{010 מסכת עירובין – חֲזָקָה אֵין אָדָם מַנִּיחַ פֶּתַח גָּדוֹל וְנִכְנָס בְּפֶתַח קָטָן}

תפקידנו בכינון ה'פתח הגדול'

עירובין דף י'

ד' אלול תש"פ

חֲזָקָה אֵין אָדָם מַנִּיחַ פֶּתַח גָּדוֹל וְנִכְנָס בְּפֶתַח קָטָן.

חז"ל הכירו בנפש האדם, ההלכה פה היא ברורה מאד, אין מצב שאדם יכנס בפתח צר ודחוק כשהפתח הגדול פעור לנגדו. ילדים אולי אוהבים לעשות את זה, אבל גם רק באורח נדיר, הדרך היא לבחור בפתח הרחב, למרות שבאופן מעשי אפשר להכנס לפתח הקטן והצר, אין אני חושש לכך, ואין החשש הזה מבטל את הלחי שם, אלא אני סומך על הציבור שנהג כמעשי בני אדם, ויכנס דרך הפתח הרחב.

כשאנו מחנכים אחרים אודות חיי עולם, אידיאולוגיות אמוניות וכאלה, אנו חייבים לגרום למחונכים שלנו, והדברים אמורים גם בהתוויית דרך חיים אישית, להיות בפתח רחב, שאנו נוכל להכנס ולצאת בו בדרך רגילה ורחבה בלי מניעה, בלי שנתקל בחסימות צדדיות, בלי האטימות של ההידחפות פנימה, כאשר הפתח הצר יכול לבטל את הפתח הגדול, ולגרום למבוי להיות בלי לחי, שהרי הלחי עומד שם – בפתח הרחב. הפתח הרחב היא האמונה השלימה בהשם יתברך, שדרכה נכנסים ויוצאים בחיים, האפשרות לנוע ברחבי המבוי, מונעת מתוך אמונה כי אנו בטוחים ויש מי שמנהל אותנו, כשהפתי הענק הזה מתבטל, ותחתיו אנו משתמשים בפתח הצר והדחוק, הפתח שדרכו אין אנו נכנסים פנימה כי אם אנו משתחלים פנימה איכשהו, אנו לא בטוחים, אנו מסופקים, אנו סובלים, כי אחרי הכל ברור שלא נעים להכנס בפתח כזה שאתה מתחכך ונלחם על הכניסה שלך. אבל אין חשש כזה, כי אנשים יודעים איך להכנס, הם בוחרים את הדרך הנוחה יותר, את המקום בו אפשר להתפרץ פנימה בקלות. מה שעלינו לזכור תמיד, שזה תפקידנו, לגרום למקום עם ההיכר, עם הלחי שבצידו להיות הדרך הרחבה והבטוחה, כך נבטיח לעצמנו שאף אחד לא ישתחל פנימה דרך הפתח המבוטל והלא נכון.