פרוץ מרובה על העומד, מחסל המשמעות
עירובין דף יא
ד' אלול תש"פ
אָמַר רַב יוֹסֵף, מִדִּבְרֵי רַבֵּינוּ נִלְמַד חָצֵר שֶׁרוּבָּהּ פְּתָחִים וְחַלּוֹנוֹת אֵינָהּ נִיתֶּרֶת בְּצוּרַת הַפֶּתַח.
צורת הפתח משוה מקום של בית, שיש פה סדר, שאנשים יכולים להכנס דרך המקום המיועד, המכריז על סדר ומשטר, לא הכל פרוץ פה, יש כאן דלת ופתח. צורת הפתח מייחדת את המקום הזה, שיהיה רשות בפני עצמה, אין החצר פרוצה יותר, יש לה פתח… אבל יש סגנון לסדר הזה, אי אפשר לעשות צורת הפתח של כאילו, הפתח אמור לבוא במקום שזקוקים לפתח הזה, במקום שפרוץ ממילא, שאין בו שום צורך לפתח הזה, הוא מאבד את קסמו ואת תפקידו. כאשר החצר פרוצה יותר ממה שהיא עומדת, אין שום משמעות לפתחים, הכל פתוח. אם העומד מרובה על הפרוץ, למרות שעדיין יש המון פתיחה כאן, אבל יש משמעות לפתיחות, יש משמעות לדלתות, אף כי יש הרבה מהן.
נפש האדם היא כמו החצר, יש בה המון פתחים וחלונות, יש בו מקומות שלא שומרים עליו, הוא חשוף ופגיע לכל מיני רוחות חיצוניות, אך עדיין יש פה סדר, יש כאן נפש שהיא מאופיינת כפרטית ואישית, החווה ומרגישה באורח סוייבקטיבי, עליה החריד הבורא את כל העולם, בשביל כל נפש יחידה, והנה היא פרוצה ופתוחה, יש המון פתחים וחלונות, שנפערו בעבור כל מיני מקרים שקרו לנפש בשוטטה בנוה התלאות של העולם הזה, אין בעיה עקרונית בחלונות הללו כל עוד היא לא מאבדת את היחודיות שלה, כל עוד היא יכולה להקרא חצר, יש אפילו משמעות לחלונות הללו, הם באו כדי להאיר את הנפש או שהיא תאיר דרכן החוצה, אבל כאשר החלונות מוגזמים, והם באים על החשבון של העצמיות שלה, אין כבר משמעות לפתחים ולחלונות, החצר שהיא הנפש, אמורה להיות המשמעותית בסיפור, ואחר כך החלונות והפתחים, אם הם באים על חשבונה, היא מאבדת את התדר שלה, אין אותה יותר.