעולמות העליונים ולפעמים בקצה הארץ, וסמך על פסוק (תהלים יב, ט): "כרום זלות לבני אדם" – 'אלו דברים שעומדים ברומו של עולם' (ברכות ו:), שנעשה מזה דברים נוראים ברומו של עולמות, ובני אדם סוברים שלא נתקבלו תפלתן, לכן מזלזלין בהם. וזה "רני עקרה לא ילדה", כנ"ל, כי "רבים בני שוממה", פירוש, התפילות אשר אתה סובר שהם שוממים עושים פעולות גדולות, יותר מראייתך הגדולה"; עד כאן לשונו.
וידוע ומפורסם מה שפירש הצדיק הקדוש הנ"ל בפרשת וארא, על ענין התפילה שעיקר שלימותה לכאורה להתפלל עבור השכינה ולא על עצמו, ואומר שם, איך היו מפרשים הפסוק [דלקמן] בימי זקנו הבעל שם טוב הקדוש, וכך ממשיך בביאור הפסוק (שמות ו, ה): "וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם", נַאֲקַ"ת ראשי תיבות: – א'ל נ'א ק'רב ת'שועה, והיינו סתם תשועות כל אחד לפי מה שצריך לו, והוא הצעקה עצמה אשר מצרים מעבידים אותם וצועקים עבור עצמם, ואף על פי כן לגודל רחמיו וחסדיו של השם יתברך, שהוא רחמי גו רחמי, הוא מקבל אפילו תפילה וצעקה עבור עצמם, ואמר וגם אני שמעתי" וכו'. עד כאן די לענינינו.
ובזה לימד הצדיק הנפלא הזה זכות מחודשת על דורנו אנו, אשר כל מיני ענינים שהם בבחינת 'מצרים', מסובבים אותנו תמיד, על דרך מאמרם ז"ל (ב"ר טז, ד): 'כל הגלויות מכונים על שם מצרים על שם שהם מצירים לישראל'; כל הגליות – היינו עניני התרחקות מהשם יתברך, כי היאך יכול אדם לבקש על גלות השכינה, כשהוא עדיין נמצא בכזו גלות – שאינו מרגיש כלל את גלות השכינה, ועל דרך האמור, שעושה מזה בעצמו תפלה, כי זה בעצמו מעלה את השכינה, וכמו שמסיים שם הרב הקדוש הנזכר: 'אבל אני שמעתי זה, כדאיתא, שכל ההרגשות שבאדם – החיות הוא המרגיש, והחיות הוא משורש חיות לכל החיים, ואני שומע ומרגיש כביכול צער השכינה הקדושה, וזהו "ואזכור את בריתי", שהוא השכינה כביכול. וממילא ימולא חסרונם בגשמיות גם כן כנ"ל והמשכיל יבין'; עד כאן לשון קדשו.
והנה התארכה היריעה בהעתקת הדברים הללו, והגיע עת לסכם הנקודות, שנקח מהן לעובדא ולמעשה, ואלו הן:
א. תמיד, ובכל הזדמנות ומצב, יכולים לשוב אל ה'.
ב. בכל פעם צריך להתחזק ולדבר דבורים לפי בחינתו.
ג. אפילו כאשר אדם מונח בתכלית החשכות – הדיבור מאיר לו.
ד. צריך להתאמץ לעסוק בתפלה – כתריס בפני היצר הרע.
ה.אף שאין רואים בעין ישועה, לידע כי נעשים דברים נוראים מכל תפלה, לעילא ולעילא – עין לא ראתה.
ו. עיקר התפלה בדורותינו, הוא בפשיטות על מה שחסר לו, וה' כבר עושה עם זה מה שעושה.
זו היא התמצית של המאמרים שהעתקתי בינתים, כדי שנזכה לידע מה היא עבודת השם תמה, וכאמרם ז"ל (תענית ב.): 'איזוהי עבודה שבלב? הוי אומר זו תפלה', אשר האוחז בה תמיד – לבו ישכן בטח.
ועוד נבא להביט בדברי אלקים חיים וקיימים, חקוקים עלי ספר ביד אומן פדגוג מרן המגיד הגדול והקדוש מטשערנאביל זיע"א בספרו הקדוש והנורא 'מאור עינים', וזו לשון קדשו (בפרשת השבוע) באמצע דבור: 'אמר מורי הבעל שם טוב נשמתו בגנזי מרומים – "תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו" (תהלים קב, א), על דרך משל, שהמלך ביום שמחתו הכריז, שכל מי שצריך דבר אל המלך, כל מה שחסר לו איזה דבר, ינתן לו מגנזי המלך. והנה נקבצו ובאו כל איש ואיש, זה שואל מחסורו וזה שואל מתנות אבנים טובות וכדומה. לכולם צוה על ידי שלוחיו להנתן מבית גנזי המלך. והנה איש אחד חכם ועני, ולא שאל שום דבר, רק שיניחו אותו לדבר בכל יום ויום עם המלך בעצמו, ועל ידי זה כל טוב לא יחסר לו, כי כלום חסר מבית המלך? אמנם, אותן האנשים קבלו על ידי שליח, והשליח של המלך יש לו גבול על תפקידו, ולא יכול להוסיף דבר, מה שאין כן המלך בעצמו, אין קצה לאוצרותיו, והכל בידו. וכן האדם העובד בבחינה זו דהיינו שכל בקשתו וחפצו רק שיניחו אותו לדבר עם המלך, אזי כל טוב אדוניו בידו. וזהו "תפלה לעני" – רצה לומר, התפלה שהיא ענייה, שאינו מבקש דבר, והיא עוטפות כל התפלות (עי' זוהר בלק קצה.), ומפרש הוא, שמתפלל שלפני ה' ישפוך שיחו, שידבר עם המלך בעצמו זו כל מגמתו. ונמצא זה דבוק בבעל הרצון יתברך שמו'.
ולזה כדאי להתאים ולצרף עוד דיבור קדוש ועליון מאותו צדיק אשר כתב לן המאור עינים בליקוטיו הקדושים (עי' במאור עינים, דפוס חדש, עמ' רכט, טו"ב): 'אמר הבעל שם טוב, נשמתו בגנזי מרומים – "ובקשתם משם את ה' וגו' ומצאת" (דברים ד, כט), משם דייקא, במקום שהוא, באיזה מדריגה שיהיה, משם תמצא את ה' אלקיך, ויוכל להתדבק בהשם'; עד כאן לשונו הקדוש.
ומשם נשוב אל הנקודה שכבר הוזכרה למעלה בשם רבינו ה'דגל מחנה אפרים' זיע"א בענין קבלת התפלות והבקשות, דהנה עוד כתב הצדיק הקדוש בעל מאור עינים בספרו על אגדות הש"ס הנקרא 'ישמח לב', וזו לשונו (ד"ח עמ' שלב, טו"א): 'אלי אלי למה עזבתני (תהלים כב), שהכתוב מלמדנו דעת, שאף אם יראה [האדם] הרואה, שהתפלל על איזה דבר, ולא הועילה תפלתו, אל יתייאש מלהתפלל עוד, אלא יקוה ויחזור ויקוה, כמו שכתוב בש"ס (גטין נז:), כי אין לך תפלה למטה שאין עושה פרי למעלה, ועליהו לתרופה. וצריך לבטוח בה', ולחזור לבטוח ולהתפלל, עד שתרד התשועה למטה. עד כאן לשונו.
*
ועתה נעבור לדבר על עוד נקודה השייכת לפרשה זו, והיא 'קדושת שבת קודש' שהשם יתברך נתן לנו אותה בתורת מתנה, כמו שאמרו חכמינו ז"ל (שבת י:): "לדעת כי אני ה' מקדשכם" (שמות לא, יג) – אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיעם', שאז מתגלית הדעת דקדושה, לדעת שהשם יתברך מחדש את עולמו ומנהיגו, ולבדו ימלוך נורא. ועם המצוות של שבת קודש – השמירה והזכירה, ראוי לנו לשמוח עד אין קץ, שאף אם אנו כמו שאנו, מכל מקום, זוכים אנו להעיד על יחודו ואחדותו, אשרינו מה טוב חלקנו.
ותדע, שאז הוא הזמן המוכשר – 'אַז מְ'קֶען זֶעךְ מִיט כַאפֶּען צוּ דִי קְדוּשָׁה' (שניתן לתפוס את עצמו ולהכלל בקדושה) – אני ה' מקדשכם – דבר זה נתגלה בשבת קודש, וכל יהודי – בכל מצב שהיהיה בו, יכול לתפוס את עצמו וליישב דעתו היטב היטב: היכן אני בעולם?! מה קורה עמי?! כי שבת היא מלשון תשובה – "ושבת עד ה' אלקיך" (דברים ד, ל), שביתא ונייחא מכל וכל, ובפרט מהיצרין רעין והרהורין בישין, כשמגיע שבת קודש יש כח ליהודי לזנוח את כל השטויות וההבלים שלו ולהכנס אל תוך הקדושה.
כי כידוע, וגם כבר דברנו מזה פעמים רבות בעל פה וגם בכתב, שעיקר חסרון החטא העצום הוא בעצם פגם האמונה, שהרי השם יתברך נמצא פה, ואיך אפשר לחטוא חס ושלום כנגדו, להמרות פי לנגד עיני כבודו יתברך אשר צופיות בכל הארץ?! נמצא, שבכל עבירה ופגם יש חסרון באמונה.
וכשם שזה שורש וסיבת החטא, כך עיקר התיקון על החטא הוא תיקון האמונה הנפולה, היינו תיכף כאשר אדם מגיע למסקנה שהתרחק מאור השם, ועל ידי זה הפסיד לו ולכל העולם כולו, וביותר כשמגיע להשגה והכרה ברורה שאין שום מציאות מבלעדי השם יתברך הטוב והמטיב, ושהכל ברא לכבודו, ואז מתמלא בושה עצומה כנגד רב ושליט עיקרא ושרשא דכל עלמין, עד שממש אוכל את עצמו מרוב בושה, עליו אמרו בגמרא (ברכות יב:): 'אמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב, כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו מוחלין לו על כל עונותיו, שנאמר (יחזקאל טז, סג): "לְמַעַן תִּזְכְּרִי וָבֹשְׁתְּ וְלֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד פִּתְחוֹן פֶּה מִפְּנֵי כְּלִמָּתֵךְ בְּכַפְּרִי לָךְ לְכָל אֲשֶׁר עָשִׂית נְאֻם ה' אלקים"'.
והבושה היקרה הזו, היא כי הוא מתבייש מעצמו, על עצם זה שהייתי מסוגל לחטוא כנגד מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ולכן עושה תשובת המשקל, ומתחיל להכניס בדעתו היטב היטב בחקיקה ורשימה חזקה את ה' אלקים אמת, ומשתדל לחזק את עצמו באמונת אומן בחיזוק חזק – הנה, הנה הקדוש ברוך הוא! הנה הוא פה! הנה הוא שם! הנה הוא בכל העולם כולו! 'אוֹיף יֶעדֶער טְרִיט אוּן אוֹיף יֶעדֶער שְׁרִיט' (בכל צעד ובכל שעל), בכל תנועה ותנועה – שם אלופו של עולם גנוז ומסתתר.
וכל זה הוא סוד קדושת שבת קודש – חיזוק אמונה, המשכת מוחין נקיים – "לדעת כי אני ה' מקדשכם", שיודעים שיש השם יתברך, וזה מונח אצל האדם שקורין 'אַוֶועק גִילֵייגְט', בפשיטות כזו, כמו שברור לו עצם המצאו ועצמיותו. זוהי הקדושה הכי גדולה, זהו עצם הקדושה. ואם מקבלים את השבת קודש עם הקדמה כזו, ובמחשבות התבוננות אלו, זוכים שהשבת קודש תפעל את פעולתה, וממשיך המשכה רוחנית באדם למשך כל ימי השבוע, וזה מועיל ועוזר וסומך שלא יפול במשך ימי החול אל עונות ופשעים, וכל מיני פגמים חס ושלום.
כי כל ענין החטא נמשך מעזות דסטרא אחרא – שמתגבר להחציף ולהמרות פי קדשו יתברך כביכול, חס ושלום, ולפרוק עול מלכות שמים ממנו, ולעומת זאת, בשב"ק נתגלה אור נפלא ונורא כזה, שאז מעלים כל דברי הרשות אל הקדושה בבחינת 'קדש עצמך במותר לך", שאף כאשר מותר לך שיהיה בקדושה, קדושת שבת. אשר זו היא עזות דקדושה המבטלת את העזות דסטרא אחרא, כמו שכתוב (נחמיה ח, י): "כי חדות ה' היא מעזכם", מעזכם לשון עזות, והכל בא מחדות ה', מחמת שאנו שמחים בו יתברך.
והגע בנפשך, ואף צייר בציור עמוק ונכון, בן אובד לאביו אשר אחרי זמנים טובא הוא שב לחבק חיקו, איך גדלה ועצמה שמחתו עד למעלה ראש, ואיך הוא נתון בגדלות המוחין וברוממות הדעת, כך צריך שתהיה שמחת נפשנו ביום השבת קודש, שאף אם אמנם הוא זמן של תשובה, חשבון הנפש, קידוש וטיהור האברים והמח – אף על פי כן הכל בשמחה עצומה, ממש כאותה פגישה בין האבא להבן לאחר שנות ניתוק רבות, וכדוגמת 'כמשוש חתן על כלה', שאומרים בפיוט הנהדר דלכה דודי.
ובטח כבר ידעת, מה שמובא בספרי קודש, שהזמן של ערב שבת, ובפרט לאחר חצות, כד עיל שבתא (כאשר נכנסת השבת), הוא מיועד בשביל תשובה מתוך בֹּשֶׁת, כדאיתא בפרי עץ חיים (שער השבת פרק ג): 'בסוד שנים מקרא ואחד תרגום אנו מפרידין הקליפה מהקדושה. ואחר כך בכוונת טבילה, משפיעין הארת קדושת שבת, לזה אמר "יתפרדו כל פועלי און". שבת אותיות בשת, כי ראוי לאדם להתבושש מקדושת שבת'; עד כאן לשונו. וירבה בבכיה ובהשתוקקות: אהה! אדנ'י אלהי'ם, 'גִיוַואלְד גֶעשְׁרִיגֶען' (הזעקה היא אדירה), איך יכולתי? איך הייתי מסוגל… לחטוא כנגדך?! וכגודל הצער והמרירות העצומים [לא עצבות, חס ושלום כהוא זה, כי אם לב נשבר אמיתי] על מיעוט הקדושה שבו, כך יבוא לשמחה של שבת, שמחה של "קרבת אלקים לי טוב" (תהלים עג, כח), אהבת ה' שבוערת ולוהטת בכל העצמות, ואז מקבלים קבלות טובות ועושים התחלה חדשה, כי הרי כל ענין שבת הוא סוד התחדשות, שהשם ברא את העולם ושבת בשבת – שזה מורה על חידוש העולם, ועל זאת אנו מעידים בשבת, ואנו נעשים כביכול שותפים לו יתברך בבריאת עולמו. השמת לבך להתבונן במאמר חכמינו ז"ל זה – היתכן כזאת או הנשמע כמוהו, שילוד אשה חומרי וגשמי "נעשה שותף" להקדוש ברוך הוא בבריאת עולמו! אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' אלקיו.
ועל כן אנו באים ואומרים בפתחא דהאי יומא דנשמתא את מזמור קז כתקנת מורינו הבעל שם טוב נ"ע – "הודו לה' כי טוב" וגו', הכולל בחובו את כל הארבעה שצריכים להודות, שבפרטיות זה עובר על כל יחיד ויחיד, כל ההרפתקאות הנפשיות שלו, כל ההתרחקות מאלקות מלובש בלבוש אחר, בקטרוג אחר. וכאשר האדם סוף סוף מתנער מכל אבק החול. ויך את המצרי (שמות ב, יב) – להכות את כל הצרות והמיצרים. ויטמינהו בחול – להשאיר את הכל כנותר פיגול בימות החול, 'זִיךְ אָפְּלָאזֶען פוּן אַלֶעם גַשְׁמִיּוּת, פוּן דִי גַאנְצֶע שְׁמוּץ' (לנתק את עצמו מכל הגשמיות ומכל הזוהמא). ואז מגיעים לאור הבהיר של שבת קודש. וכאשר עומדות רגלינו בשער הטהרה של שבת קודש, ים הזוך הנפשי אנו פותחין ומודין – הודו לה' כי טוב. כי הנה אלו גאולי ה' שזכו לגאולת הנפש שמגיעים למסקנה שהשם יתברך טוב, שטוב השם לכל, שטוב השם לכל, שלכל יהודי יש לו מקום שמור אצל השם יתברך. נקודה זו מאירה בשבת קודש שקדושתה קביעא וקיימא, הקדושה שמקבלין בשבת לא מתבטלת ונתונה להמרה על ידי כל ירידה שבעולם. כי בשבת קודש מגיעים כלל עם מקדשי שביעי להשגה – "יכירו וידעו כי מאתך היא מנוחתם" (ממנחת שבת), שהמקבלים של המתנה הנפלאה הזו של שבת קודש, מגיעים להכרה בנותן המתנה שזה העיקר שבכל העיקרים לידע את השם יתברך.
…., ….! 'קוּק נָאר אָן וָואס כְּלַל יִשְׂרָאֵל פַארְמָאגֶען! – דִי לֶעכְטִיגֶע שבת קודש' (ראה נא והתבונן מה שרכשו כלל ישראל – השבת קודש המאירה), וזה מגיע בכל ששה ימים, ותמיד יכול יהודי לקפוץ על ההזדמנות, שאז השמחה שורה בכל העולמות.
ואיתא בפרשת השבוע – "כי תשא את ראש" (שמות ל, יב), תש"א ראשי תיבות א'ת ש'בתתי ת'שמרו (שם לא, יג), ונותנים מחצית השק"ל, ראשי תיבות: ש'בתון ק'דש ל'ה' (שם לא, טו), כדאיתא בספר הקדוש 'דמשק אליעזר' (פרשת השבוע). וראה עוד בספר הקדוש 'צמח צדיק' (פרשת נח), וזו לשון קדשו: "הנה עיקר זמן התשובה הוא בשבת, כמו שכתבו הספרים הקדושים, כי שבת ראשי תיבות ש'בת ב'ו ת'שוב. וכמו שבארנו: שבועת ה' ת'הי ב'ין ש'ניהם, ראשי תיבות שב"ת, על דרך ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם"; עד כאן.
וידוע מה שאיתא בספרים הקדושים, כי בשבת קודש יש עליה לכל התפילות יותר מבחול, כי אז עיקר שלימות עליית מלכות דקדושה [ובפרט בקדושת כתר דשבת קודש].
ועל כן צריך להתאמץ ביותר להתפלל התפלות של שבת בכונה עצומה ובשמחה, וממש למסור את הנפש על זה אף אם זה הולך קשה מאד, צריך להתאמץ ולבקש על זה את השם יתברך, כי נעשין מזה שעשועין עילאין ממש, וכל העולמות בנייחא. ויש אתעוררותא סגייתא (התעוררות גדולה) מאד של עת רצון חזק ותקיף, ויכולים לפעול הרבה פעולות לטובה – אותות ומופתים על ידי התפלות והסעודות של שבת. כי כך הרי איתא בזוהר הקדוש (ח"ב סג:), דכל שיתא יומין מיניה מתברכין. ועל כן צריך מאד מאד לשמור על הזמן בשעות היום והלילה של שבת קודש.
וידועה האימרה מהקיסר הצרפתי נאפוליון, שאמר שהוא אוהב למעט בשינה כי אז אינו מלך. והבן, איך בכל רגע של שבת מאיר אור הגדול, ויש לשמוח ולהתענג על השבת קודש. ואף בגשמיות נצטוינו להרבות בפשיטות באכילה ובשתיה, אכלוהו היום, כל מה שאוכלים בשבת קודש אין הולך להחיצונים. וצריך להיות 'דֶערְהוֹיבְּן' (מרומם) בשבת קודש. ולזכור, שברגע שאני מסיח דעת משבת קודש איני מלך חס ושלום. ובהאי יומא דשבתא עלינו לקדש את שלושת לבושי הנפש – מחשבה דבור ומעשה ולהעלותם להשם יתברך.
מחשבה – הוא על פי מאי דאיתא במכילתא על הפסוק (שמות כ, ט): "ששת ימים תעבד" – וכי איפשר לו לאדם לעשות מלאכתו בששת ימים? אלא שבות כאלו מלאכתך עשויה. דבר אחר שבות ממחשבת עבודה וכו', עיין שם. ואף שעל פי הלכה הרהורים מותרים, אך שלימות שמירת קדושת השבת היא כאשר האיש הנלבב מסיר את כל העובדין דחול ממחשבתו, ותהיה מנוחתו מוחלטת לגמרי.
דיבור – אסור לדבר מעניני חול, הוא על פי מאמרם ז"ל (שבת קיג.:) על הפסוק (ישעי' נח, יג): "ודבר דבר" – שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול; ובזוהר הקדוש (ח"ב רה:) מחמיר מאד בזה, עד שגזר אומר לכללו להמפטפט בדברים בטלים בין מחללי שבתות רח"ל, וז"ל: 'כיון דעאלו עמא קדישא לבי כנישתא, אסיר לאשתדלא אפילו בצורך בי כנישתא, אלא במלי תושבחן וצלותא ואורייתא, וכדקא חזי לון, ומאן דאשתדל במלין אחרנין ובמלין דעלמא, דא איהו בר נש דקא מחלל שבתא, לית ליה חולקא בעמא דישראל, תרין מלאכין ממנן על דא ביומא דשבתא, ואינון שוו ידיהון על רישיה, ואמרי ווי לפלניא דלית ליה חולקא בקודשא בריך הוא, ועל דא בעי לאשתדלא בצלותא ובשירין ובתושבחן דמאריהון, ולאשתדלא באורייתא. האי יומא איהו יומא דנשמתין, דאתעטרא ההוא צרורא דנשמתין, בתושבחן דמאריהון, בגין כך משבחי בתושבחן, תשבחתא דנשמתא'.
(כיון שנכנסים עם הקדוש לבית הכנסת, אסור לעסוק אפילו בצורך בית הכנסת, כלומר אפילו בצרכי רבים, עם היות שבחול מבטלים התפלה עליהם, אבל בשבת אין השכינה מתתקנת בעשיה או בדבר גשמי אלא ברוחני, כי הוא יום של הנשמות, לכן אין לעסוק אלא בדברי תשבחות של פסוקי דזמרה, ותפלת יוצר דמיושב ותפלת העמידה וקריאת התורה, כמו שראוי לבני ישראל לעסוק בשבת, ומי שמשתדל בדברים אחרים שאינם צרכי מצוה, וכל שכן בדברי הבלי העולם שהם חמורים יותר, זהו אדם שהוא מחלל את השבת, לכן אין לו חלק בעם ישראל, שני מלאכים ממונים על זה הדבר ביום השבת, והם שמים ידיהם על ראשו, ואומרים: 'אוי לפלוני שאין לו חלק בהקדוש ברוך הוא'. ועל כן בשבת צריכים להשתדל בתפלות, שירות ותשבחות של הקדוש ברוך הוא ולעסוק בתורה. היום הזה, הוא יום שהנשמות נהנות בו ממקורם שבבינה, לפי שאז מתעטר צרור של הנשמות – שהוא היסוד דבינה – על ידי התשבחות שמשבחים להקדוש ברוך הוא, ועל ידי זה הנשמות מקבלות שפע ממנה, כי כל חשקם להתקשר וליהנות מן מקורם שבבינה, על כן משבחים ישראל בתשבחות והוא מה שהנשמה משבחת להקדוש ברוך הוא – עפ"י מתוק מדבש).
וצא ולמד מה שכתב על זה גברא קדישא דשבתא – רבינו הקדוש רבי חיים מטשערנוביץ זי"ע בספרו הקדוש 'סידורו של שבת' (שורש א, ענף ג, עלה א), שמצטט את מאמר הזוהר הקדוש הלזה, ומעורר מאד לנהוג על פיו, (וראה שם עוד בשורש ב, ענף א, עלה ב).
ואמנם, כל הדבורים הקדושים והטהורים שהיו בוקעים מפה קדשם של צדיקי הדורות, ונחקקו בספרים רבים לאין מספר, היו נשמעין, נזכרים ונעשים בשבתות הקדושות בהתעטף נפשם בסעודות מלכא עילאה קדישא, כי אז מאירה שלימות הדבור, כידוע.
וענין 'שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול', הוא גם רמז להתאמצות להתפלל בכונה ביותר בשבת, 'אַז דִי דבורים וָואס מְ'רֶעדְט צוּם אַייבִּישְׁטֶער זָאלֶען זַיין לֶעכְטִיג' (שהדבורים שמדברים להשם יתברך יהיו מאירים)].
ומעשה – זה פשוט, כל הל"ט מלאכות האסורות בשבת, ויש גם ענינים המותרים מן התורה, אבל אסורים משום עובדין דחול. כי בשבת קודש הכל להשם! 'אַלְץ אִיז אַנְדֶערְשׁ' (הכל זה אחרת), וכן מצווים אנו לאכול לשתות ולשמוח, כי אז מתקנים ומבררים הכל לאדוננו יתברך שמו בכח קדושת השבת העילאית. וכן עיקר היחוד הקדוש הוא בליל שבת קודש, כמובא (משנת חסידים, מס' ערבית דשבת פ"ג) בענין ראשי תיבות הפסוק (שמות לא, טז): "ושמרו בני ישראל את השבת" וכו'. כי אז כח להתגבר על היצר הבהמי, ושיהיה הכל בקדושה ובטהרת המחשבה.
*
וצריך שתדע, כי שבת הוא תיקון גדול מאד לחטאות נעורים, היינו לכבד השבת ככל יכולתו, ולהתאמץ בזה [אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל בני לוו עלי וקדשו קדושת היום, והאמינו בי ואני פורע (ביצה טו:), פורע לשון פריעת חוב, שכל החטאות נקראים חו"ב כידוע, וכשמקדשים קדושת היום כראוי, הוא יתברך בעצמו פורע את החו"ב, היינו שמשיב בתשובה עליונה – אשרנו מה טוב חלקנו!], ולשמוח ולשיר זמירות, ניגונים ופיוטים בריבוי גדול. וכן להקדים הכנסת שבת, ולהוציא את השבת בזמן יותר קצת. ולהתנהג כל השבת בצורה ההולמת את בית המלך בכל תנועה ותנועה.
והעיקר, שבשעת הסעודות של שבת – יש להן הכח שיש לתעניות, וכדאיתא במדרש תנחומא (בראשית סי' ג): 'כבוד שבת עדיף מאלף תעניות'. והנה תענית מחלישה את הדם והחלב, ונתמעטין בשביל תשובה. וסעודת שבת קודש מגבירה הדם והחלב בעבור תשובה מאהבה, קדושת השבת וכו'.
וידועים דברים הקדושים דמרן הגה"ק בעל הבן איש חי זי"ע – שהתורה שלומדים בשבת, שוה פי אלף (!) מכל ימות החול, וכבר נאמר הרבה בשבח עסק התורה בשבת. ואז אין לאדם תירוצים שהוא טרוד, כי היא שביתא ונייחא מכל, אין טלפונים אין סידורים – בלתי ה' לבדו.
ומה ערבה השעה, כאשר יושבים בלילות שבת בפרט בחורף או בבוקרו של יום – שעות שעות, ולעמול ולגרוס בתורת חיים, בין במקרא, בין במשנה, בין במדרש, בין בגמרא. וכבר ידעת גודל מעלת מי שזוכה לגרוס דפים בזוהר הקדוש [ובמיוחד דרבי שמעון בר יוחאי זי"ע נקרא 'שבת' (עי' זח"ג קמד:)], ובפרט בשבת קודש שאז מאיר עליו אור עליון חזק מאד, וכן להתעסק בספרי חסידות, שביותר מועילים כאשר הוגים בהם ביום השבת קודש, כי הם בסוד מלכות גילוי אמונה, הארת שבת קודש.
ובכלל, ראה להשתדל להיות כל השבת מורגל ברציפות רוחנית, וכל שיחך ושיגך יהיה בדביקות גמורה באלקים חיים ומלך עולם ברוך הוא. וזה דבר שכל יהודי יכול לפעול בנפשו – כמובן לפי דרגתו, ולא רחוקה היא. כי השבת הרי נתונה בתורת מתנה לכל ישראל, ולכל אשר בשם ישראל יכונה יש חלק באור השבת.
ואיתא בספר הקדוש 'אהבת שלום' (פרשת חוקת ד"ה ויאמר), שכל אדם מישראל יש לו חלק בקדושת שבת קודש, כי בעת אמירת ישראל "נעשה ונשמע" זכו לשני כתרים, ומשה זכה לאלף אורות, וכשעשו ישראל העגל נאבדו מהם שני הכתרים, וממשה נאבדו האלף אורות, ולא נשאר רק חלק אחד מני אלף, בסוד א' זעירא דויקרא. אמנם, משה לא חטא שיאבדו ממנו, רק בעון ישראל היה זה, לכך הקדוש ברוך הוא משלים אותם אליו מהכתרים של ישראל, שנאבדו מהם. ומשה נוטלם להשלים מה שנחסר לו בעבורם. אמנם בכל ערב שבת בלילה חוזר משה ומקבל האלף אורות שנאבדו ממנו ולוקחם בסוד תוספות שבת, ואז הוא נוהג טובת עין עמהם ומחזיר לישראל חלקם, היינו הכתרים, ומאלו הכתרים יורשים ישראל תוספות שבת בכל ערב שבת, ומשה שמח בחלקו'; עד כאן לשונו [וזה מובא כמה פעמים בכתבי האריז"ל, (עי' בספר הלקוטים בפרשתן)]. ואגב, הספר הקדוש אהבת שלום, כמעט כולו מדבר מקדושת שבת, אשרי האוחז בו וחי לעולם.
ונמצא, שחטא העגל [שגם עליו אנו קורין בסדרא דילן], נתקן בכל ערב שבת, כי מחזירים הכתרים שקבלו ישראל בעת מתן תורה על אמרם נעשה ונשמע. ולכן כאשר נכנסת שבת קודש צריך לקבל על עצמו אור קבלת התורה מחדש, והכל בדרך קבלת עול, אף שאין מבינים ומשיגים כלום, אף על פי כן צריך שיהיה נעשה ואחר כך נשמע. ובשבת קודש זוכים לזה. אך פשוט דהכל תלוי כפי מיסת ההכנה שהאדם מכין את עצמו לכבוד שבת קודש, וכמעשהו בחול בהכנה דרבה, כך יהיה מעשהו בשבת בזכות קבלת אור קדושת היום.
אבל הט אזנך ושמע, ושים לבך היטב אל הדברים הקדושים שאעתיק לך עתה, ואבקשך מאד שתתבונן בכל תיבה בישוב הדעת ובעיון המחשבה, אף שיתארך מעט ויהיה גם מורכב משהו, אך הריוח שיהיה לך מקנין זה הוא גדול, כי יסודות גדולים נשנו כאן.
וכך הם דברי ה'שפת אמת' הקדוש בפרשתינו (שנת תרמ"ג) בקטע השני (השייך לדיבור הראשון), וזו לשון קדשו: 'ומורי זקני ז"ל (הוא בעל החידושי הרי"מ זי"ע) פירש, "לדעת כי אני ה' מקדשכם" (שמות לא, יג). לידע, כי הקדושה היא רק בעזר אלקי. ועל זה מבקשין (בעמידת מנחת שבת): 'יכירו בניך וידעו כי מאתך היא מנוחתם', עד כאן דבריו זכרונו לברכה. וזה הוא דעת שדבוק בשורש הקדושה הבאה מהשם יתברך. ויש לומר בזה מה שאמר משה רבינו ע"ה (שמות לב, כו): "מי לה' אלי". הגם כי היו כולם קדושים. אך מי שהיה בו דביקות עצום. והקדושה היה אצלו לשם שמו יתברך בלבד. לא היה יכול לשלוט בו מגע חטא כלל. לכן (שם): "ויאספו אליו כל בני לוי", שהוא רמז לדביקות והתקשרות הדעת כנ"ל.
וענין השבת הוא באמת סייעתא דשמיא כמו שכתוב (תהלים כ, ג): "ישלח עזרך מקדש", כענין נשמה יתירה הבאה לאיש ישראל (ביצה טז.). כענין ששמעתי מפי מורי זקני ז"ל (החידושי הרי"מ) על המדרש (תנחומא תשא טז): "ככלתו לדבר אתו" (שמות לא, יח), אחר שלמד משה רבינו ע"ה ארבעים יום שכח מה שלמד עד שנתן לו במתנה. ופירש על פי לשון הגמרא (מגלה ו:): 'יגעתי ומצאתי'. וְשֵׁם מציאה הוא על דבר הבא בהיסח הדעת לא ביגיעה (עי' סנהדרין צז.). אבל הענין הוא כי אין יגיעת בשר ודם כדאי להפיק רצון והארה משמים. רק שהשם יתברך סידר כן, שעל ידי היגיעה ניתן לו במציאה ומתנה. וזה שכתוב "ויתן כו' ככלותו לדבר". שכל היגיעה עמד לו שתנתן לו במתנה עיין שם, ודברי פי חכם, חן.
וכן הענין בשבת קודש, שנקראת מתנה טובה (שבת י:), שכפי היגיעה בימי המעשה נותנין לו עזר וסיוע של קדושה בשבת קודש. אכן כתיב (שמות כ, ט): "ועשית כל מלאכתך", שבודאי מי שעובד השם יתברך בכל כחו, מקבל השבת אחר כך בשלימות. וזהו הרמז 'שבת מעין עולם הבא' (ברכות נז:), שכמו כן כל יגיעת עולם הזה הוא כדי להשיג אחר כך בעולם הבא בעזר אלקים. וכמו כן מתקיים בשבת.
וזה הרמז 'נשמה יתירה', כלומר, שאינו לפי עבודת העובד, רק שבמתנה ניתן לו יותר מכפי עבודת האדם. וחכמינו ז"ל הוסיפו (מכילתא לשמות כ, ט): 'שיהיה כאילו כל מלאכתך עשויה'. הוא על ידי השתוקקות והרהורי תשובה כשבא השבת קודש. ומצטער על מיעוט הכנה מה שאינו מוכן לקבל קדושת השבת. יוכל להיות כאלו כל מלאכתו עשויה. וכמו שהקדוש ברוך הוא מקבל השבים בתשובה קודם הסתלקותם מן העולם. וכן כתוב בספרים, שערב שבת קודש יום מוכן לתשובה; עד כאן לשון קדשו של ה'שפת אמת זצוק"ל.
וכאן למדנו התחזקות גדולה, שאף על פי שהאדם לא השכיל לנצל את כל ימי השבוע כדבע למהוי – להכין את עצמו לקראת המלך ביום שמחתו, שבת קודש, אף על פי כן, יש לו הזדמנות, ובכוח צערו העצום בערב שבת קודש על זה, יוכל לקבל את השבת בתורת מתנה בסיוע עליון שלא כפי שמגיע לו, וזה כפי דברינו לעיל, שהאי יומא איתער מלעילא, שהאדם יכול למשוך על עצמו התעוררות עליונה בשעתא חדא וברגעא חדא, זה הוא הרגע של מעלי שבתא, מנחה של ערב שבת קודש – להתעורר אז מאד מאד, בתשובה עילאה אליו יתברך בחילא סגי, ובכוח זה 'אַרַיין גֵיין אוּן הֵיכַל הַמֶלֶךְ אַרַיין מִיט אַ פַארְשְׁמָאלְצִינֶעם אַרְבְּל' (להכנס אל היכל המלך פנימה עם שרוול משומן), כלשון של 'פַארְצַייטִישֶׁע חֲסִידִים' [כביטוי שהיה שגור בפי חסידי קמאי]…
ומענין זה אני מוכרח ממש לשוב להראותך קטע נוסף נפלא מאד מהספר הקדוש הנ"ל, (בפרשת יתרו תרל"ו, ד"ה 'בפסוק'), אחר שמדבר ממעלת המכין את עצמו כדבעי בששת ימי החול, ומהחסרון של זה שאינו מכין את עצמו, כותב בזה הלשון: 'אף על פי כן, כשבא שבת, ורואין עצמם מרוחקין מקדושת השבת. ועל ידי זה שבין בתשובה מאהבה לבוא לקבל הארת השבת. ועל זה איתא בזוהר הקדוש (חיי שרה קכט ע"א): 'בעלי תשובה – בשעתא חדא וברגעא חדא' מתקנין הכל. ועל ידי אותו התשוקה לשבת נגמרין כל המעשים. לכן נאמר "ועשית כל מלאכתך". שיש בכח התדבקות אל השבת להשלים כל חסרון עבודה בחול'; עד כאן לשונו. וזה ממש מה שדברנו קודם.
ודעת לנבון, שכל אחד צריך להסתכל על עצמו היכן הוא אוחז, שים לבך באמת למציאות בה הנך שרוי, הפק נא לקח מכל אותן השבתות בהן לא הרגשת שום אור… ולעומת זאת, הזכר היטב בכל השבתות שחשת והרגשת בהן איזו התקרבות, והיה לך מה שקורין 'אַ דֶערְהוֹיבֶּענֶע שַׁבֶּת' (שבת מרוממת), ומזה תסיק, מה גדל כחו של זה שזוכה לחשוב בכל משך ימי השבוע, שהנה הנה הוא עתיד תיכף להראות פניו לפני ה', ומיד החל ממוצאי שבת משתוקק הוא אחר השבת הבאה, ופיו מלא כל מיני בקשות: "רבונו של עולם! הטעימני נא טעם שבת קודש, בצל כנפיך תסתירני ואור השבת תאיר עלי, ונועם השבת תנעימני" וכו'. ובכל יום מששת ימי המעשה משקיעים איזו תפלה על שבת, בסוד אמרם ז"ל (ביצה טז.): 'מחד שביך לשבתיך'; שהחל מיום ראשון כבר מכינים את עצמם לשבת, כמעשה דהלל ושמאי, וככה זה גם ברוחניות.
ואזי כשמגיע יום שישי, והאדם מקדים לילך למקוה, וטובל את עצמו לכבוד שבת בשמחה גדולה, שעל ידי זה שורפים את כל הקליפות על ידי המים החמים שבמקוה של ערב שבת קודש, ותכוין, כשאתה טובל לכבוד שבת קודש, שאתה נהיה ממש כבריה חדשה – חפצא אחרת, לא אותו אדם שמקודם, ואז כשאדם מחדש את עצמו כבר נמשך עליו אור השבת קודש, וכדאי להתוודות בתוך המקוה בינו לבין קונו חרישית ובמחשבה, ואז 'שבירתן זו טהרתן', ולבו מתרונן בדבקות ובהשתוקקות אחרי השם יתברך בבחינת (שה"ש א, ד): "משכני אחריך ארוצה". ואף אם הוא מרגיש שאין לו שום שייכות אל הקדושה, והוא בלתי טהור לחלוטין לפי בחינת ירידתו ועלייתו, יזכיר לעצמו מה שדרשו חכמינו זכרונם לברכה הקדושים (שהש"ר א, לה) על הפסוק (שה"ש א, ה): "שחורה אני ונאוה" – 'שחורה אני כל ימות השבוע ונאוה אני בשבת'. כי זה לא זה… איני אותו אחד שחטא – 'אַיין אַנְדֶערֶער זַאךְ אִינְגַאנְצֶען' (דבר אחר לגמרי), כי נולדתי מחדש ממש.
ואיתא בשער הכוונות להאריז"ל (דרושי סדר שבת, דרוש א', ענין כוונת הטבילה): 'דע! כי צריך האדם לטבול שתי טבילות זו אחר זו. והאחת היא להפשיט בגדי החול של הנפש. והשנית היא לכבוד שבת לקבל התוספת'; ומזה למדים היאך נזכה לעזוב ולזרוק את כל הבגדים הצואים שנדבקו בנו במשך כל ימות החול ולהמשיך על עצמינו קדושת שבת קודש. ויכול כל אחד מאתנו להתחזק ברצונות וכיסופים חזקים להתקרב להשם יתברך. ובכח המים החמים של המקוה דערב שבת קודש נשרפות כל הקליפות הטמאות ונוגה נכללת בקדושה. כי יש ארבע קליפות המסבבות את הקדושה. שלש מהן הן טמאות לגמרי, והרביעית לפעמים נכללת בקדושה. וסודן מרומז בפסוק (יחזקאל א, ד): "וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב". רוח סערה, ענן גדול, אש מתלקחת הם הקליפות הרעות לגמרי שאין להן שום בירור. וקליפת נוגה, היא נאחזת בדברים המותרים שאין בהם שום צד איסור לא שורש ולא ענף משס"ה מצות לא תעשה וענפיהן דאורייתא ודרבנן, רק שאינן לשם שמים, אלא רצון הגוף וחפצו ותאוותו, ואפילו הוא צורך הגוף וקיומו וחיותו ממש, אלא שכוונתו אינה לשם שמים כדי לעבוד את ה' בגופו… (תניא, לקוטי אמרים פרק ז). היינו כל דבר שאינו עבירה, רק אינו בקדושה שייך לקליפת נוגה, שגם היא קליפה, אך היא לפעמים נכללת בקדושה ולפעמים בקדושה. ומובא בכתבי האריז"ל שבערב שבת בין השמשות 'נוגה' נכללת בקדושה (פרע"ח שער השבת פ"ג). וצריך להחשיב מאד ענין הטבילה הזאת ולרוץ לקראתה בשמחה עצומה ובחשק נמרץ.
ולכן זה הוא הזמן להתחזק מאד להתקדש בדברים המותרים, כמובן. ולהפוך את כל הרצון שלו לרצון ה' – שלא יהיה לו שום רצון אחר להתקרב להשם יתברך, ואפילו כשאוכל ושותה, זה הוא כמו שהוא אוכל אלוקות ושותה אלוקות כביכול. כי בכל דבר גשמי, גנוז אור השם יתברך, כדאיתא (עי' פרע"ח שער ר"ח חנוכה ופורים פ"ה), שאכיל"ה היא בסוד אכל י"ה, שתי"ה היא בסוד שתה י"ה.
וזה שכתוב (ישעי' נח, יג): "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד", שאת כל הרגילות של העולם הזה, כי "רַגְלֶךָ" הוא מלשון הליכה בדרך העצה היעוצה לאדם, כמו שכתוב (שמות יא, ח): "וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ"; ופירש רש"י: – 'ההולכים אחר עצתך והלוכך'. היינו שכל העצות וכל הרצונות שלך – שוב תשוב עליהם! קדשם, טהרם, זככם וזקקם. ומאין יהיה לך את הכח לזה? – משבת! כי משבת קודש מקבלים את הכח של "לדעת כי אני ה' מקדשכם", שהשם יתברך ממשיך עלינו קדושה עליונה.
וזהו "עשות חפציך ביום קדשי", חפציך דייקא, הענינים שלך, הרצונות שלך, החפצים הפרטיים שלך – 'דַיינֶע עִנְיָנִים' (הענינים שלך), דברים שהנך מרגיש טוב בהם, שהגוף 'צריך' אותם, עשה אותם "ביום קדשי" – בהארת קדושתי.
כי בשבת נצטוינו לענג הגוף דוקא, באכילה ושתיה שהגוף אוהב דווקא. ומצינו לגבי ענין אכילת דגים בשבת שאם אין האדם אוהב אכילתם הוא פטור מזה – חזינן, שהענין להתענג דווקא בדברים שהוא אוהב לאכול. והנה זה הוא פלא עצום, אם כל השבת היא התקרבות מיוחדת לאהינו שבשמים, ביטול שלם, גמור ומוחלט אל האין סוף ברוך הוא, הכרה ברורה באמונת אלה'י עולם וחידוש העולם וכו' וכו', ולכאורה היו צריכים לענג רק את הנשמה, וכמאן דאמר 'לא נתנו שבתות אלא לעסוק בתורה', ומה שייך כאן העסק בתענוגים הגשמיים? שלכאורה הם מגבירים את מזונא דגופא, וכאילו יכולים להחליש את המזונא דנשמתא. אלא הענין הוא, שהשם יתברך רוצה לקדש אותנו גם עם גופנו, שנדע, שהכל ברא לכבודו, כל הענינים, ואף הגשמיים ביותר, המה כלים להכיל אור הקדושה – דרכים להתקרב אל השם יתברך. ואף אם יש איזה תענוג בעולם לגוף, אני משתמש בו כדוגמא ומושלו משל איך להתענג על ה' – "עשות חפציך ביום קדשי", את כל הדברים האלו – שלך, תעשה ביום השבת הקדוש, ואז תלמד דרך איך "לקדוש ה' מכובד", 'כל מה שברא הקדוש ברוך הוא לא בראו אלא לכבודו, שנאמר (ישעי' מג, ז): "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו"' (אבות ו, יב); ואז מסיים הפסוק ומבטיח – "אז תתענג על ה'", אזי תזכה להרגיש את השם, להעלות עצמך אל דרגת (שה"ש ז, ז): "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים", שאני כל כך אוהב את השם, עד שהנני ממש מתענג על כל דבר שמקרב אותי אליו יתברך.
אוי, אוי, זה קל לדבר, לכתוב ולקרוא, אך מעומק הנפש נזעק: "מתי נגיע אל כל זה"? מתי נזכה כבר לשבר עזות הגוף ולהמשיך על עצמינו עזות דקדושה? שאדם עוקר את עצמו לגמרי מכל תאוות הגוף. אף שזה קשה, אף שזה מר ממות. ובעזותו דקדושה הוא מקיים "חדות ה' היא מעזכם", שהוא שמח רק עם השם יתברך. ואף שלכאורה הדבר הזה נראה כתלוש ממציאותינו, כי סוף כל סוף, יודע צדיק נפש בהמתו – בהמיותו, ואנו מכירים את מקום דרגתנו השפל, אין שאין פנינו יפות כלל, אז מה שייך לדבר מאהבת ה', ולבוא ולומר שאנו יכולים להשיג כזו מין דרגא של שמחה – לשמוח רק בה'?! ולבטל מכל וכל את כל הבלי העולם הזה, אתמהה! אבל באמת לאמיתה, כל אחד מאתנו, הפשוטים ביותר, יכולנו להעיד על כך, שההנאה וההתענגות בשפלות הבלי העולם הזה ותאוותיו, הן הבלים ממש. ואדרבה! אנו שזכינו להתחנך באמונת שכר ועונש, יש לנו רק עגמת נפש אודות רוע מצבינו, ועל תואר פנינו שהושחר בעונינו. וממילא גם אנו מבינים היטב שגם בערכנו אין עונג אחר מלבד העונג האמיתי הזך והטהור.
כי בפנימיות דפנימיות הנשמה צועקת וזועקת בקול מר – (שה"ש א, ו): "אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת שֶׁשֱּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ", השחרות והחשכות שלי אינה טבעית, אני כשלעצמי ברה וזכה, חלק אלו'ה ממעל ממש. ואף אם אמנם "שחורה אני" לעת עתה, אולם "ונאוה", יש בי את היופי הקדוש, עדיין קיימת בי ה'פִּינְטֶעלֶע אִיד' (הנקודה היהודית), שבכוחה אני יכול לחזור בתשובה, להתעורר, להתחזק, להעלות עצמי בחזרה, כדאיתא בספרים הקדושים, כי תשובה היא לשוב את הדבר למקום שניטל משם. והוא בחינת זרקא המובא בזהר הקדוש (תקוני זוהר תי' כא דף מג: ובדף ס. ותקון סד דף פו: ובתקונים שבסוף הז"ח בדף קט:): 'דְאִזְדְרִיקַת לְאֲתַר דְאִתְנְטִילַת מִתַּמָן. וּמַאן הַהוּא אֲתַר? הוּא חָכְמָה!' (שנזרק למקום שניטל משם, ומה הוא אותו מקום? הוא חכמה). אני חוזר לשרשי הקדוש – לאבי שבשמים, וכמו שהבאנו לעיל בשם השפת אמת, ועוד.
ואולי אפשר לומר בסייעתא דשמיא במאמרם ז"ל (ביצה טז:): 'מאי כי חדות ה' היא מעוזכם? אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר ברבי שמעון, אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: בָּנַי! לוו עלי, וקדשו קדושת היום, והאמינו בי, ואני פורע'. ואולי יש לומר בדרך רמז [בדרך רמז מֶעג דָאךְ יֶעדֶער אִיד זָאגֶען (הרי מותר לכל יהודי לומר)], שאם יש מצב, שהאדם מרגיש את עצמו כל כך 'לא שייך' לקדושת שבת קודש – להתקרבות להשם יתברך, והנה פתאום 'נוחתת' עליו השבת קודש בלי שום הכנה כלשהי מוקדמת מצדו, והוא שבור, איך ומה אעשה, בכדי להכנס לחתונה המפוארת הלזו הקרואה 'שבת', ולכל הפחות להציץ דרך איזה חרך וסדק ליהנות מהזיו והנועם העצום ששורה שם, והוא ממש אינו יודע את נפשו, מה רוצים ממני?! בא השם יתברך כביכול ומחזק אותי – לוו עלי, 'בָּארְג זִיךְ אוֹיס פוּן מַיין גֶעטְלִיכְקַייט' (היה לוה מהאלקות שלי) הארה דלעתיד. 'וקדשו קדושת היום', והתקדש נא איך שאתה בעצם קדושת שבת קודש. 'והאמינו בי' – התחזק נא באמונה פשוטה שהקדוש ברוך הוא פושט יד לכל בריה, ולכל הוא מקבל. 'ואני פורע' – אני אתן לך את הסיוע הדרוש לכך, לנצח את המלחמה ולעבור את הכל בשלום, ותזכה להרגיש איזה אור בסייעתא דשמיא. ונדמה, שיש בווארט הזה משהו אמת.
והנה מקודם הזכרתי את הענין של מעלת תפלת שבת קודש, ועכשיו עלה ברעיוני שהפסוק א'ת ש'בתתי ת'שמרו הוא אותו ראשי תיבות כמו א'דני ש'פתי ת'פתח (תהלים נא, יז), שאז כשמלכות – אמונה מאירה בשלימות, אזי יש כח להדיבור דקדושה, בבחינת "ודבר דבר", שהדיבורים הקדושים של שבת קודש יש להם כח אחר לגמרי, ואפשר 'להתפס' לתפילה בכוונה במלא האון והאומץ, רק כמובן שצריך להשקיע בזה הרבה. והבא ליטהר מסייעין בידו, ואשרי מי שזוכה ושובת אצל איזה צדיק או הולך אליו לשמוע את דבוריו, כי אז הזמן לחידושי תורה אמיתיים, היכולים לבקוע גידי קשיות הלב ובפרט ברעוא דרעוין, וגם שהצדיקים נקראים 'שבת', אך אם מחמת המציאות אין הסבה נותנת לילך לצדיקים, אזי כדאי ואפשר להכניס את הצדיקים הביתה פנימה, שהרי צדיקי אמת תלמידי מרנא הבעל שם טוב הקדוש והמגיד, ותלמידיהם ותלמידי תלמידיהם העניקו לנו והותירו לנו ירושה עתירת יבול של חיבורים קדושים וטהורים אשר כל דבריהם כגחלי אש, ואיזה נועם הוא לישב בלילות שבתות או ברעוא דרעוין על חסידישע ספרים ולבלוע בצמא את דיבוריהם המאירים, כגון – נועם אלימלך, קדושת לוי, עבודת ישראל, אוהב ישראל, מאור עינים, דגל מחנה אפרים, תולדות יעקב יוסף, מאור ושמש, באר מים חיים, בית אהרן, זרע קודש, תפארת שלמה, אגרא דכלה, אורח לחיים, אור לשמים, אהבת שלום, לקוטי תורה וכו' וכו' וכיוצא בהם [כמובן שרשימה זו היא רק דוגמה בעלמא ואין אומרים שמועה זו נאה והאחרת אינה חס ושלום, אלא כולם קדושים, וכל אחד ילמד במקום שלבו חפץ]. והמרגיל את עצמו בספרים אלו, זוכה לחוש ולהרגיש ממש טעם שבת קודש. כי שבת הוא הזמן של פנימיות התורה, ובתורת החסידות גנוזה תורת הנסתר מזן אל זן בריבוי גדול, גם במקומות שנראה שהוא בדרך פשטות או הלבשת ההשגה בביאור איזה פסוק ומאמר חכמינו ז"ל.
ומי יתן, שתזכה לקבוע שיעור קבוע בספר הקדוש "סידורו של שבת' שכל כולו מלהיב את הלב מאד להרגשה בנועם קדושת השבת, ואם תזכה לזה, תהיה לך איזו הארה מקדושת הצדיק הזה שהיה ממש שבת לה', ולצד שאר מעלותיו המופלגות בעיקר נתפרסם בהתעלותו במעלות מיוחדות וגבוהות ביום שבת קודש, שאז נעשה כבריה חדשה, ומפורסם בכל תפוצות ישראל הענין שגבה ביום שבת בגופו ממש, ומיד לאר טבילתו בערב שבת נשתנה לבלי הכר והיה נדמה לאיש אחר.
ומובא בספר 'קבוצת יעקב' (מאת הרב יעקב בן משולם אב"ד בארדיטשוב, בן הרה"ק ר' שמואל אב"ד זלאטשוב) בשם זקנו הרה"ק ר' שמואל מרגליות זצ"ל שהיה מתלמידי הבעל שם טוב, ששאל אותו בנו, אם אמת מה שאומרים העולם שמערב שבת אחר הטבילה, עד אחר שבת, היה רבינו גבוה שני ראשים. אמר לו: בני, אתה יודע שאין דרכי לגזם, וכי אני מדדתי קומתו? אך זאת אומר לך בעדות ברורה, ראיתי אותו בכל ערב שבת הולך למרחץ, ואחר כך ראיתי אותו בביאתו מן המרחץ וממש לא בא זה האיש שהלך, ונדמה לאיש אחר בתוארו ובקומתו, בכל תואר גופו הקדוש היה משונה מבראשונה, עד כאן לשונו.
והנה רבינו בעצמו מעיד בספרו הקדוש ענין דרגא הזאת. וזה לשונו (בסידורו של שבת, שורש א', ענף ג): 'בעינינו ראינו גודל ההפרש וההבדל השתנות קדושת שבת על איש החכם והצדיק. שנראה בחוש אשר גודל אור הקדושה בוער בלבו כרשפי אש, ומים רבים לא יוכלו לכבות האהבה התקועה בלבו, ומשתוקק ומתלהב לעבודת ה' כל הלילה וכל היום של שבת קודש וכו', ותיכף אחר הטבילה בערב שבת, ניכר עליו התנוצצות קדושת שבת המאיר על פניו, וזיו הדרת אורו מבהיק עד שיראים לגשת אליו' וכו'. עד כאן לשונו. וזה דבר מבהיל הרעיון.
ומספרים, שפעם היה נחוץ מאד למעות בעבור איזה דבר מצוה, וכשמאן דהו זכה לעצמו והעניק לו הכסף הנדרש, ברכו בתמורה שיזכה לחוש אותו טעם בשבת קודש שהוא חש, וכדבריו כן היה, שאף שהיה איש פשוט זכה שלא לפי ערכו להרגיש הרגשים מופלגים באור השבת המתאימים למדת הרה"ק בעל סדורו של שבת, ותיכף במעלי שבתא נהפך לאדם אחר עד שלא הבינו מה זה ועל מה זה וכו', ויש בסיפור זה עוד אריכות שאין כאן מקומה. ומה שנלמד על כל פנים ממעשה זה, שבכח הצדיק יוכל גם יהודי פשוט המתקרב אליו להשיג משהו מדרגת הצדיק. ומרגלא בפומיה דהרב הקדוש רבי משה מקאברין זי"ע על הרה"ק רבי מנחם מענדיל מוויטעבסק זי"ע: דער הייליגער און ליכטיגער צדיק רבי מענדעלי, כל שבת היה אצלו יקר וחביב כל כך, כאילו לא היה עד עכשיו שבת מעולם, ולעולם לא יהיה עוד שבת רק פעם אחת בחיים.
ועל כן, תיכף כשבאה שבת, צריך להשתדל מאד, ולמשוך את עצמו לקונו, כדי שגם לי תהיה איזו שייכות עם השבת קודש. ואעתיק לך מדברי הכהן הגדול מאחיו, הצדיק האמת הנפלא, מרן רבינו רבי צדוק הכהן מלובלין זי"ע אשר כתב בספרו הקדוש 'פרי צדיק' (במאמר קדושת השבת, מאמר ז, אות יב), וזו לשון קדשו: 'וקדושת שבת דקביעא וקיימא מצד השם יתברך, שמוצא נייחא בעולמו שברא. הוא מה שהשם יתברך נותן קדושה בלב איש הישראלי מעצמו שלא בהשתדלותו. וזהו המתנה טובה שאמרו ז"ל (שבת י:) על השבת שיש לו בבית גנזיו, שזהו בגנזי מלכא. קדושה גנוזה ונעלמה בעולם הזה, שאין אדם יכול להגיע לה מעצמו כלל'. ונמצא, שאין לנו ליפול בדעתינו, כאשר אנו מוצאים את עצמינו בלתי מוכנים לשבת קודש, שהרי סוף כל סוף הקדושה הזו היא גבוהה כל כך עד 'שאין אדם יכול להגיע לה מעצמו כלל', אך צריך ליזהר לא להיות בטלן, ולא לסלק ממנו את השראת השכינה בידים על ידי ביטול זמן והתעסקות בדברים בטלים.
וזה נדמה לאחד שהזמינוהו לחתונה מפוארת ענקית ויוקרתית אשר עין לא תשבע מראות, אוזן לא תמלא משמוע על גודל השעשועים והתענוגים, והאכילה והשתיה כדת אין אונס לאין שיעור וכו' וכו'. והנה הבטלן הזה תופס איזה עיתון ויושב בפינה ושקוע בכתבות של העיתון ומתענג בזה בלבד, לא חלי ולא מרגיש, ואינו מתעניין בכל הסובב. ובזה מעביר את כל השעות המענינות של החתונה בקריאת החדשות והתיאורים וכו', והכסיל הזה לא חושב לרגע שלקרוא עיתון אפשר בבית, ולא צריך לבוא לחתונה כזאת כדי לקרא שם עיתון, כי בזה נמצא שכלל לא השתתף בחתונה.
וכמו כן הוא בשבת קודש, הנישואין בין החתן לכלה כביכול, האור הכי עליון ונשגב, מה לך מתעסק בענינים של מה בכך, ובפרט ששום דבר לא בורח, ואף אם זה דבר שנדמה לו שהוא 'צריך' לקרוא, הרי הוא יכול לעשות זאת בזמן אחר – דאס לויפט נישט! אבל בעיצומה של השמחה? החדוה העילאית המחופפת את כל היקום?! ותדע, שקדושת השבת כל כך שגבה ורוממה, עד שהאדם יכול לפעול בעצמו בכח קדושתה הלז שלא יחטא עוד. וחכמינו ז"ל הקדושים אמרו (מכילתא בשלח טז): 'מי שמשמר את השבת מרוחק מן העבירה', ולא מבעיא שאינו חוטא, אלא שהשבת קודש יכולה לזכך אותו כל כך עד שיהיה רחוק בכלל מהחטא, כדכתיב "אהבי ה'" בחינת שבת קודש, אז תתענג על השם, שאז נמשכים חסדים על כל העולמות ויכולים לבא על ידי זה לאהבת השם.
ויתכן שזה טעם לשבח למנהג אמירת 'שיר השירים' קודם כניסת השבת, שכולו מלא אהבה, דביקה, חשיקה וחפיצה – 'ממצוא חפצך', אחרי השם יתברך הטוב והמטיב. ואז מתקיים סיפיה דקרא – 'שנאו רע', שזוכים לשנוא את הרע בתכלית השנאה, עד שלא יעלה על הדעת שיחטא עוד. ואיתא במכילתא בפרשת השבוע, (תשא לא): "כי קדש היא לכם" – 'מגיד שהשבת מוספת קדושה לישראל'; ועוד מעט אנו מגיעין לזמני העבודה דמחאת 'המן עמלק', ואיתא במדרש (אסתר רבה ז): 'אמר המן, אם אתה מבקש לעקור אותם, עקור את השבת ובטל אותה, ואחר כך אתה מכלה אותם'; נמצא, שכל עיקר הקיום והמעמד של כלליות ישראל עם קדוש, בין בגשמיות ובין בפרטי פרטיות מה שעובר על כל אחד ואחד, הוא רק בכח קדושת שבת, שקדושה זו אלימא ממסאבותא נוראה דהמן עמלק ימח שמם, שכל עיקר טומאתם היתה להפיל את ישראל לפגם במידת צדיק יסוד עולם. ובכח השבת יש לכל יהודי סיוע לעמוד בכל הנסיונות ולתקן את כל הנפילות.
ורמז לדבר מצינו במאמרם ז"ל (מכילתא יתרו יט): "ושמרתם את בריתי" (שמות יט, ה) – 'זה ברית שבת', שלעיקר קדושת הברית זוכים על ידי שבת קודש. ועיקר התשובה והתיקון על הפגמים הוא שמחת, הידור וכבוד היום הגדול והקדוש – שבת קודש.
ושמעתי רמז בשם ה'אמרי אמת' מגור זי"ע במילות הפיוט שאומרים בליל שבת קדש: 'וביסודא דילה, דעביד נייחא לה', איך זוכים למנוחת הנפש בעבודת השם? – כשמתקנים מדת היסוד. ועל פי דרכינו יתבאר, שכח קדושת השבת גורם שתהיה מנוחה במדת היסוד, שלא יהיה מקום להבעל דבר לבוא ולפתות להפיל את האדם במחשבה דבור ומעשה. ועל כן מצינו ביוסף הצדיק, מקור הקדושה, מרכבה למדת יסוד צדיק, "וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ" (בראשית מב, ו). ואמרו חכמינו ז"ל הקדושים (ב"ר צב, ד) על הפסוק (בראשית מג, טז): "וּטְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן" – 'אין והכן אלא שבת, הדא אמרה, ששמר יוסף את השבת קודם שלא תנתן'; שזה מרמז לנו, עד סוף כל הדורות, שהרי מזרעא דיוסף קאתינן דלא שלטא ביה עינא בישא, עין עוורת שאינה חפצה להסתכל על הארת חיות אלקות הגנוזה בבריאה, כי אם אדרבה! ראו! גיבט א קוק, בעין פקיחא קדישא, כי ה' נתן לכם את השבת, לקדושה ולמנוחה לכבוד ולתפארת.
ויש עוד מדרש המשלים את הדברים האלו, להורות שלא רק יוסף זכה לעצמו כי אם לדורותיו אחריו, וז"ל (במדבר רבה יד, יט): "מי הקדימני ואשלם" (איוב מא, ג), מדבר ביוסף, שהוא הקדים ושימר את השבת עד שלא נתנה. אמר הקדוש ברוך הוא: יוסף! אתה שמרת את השבת עד שלא נתנה, חייך שאני משלם לבן בנך שיהא מקריב קרבנו בשבת'; רואים מזה, שכל ענין קדושת השבת שלנו אנו ממשיכים מקדושתו של יוסף הצדיק יסוד עולם.
והנה ששת ימי המעשה והשבת מרמזים על עולם הזה ועולם הבא, שעם הקדמה זו של התבוננות והסתכלות על התכלית הנצחית, שרק כך מקבלים את השבת קדש כדבעי. והשם יתברך יזכנו לאחוז בכל זה, ולזכות לשלימות התפלה והאמונה תמיד, שעל ידי זה זוכים לתורה לשמה ולכל המדרגות שרק ישנן בעולם. ואפילו בתוך החשכות והאפילה, שזה סוד קדושת השבת הבאה לאחר ששת ימי המעשה. שים לב לכל זה, כי יועיל ביותר בעזרת השם יתברך.
הכ"ד ידידך ואוהבך בלב ונפש, מעתיר בעדך, ודורש שלומך וטובתך כל הימים.
שלמה ברוך בן רבקה