{012 מסכת עירובין –  נִרְאֶה מִבַּחוּץ וְשָׁוֶה מִבִּפְנִים}

תפקידו הרועש של הלחי

עירובין דף ט'

ד' אלול תש"פ

נִרְאֶה מִבַּחוּץ וְשָׁוֶה מִבִּפְנִים אֵינוֹ נִידּוֹן מִשּׁוּם לֶחִי 

אנו כבר מכירים את הלחי בתור סימן היכר, או שהוא משמש סוג של מחיצה (כמבואר בסוגיות), הלחי הזה מכשיר את המבוי שיוכלו לטלטל בו, הוא קטן ובלתי מורגש כמעט אבל הוא הכל, הוא נותן אפשרות של היתר למקום רחב ממנו הרבה, אבל למרות היותו קטן כל כך. הוא אמור להיות משמעותי, נוכח ואמין. כאשר יש מבוי, וכל הנמצאים בו אינם חווים את הלחי – אינו עושה את התפקיד שלו. הוא חייב להיות נראה ודומיננטי, הוא חייב לצעוק, להגיד את שלו בקול, אם הוא נראה מבחוץ זה לא מספיק, כי גם בפנימיות צריך הדבר להיות ברור, נחרץ וסגור. אם העומד בתוך המבוי לא רואה את הלחי, לא מבחין בו, אין בו את החדות להבחין איפה הוא נמצא, זה סוג של איבוד דרך… יש לחי, הוא פעיל, עומד נעוץ היטב בקרקע המציאות, אבל אינו אומר דבר לנמצא בפנים, הרי הוא פסול, הוא לא מספק את הסחורה המצופית ממנו, הוא נמצא במקום בו הכללים לא ברורים, לא לכזה לחי ציפינו.

הלחי הוא הצעקה המהדהדת, אדם שמסתובב במבוי אמור להיות מודע למקום שלו, אתה לא ברשות הרבים חביבי, תן דעתך על ההבדל העצום, זכור שאתה עדיין יכול לטלטל פה, השבת רואה בך כיחיד המסתובב בסביבה הטבעית שלו, אם אתה תהפוך את המקום הזה ללא נודע, לסוג של אין הבדל בינו לבין רשות הרבים, לא עשינו כלום, וגזירת חז"ל מרחפת עליך,

לאדם יש המון ערכים, אבל לצערינו, רובם נראים מאד טוב מבחוץ, הוא מדבר עליהם המון, הוא מחנך לפיהם, הוא מניף את הדגל שלהם. אבל מבפנים? הדברים לא פשוטים כל כך, מבפנים אין הזדהות מוחלטת אמיתית עם הערכים, הכל אחרת שם, שם לא רואים בכלל את הערכים, אזי הדין – אינו נידון משום לחי, הוא לא עשה את העבודה שלו

כי צריך לראות את הלחי גם מבפנים, ובעיקר מבפנים.