האור של שבת הפסקה
בעזרת השם יתברך, שבוע לסדר פקודי, [שבת הפסקה], תחילת חודש אדר, ת'הא ש'נת נ'רבה ז'כויות לפ"ק, אשדוד תובב"א.
לכבוד ידיד נפשי, האברך היקר החפץ בתמימות לשוב אל השם יתברך ורוצה לעשות רצון העליון ברוך הוא, וכל אשר יעשה יצליח – אם ירצה באמת, הלא הוא …. ….. נרו יאיר ויזרח לנצח.
…. היקר! באמת איני יודע במה ואיך אתחיל לכתוב לך הפעם, ובפרט בזמן גבוה שאנו אוחזים בו עתה, כי זה זמן טובא שאני תוהה על זה שאני כותב לך כל כך הרבה ענינים השייכים לעבודת השם, ואנכי בעצמי, השם ירחם, האדם הכי גרוע שבעולם, באמת באמת בלי שום לשון של ענוה. ומה שמחזק אותי כן לכתוב לך, כי אני מאמין שבודאי יש לך איזו תועלת לעבודת השם יתברך על ידי זה, וממילא גם לי יהיה תיקון.
ובפרט כאשר מובא בחסידישע ספרים בענין המחצית השקל [שעוסקים לקיימו בחודש אדר], מרומז בו הרעיון, שעל כל יהודי לידע שהוא בעצמו לבד הינו רק חצי, ועיקר שלימותו הוא רק כאשר מתחבר עם עוד אחד מישראל. ונמצא לפי זה, שעל ידי שתזכה לעורר את עצמך על ידי הדיבורים הקדושים שמזכה אותנו השם יתברך להתדבר ולהתכתב, אולי יחוס אולי ירחם עלי השם יתברך הטוב והמטיב, וישיבני אליו, ויקרבני ברחמיו המרובים ובחסדיו העצומים. ועל כן אנא! שים לב לכל מה שנכתב כדי שתהיה טרחתי משתלמת למען המטרה הנשגבה, לדעת את השם אלקינו ולעבדו בכל לבבינו ובכל נפשינו, שזה הוא עיקר העיקרים.
והנה ידוע מה שמובא בחסידישע ספרים, ששבת הפסקה היא גבוהה משבתות הפרשיות עצמן, והוא על דרך מה שכתב רש"י ז"ל בתחילת חומש ויקרא: 'ומה היו הפסקות משמשות? – ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין, קל וחומר להדיוט הלומד מן ההדיוט'; וענין בינה – להתבונן, הוא סוד התשובה בבחינת (ישעי' ו, י): "וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לֹו", וכדאיתא בזוהר הקדוש (רעיא מהימנא נשא קכב.): 'פקודא דא היא מצות תשובה ודא איהי בינה'.
והענין הוא, כי המהלך של האדם השב הוא, שעושה הפסק במירוץ החיים, ונעצר לחשוב ולשאול את עצמו: "היכן אני בעולם"?! – ווי האלא איך אין דער וועלט?! והפסקה זו מורה לנו, שעלינו להפסיק מידי פעם ולהתבונן. והתבוננות זו גורמת שתהיה נשארת ההשפעה משבת קודש שקלים העבר ומשבת קודש זכור העתיד, שנוטלין לעצמינו פסק זמן להפנים פנימה את ההתעוררות והקבלות טובות שהרהרנו בלב.
והנה כבר דברנו הרבה מענין שבת שקלים שאז השם יתברך זוקף ראשן של ישראל על ידי הצדיק בחינת משה, שכל זה הוא בחינת "עשה טוב", שכל אחד מתנדב לעשות איזו עשיה להשם יתברך. ולעומת זאת, פרשת זכור מרמזת על ענין סור מרע, לבטל את קליפת עמלק מכל וכל. ושבת הפסקה זו משמשת לשתי הבחינות האלו יחד, שעל האדם להתגבר ברצונות וכיסופים חזקים להתקרב אל התורה ואל הקדושה על ידי סוד הבינה, קצת התבוננות, להסתכל היטב על המעמד ומצב, ולצעוק גיוואלד! מה יהיה איתי הסוף? הלא הימים והשנים עפים ופורחים, 'והלואי כצלו של כותל או כצלו של אילן אלא כצלו של עוף בשעה שהוא עף' (ב"ר צו, ב), ואין במה לתפוס את הימים והשנים כי אם על ידי לימוד התורה וקיום המצוות ושפיכת לב להשם יתברך בתפילות ותחנונים.
ודבר זה רואים בחוש שמכל הענינים הגשמיים לא נשאר שום דבר… כי מה נשאר לאדם מתאוה שהתאוה אליה מאד לפני שנה שנתיים וכו'? אדרבה! להמאמין בהשם יתברך ובגמול המעותד, נשאר לו רק טעם מר ממות של מזכרת עון. ואפילו האדם השייך לענינים גשמיים בלבד, אינו נהנה לגמרי אפילו בשעת השקיעה בתאוות, כי מרגיש ריקנות מאכזבת לשעה ולדורות. ולעומת זאת, שים לב, מה נשאר מלימוד התורה? אף אם בשעתו הוא מר ממות, אין מבינים, אין חשק, אין דחף וכו'. אבל מי שעשה והצליח, ושיבר את כל המניעות וזכה לסיים מסכת כלשהי, אזי מלבד מה שזכה לפעול בעצמו את ידיעת התורה השייכת לאותו מקצוע שבתורה שהוא נושאה של המסכת המסויימת, לא זו אף זו, עצם היגיעה והזמן טובא שבילה על עסק הלימוד והחזרה, מנעים לו את זכרונו הטוב, ושואב מזה חיות דקדושה וסיפוק הנפש עצום, וחי חיים נעימים, ומקרא מלא דיבר הכתוב (משלי ג, יז): "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם", ואת זה חשים ומרגישים בהדיא גם בהאי עלמא דשקרא.
ואילו לגבי השכר הטוב והנאדר בקודש המתוקן לעמלי תורה, הצץ נא במדרש (שמו"ר נב, ג) פרשה זו, וזו לשונו: "עוֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן" (משלי לא, כה) – 'אימתי התורה משחקת למי שהוא עמל בה? ליום אחרון! הוי ותשחק ליום אחרון'; כי רק אז כאשר מניחים את הגוף הדומם לשכב כשרגליו מול הדלת כדרך שעושין במת, חולפים ועוברים על לוח עיני שכלו ולבו כל ימי חייו בעולם הזה, ואז מתמלא צער עצום ונורא, על הימים הרבים שחלפו ועברו בחושך ואפילה. והצער של אז הוא נורא נוראות.
ואם היינו שומעים צערה של נשמה שעזבה את הגוף היינו שומעים אותה אומרת: 'הרי מה בקשו ממני, מה תבעו ממני, חיים של אושר ומנוחה, ואנכי בסכלותי בחרתי רק בחיים של עצבון ורדיפה – סתם לרדוף אחר הרוח'… אהה! אוי וי, כמה האדם הוא בטלן, הרי אך את טובתו דורש העליון יתברך, מבקשים להטעימו מטעם החיים, להנעים את חייו בקרבת אלקים שאין עוד טוב ונועם כעריבות ידידות נעימות זיו מי שזוכה להרגיש איזו התקרבות להשם יתברך.
ואמרו בתנא דבי אליהו רבה (פרק כא): 'יהא אדם לומד תורה באימה וביראה ברתת ובזיע, ויסתכל אדם בעצמו וידע מה יהיה לו אחר מיתה'; והנה ה'ישועות יעקב' שם מפרש, מה יהיה לו אחר מיתה – ולא יתגאה בדברי תורה. אך לעניננו אפשר לפרש בפשיטות, שעל ידי שהאדם שם על לוח זכרונו תמיד את עלמא דאתי, אפסיות וארעיות העולם הזה, אזי יהיה לומד תורה בקביעות עצומה וביראה גדולה. כי יודע שזהו זה – אין תקוה, מעמד וקיום לאדם בזה ובבא כי אם על ידי עסק התורה הקדושה.
ועתה אבוא אליך, להרים עליך כמה צעקות גדולות לעוררך, ולבטח תדון אותי לכף זכות שכוונתי לשמים. ….. היקר! אל תעשה כזאת, שיעברו עליך ימים על גבי ימים מבלי ללמוד שיעור בגמרא. אוי ואבוי! דבר זה אסור בתכלית, אי אפשר לתאר ולשער את גודל ההפסד שבזה שעובר יום מבלי ללמוד משהו מגמרא, ומי אומר שצריך דף שלם [אם אי אפשר…] הרי אפשר ללמוד מה שיכולים, ואף אם למדת אך מאמר אחד בלבד – קנית עולם! ואף לימוד אגדות הש"ס שב'עין יעקב' גם כן נקרא ללמוד גמרא, או לחזור על דפי גמרא שכבר למדת בעבר והם ענינים קלים בעיניך. אבל שיעברו ימים, שבועות וחדשים מבלי לפתוח גמרא? אתמהה!
וחכמינו ז"ל הקדושים נתנו לנו דרך כבושה באמרם (קדושין ל.): 'לעולם ישלש אדם שנותיו, שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בגמרא'. ואם אם מחמת טרדות הזמן זה קשה מאד, וכן מפאת כל מיני הרפתקאות ומאורעות המתרגשים ובאים לעולם. אבל כאשר האדם מודע לענין זה – שאין שום צידוק להפטר מלימוד גמרא יום יום, אך צריך לעשות מה שכן אפשר, וניתן לקחת גמרא בפורמט קטן לכל מקום שאתה הולך, ולנסות ללמוד בכל אופן שיהיה , ואף לומר בפה מלא התיבות הקדושות שבגמרא, יש לזה ערך נצחי, כי לדברי רבותינו ז"ל שבגמרא יש קדושה גדולה כזו אשר יכולה לזכך את הנפש ולהוות מגן וצינה בעד כל הרוחות הסוערות המאיימות לבלוע את האדם לגמרי, ולהכריתו משורש קדושתו וטהרתו.
ורמז לדבר הוא מאמרם ז"ל (סנהדרין כד.): "בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי" (איכה ג, ו) – 'זהו תלמודה של בבל'; ומזה נלמד רמז, שאף אם אדם מסובב בחשכות, אבל אם יאחז בתלמודה של בבל, הקדוש ברוך הוא מרחם עליו, ומקיים בו "הושיבני" – שזוכה לישוב הדעת, לתשובה, לידע שבל מחשכיו וירידותיו – שם נמצא השם יתברך. ודבר זה, עומד לרועץ להבעל דבר וחילותיו, שלא יוכלו לו כלל.
כי דברי חכמינו ז"ל הקדושים במשנה, בגמרא, במדרש ובזוהר נאמרו ברוח הקודש עליונה כזו, עד שכל מי שמכניס מוחו בדבריהם הקדושים והטהורים זוכה להמשיך על עצמו מקדושתם הנוראה והנשגבה, שזה הסוד של הקדושה הנגלית שרואים במוחש על פניהם של רבותינו בעלי התלמוד והפסק, שיש אשר הראו גילויים מפליאים שלך רוח הקודש ברורה, הכל כפי מעלת תורת ה' אשר בפיהם כל הימים.
וצריך להתאמץ בזה מאד, כי אם לא עכשיו אימתי (אבות א, יד). ואל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה (שם ב, ד). וידוע מאמרו של הקאצקער רבי זי"ע, שמא אתה אדם כזה שנגזר עליו שלא תפנה לעולם, אז למתי אתה מחכה?! ורואים בחוש, שפעמים רבות האדם מתחיל להתעורר לקבוע את עצמו על הגמרא, אך היצר מסיתו: 'לא עכשיו… הנה עוד מעט יתחילו את הש"ס, אז תתחיל יחד עם כולם'… [ואז כבר יזמין לו איזה דמיון אחר]. ואינו שם על לב, שמה יהיה עם כל החדשים הארוכים האלו, ימים רבים מאד, ואיך נוכל להחזירם אל השם יתברך כשהם ריקים ומרוקנים מכל וכל. ואף שכל נקודה טובה שחוטפים בעובדות קדושות זהו ריוח עצום ונצחי שאין לשער, אך כעת יודעני שאני מזרז למזורז כבר, אנא! חוס על עצמך, עשה כל מיני פעולות שבעולם שלא יעבור עליך יום בחייך מבלי שתלמד בו גמרא, ולו יהא שורה אחת, מאמר אחד. וחשוב מעט, לו היה פונה אליך אדם ואומר לך בביטול, שהוא בטוח שמיום זה ואילך עד היום בו תיקרא למעלה לא תסיים את הש"ס לעולם, אתה תתקומם ותמחה, ותאמר לעומתו: מה פתאום? עוד מקננת בלבי שאיפה להצטרף לאיזה מעגל, לאיזו חבורה, וללמוד את כל התורה, אך מתי זה יהיה? איך תפעל בעצמך שהחיים העתידיים שלך תהיינה להן פנים אחרות מעד כאן, כ"ו השנים שעברו עליך.
…., …., היום אם בקולו תשמעו, צריך לשים לנגד העינים רק את היום הזה שאתה עומד בו, ולא לפתח גישה כזו, שאם בעוד שבוע אני מעותד לאיזו טרדה, אז חבל להתחיל עכשיו. לא נכון! עכשיו אני יכול ליקח גמרא וללמוד כמה שורות עם רש"י? הרי זו הצלחה עצומה לנפש, אַרַיינְגֶעכַאפְּט!!! לוקחים מסכתא, עושים התחלה, ובכל עת שיכולים ממשיכים במקום שאוחזים. יש איזו טרדא? הפסיקה הקביעות? תיכף כשמתבטלת הטרדא, שבים אל המקום בו אחזנו. וכן הלאה. צריך לנסוע לסדר איזה ענין? לוקחים גמרא ביד, ובכל עת מצוא פותחים את הדפים הקדושים ולומדים, לפי ערך המצב, פעם בגירסא, פעם בהבנה, פעם בהעמקה או חזרה על הנלמד. אבל דבר אחד אסור בתכלית האיסור 'שיעברו ימים על גבי ימים בלי דף גמרא אחד', זהו דבר שאין הדעת [דקדושה] סובלתו, כי אחר כך זה מצטרף לחדשים, ואחר כך לשנים… [וכאן עלינו להפסיק לתאר ולצייר כי זה ממש מבהיל הרעיון].
חבר וידיד יקר! אם לא הייתי מכיר בנפשך הטהורה, בודאי היית נזהר, ונמנע מלדבר עמך כזאת, כי אלו פנים יש לי לומר לך מוסר? הרי זה ממש כואב לי בפנימיות הלב, בהיות דרגתך עולה עלי עשרת מונים, ויותר מזה [כאשר רק השם יתברך האמת יודע], אך דא עקא, שלפעמים האדם בעצמו אינו שם לב, שזה בכלל לא מתאים לו, שזה לא הוא, ועל כן הוא צריך שזולתו יעוררו בבחינת (ישעי' מא, ו): "איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק". ויודעני ומכיר אני בך [וגם כפי שהעדת על עצמך פעמים רבות] שאינך נעלב מסגנון תובע ומייסר. ואין זאת מן החכמה לטפוח תמיד על שכם עצמנו, כי אם נתחיל להסתכל על כבוד עצמינו, 'שֵׁיין וֶועלְן מִיר אוֹיס זֶעהן' (נֵראה מאד 'יפים'). ועל כן קבל את האמת ממי שאמרה, אפילו שאני כמו שאני [והרי אתה מכיר אותי], אף על פי כן, הרי זה בטוח שבדברים אלו אני צודק בודאי, אז מ'דארף לערנען גמרא! (שצריך ללמוד גמרא).
ועל כן עשה זאת איפה, השתלב באיזה שיעור קבוע, או קח לך חברותא עקבי והגון, או שתעסוק באיזו חזרה באיזה לימוד שכבר למדת, או אגדות חכמינו ז"ל הקדושים, אבל לעזוב הכל? ולא לעשות אפילו מה שבעל הבית פשוט עושה? לא יתכן!
והנה בודאי כאשר תקרא את המכתב הזה, כבר נהיה קרובים יותר [או לאחרי] קריאת "קיימו וקבלו היהודים", וזכור נא מה שדרשו חכמינו ז"ל הקדושים (שבועות לט.): 'קיימו מה שקבלו כבר', היינו שתחזור אל השיעורים הקבועים שהיו לך בתורה הקדושה ובפרט בגמרא. וידוע מה שאמרו צדיקי קמאי שהבעל דבר יניח לעשות את כל העבודות שבעולם – 'אַבִּי נִישְׁט לֶערְנֶען' (העיקר לא ללמוד), ובפרט מתאמץ למנוע מלימוד גמרא, כי זה מבטלו כליל.
ושים לב לדברים האלו, כי כאן נתגלו לנו סודות האויב, והדרך במלחמה ששולחים מרגלים לידע מה הן נקודות התורפה של האויב, ובזה מתגברים להרוס ולמגר. והנה אלו כוחותיו, ומזה פחדו, יראתו, בהלתו וייראתו – לימוד גמרא! ואנו נהיה בטלנים ונפסיד נשק זה?
זכור נא מאמרם ז"ל שאמרו (ויקרא רבה כה, ל): 'אדם עבר עבירה ונתחייב מיתה למקום, מה יעשה ויחיה? אם היה רגיל לקרות דף אחד, יקרא שני דפים. לשנות פרק אחד, ישנה ב' פרקים' וכו'. כי רק כך זוכים לחיים חדשים תחת אשר היינו שקועים עד כאן בסטרא דמותא, מעלין בקודש ולא מורידין, כי אי אפשר להתעלות כי אם על ידי קביעות עתים לתורה, ולא בחנם אמרו (שבת לא.): 'בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה קבעת עתים לתורה'. כי היא תחילת אדינו של אדם, ונורא הוא!
וידוע מה שפירשו בספרים הקדושים – 'קבעת' הוא מלשון גזילה, כמו (משלי כב, כג): "וְקָבַע אֶת קֹבְעֵיהֶם נָפֶשׁ", ופירש רש"י: קובעיהם – גוזליהם ובלשון ארמי קביעה – גזילה. ולענינינו, שצריך לגנוב ולגזול עתים לתורה, ואף בשעת הלחץ והדחק, עושים הפסקת מה, וחומסים ממבול הטרדות אלו רגעים שקטים לנצלם ללימוד של כמה שורות, דפים, פרקים, סימנים וכו', בכל חלקי התורה הקדושה.
ודע! כי יום שעובר בלי לימוד התורה, הוא הפסד עצום שאי אפשר לשערו ולתארו ולהבינו כל עוד אנו מלובשים בגוף הגשמי הזה. ועל כן הבעל דבר מתגבר ביותר להעביר מהאדם התמדה וקביעות בלימוד. ובפרט כשקובעים סכום יומי מה ללמוד ולסיים בכל יום ויום, זה ממש 'גירא בעינא דשטנא' ובאופן דיגער ה' בך השטן.
ואם היום עבר בטרדות, אז נא לשים לב! האם בטרדותי שכחתי לסעוד השלוש ארוחות – בוקר צהריים וערב? וכי לא טעמתי ושתיתי כהנה וכנה במשך היום? וזהו למזון הגוף, ומה עם מזון הנשמה הטהורה?
ונראה שזה דומה ממש זה לזה, כמו שרואים בחוש, אם אחד לא אוכל ולא שותה אפילו רק ביום אחד, איך מוחו מבולבל. כמו כן הוא ברוחניות, אם עובר שבוע בלי מזון ראוי לשמו בשביל הנשמה [- גמרא, משנה, זוהר, שולחן ערוך, מדרש, מוסר, חסידות וכו'], אזי הנשמה ממש מתענה. וכל התוצאות מתענית גופנית מסתמנות גם במישור הרוחני בתענית 'נשמתית', עינוי החלק אלו'ה ממעל, השם ירחם!
ואעתיק לך קטע מאלף מהצדיק המופלא בעל 'יסוד ושורש העבודה', אשר זו לשון קדשו (שער הניצוץ פרק א): 'הבט ימין וראה, וה'ן לוּ מכיר, איך צריך התגברות על היצר בזה, כי עיניך הרואות תחבולות היצר יותר ויותר ביחוד בלימוד התורה, שאנו רואים בחוש שקושר את האדם בחבלי קשר העצלות שמתעצל אפילו לפתוח איזה ספר קדוש, ואם על הפתיחה כך – על הקריאה לא כל שכן, שמונע אותו אף בשעה שהוא פנוי מעסקי עולם הזה ויכול ליקח איזה ספר ללמוד, כי "פן יראה בעיניו" וכו'. עיין שם.
ולכן אין שום תירוץ בעולם להפטר מלימוד התורה, וזה שחבילי טרדין השתרגו עלו אין מיישב הקושיא, כי לא עסקינן למימר, שאסור שיהיה מצב שהאדם אינו מסוגל לישב על הלימוד גמרא בעיון רב הדק היטב, עם המפרשים ראשונים ואחרונים. כי זה ידוע שהזמן בוגד ויש זמנים קשים, יש זמן שמסוגל יותר למנוחת הנפש, ויש אשר יתגברו המקרים. אבל כאמור, על כל פנים בכל מקום שהולכים צריך שיהיה תלמודו בידו, איזו גמרא קטנה או חומש'ל, אבל לא לטעות לחשוב, אם ממילא כבר איני יושב בישיבה או בכולל, אזי איני שייך כעת ללימוד, ולכן בכל נסיעה שצריך לערוך – לשבת שומם ותוהה בשעמום המביא לידי חטא, מסתכל אנה ואנה, והריקנות התהומית תופסת את כל חלל הלב, ואין פלא, שאין מרגישים שום חיות בעבודת השם. אך לא כן הוא כאשר אדם קובע קביעה ברורה ונחרצה בנפשו – אין אני והתורה נפרדים לעולם! לעולם!
ואזי, אם מזכה השם יתברך ויושבים בפינת חמד ועוסקים בתורה הקדושה בהתמדה נוראה יום ולילה לא ישבותון, ומסיימים מסכת אחר מסכת, סימן אחר סימן, אשרי האיש אשר יזכה לכך! ואפילו אם חס ושלום, מזמין הבעל דבר טרדות שונות ומשונות, גם אז איני עוזב את הספר שבידי, רק מלוה אותי בכל עת בואי ולכתי, שבתי וקומי ונסיעתי. ותמיד תמיד אפשר לפתוח הספר ולהביט בכמה שורות, וכשיגלה האדם מסירות ונאמנות כזו לתורה, ה' פותח את הלב והמוח, והנה זה פלא, הוא מרגיש שפתאום הוא יכול ללמוד ברצינות ובחיות, והתנאי לזה הוא שצריך להיות הבא ליטהר, שאז מסייעין בידו.
…., …! כדי שיהיה לאדם חשק תמידי ללמוד, זו היא ממש מתנת שמים. וכדי לקבל את המתנה הזאת אנו מבקשים בכל יום ויום: "והערב נא ה' אלקינו את דברי תורתך בפינו" וכו', ובאמת צריך להתאמץ לכוין מאד בברכות התורה, ואדם אינו תופש כלל, איך שדוקא ברכה יקרה כזו אומרה ברפיון בוקר כזה, והפה ממלמל אותה בדרך ארעי ורגילות, ואין איש שם על לב שהתיבות הכי חשובות [כשמתפללים על צאצאינו וצאצאי צאצאינו] פורחות בלי שום חיות, ואדרבה, ינסה נא להזכר מתי היתה הפעם האחרונה שעיניו דמעו באמרו – "כולנו יודעי שמך" – "ולומדי תורתיך לשמה"… אלו מלים נוראות הוד, כמה עומק נשגב טמון בהם!
ועתה על זאת באתי לעוררך, כיון דעסקינן לעורר אהבה וחשק לתורה, שלפעמים דין גרמא בנזקין, שפשוט אין חשק, לא שאין זמן, אלא שמרוב שקיעה וטמיעה במי המדמנה והבוץ הסמיך של הבלי העולם הזה, ושכבתה העבה של האבק המכסה על יפעתה וטהרתה העליונה של הנשמה הקדושה, אין האדם נמשך אחר קדושת והתענוג האמיתי של לימוד התורה, אף דכולא עלמא מודו, שהסיפוק העצום שיש מסיום מסכתות בזו אחר זו, ולעבור על סימנים בשולחן ערוך בזה אחר זה, וכן ספרי התנ"ך ועוד… איזו חיות יש מזה, איזו נצחיות נמשכת מזה עד אין סוף ואין תכלית. ומדוע נבגוד, ולא נשקיע תפילות, בקשות ותחנונים בלב חם ורותח לפני השם הטוב?!
ואם אין לבנו רחב דיו כדי לחבר תפלות מיוחדות על זה, הרי מסודר לנו באר היטב תפלות ברורות, כגון "והערב נא" שבברכות התורה, או "אבינו אב הרחמן" וכו' שבברכת אהבת עולם – כמה צריך לשפוך את הנפש לגמרי אז. וכן כאשר עומדים בשמונה עשרה ואומרים: "אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה", צריך להשים נפשו בכפו, להתחבט מאד לחזק הכוונה. וכן בברכת "השיבנו אבינו לתורתך", פשוט לשחוב על פירוש המילות כפשוטן דייקא, שאני רוצה לשוב לתורת ה', וכן כשאומרים בסוף שמונה עשרה ב'אלה'י נצור' – "פתח לבי בתורתך", אשרי מי שיאריך בזה כיד ה' הטובה עליו, וזה בעצמו חסד השם, שהתורה הקדושה כרוכה ומונחת בקרן זוית, וכל הרוצה ללמוד יכול לבוא ולזכות לכתר תורה.
ואל תקפיד עלי, שהתנפלתי עליך בהתעוררות ארוכה כל כך, בכפל המילות השונות באותו ענין, כי סוף כל סוף, זו כל המטרה של המכתבים – לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה (אבות א, יז), ובעיקר כוונתי לחזק את עצמי, כי האי גברא בהאי פחדא יתיב שמא אהיה מונח בנוה שאנן, וכבר לא יהיה אכפת לי, והתרדמה הרוחנית שלי תהיה מוחלטת וגמורה.
וצריך להתעורר בכל פעם מחדש. וכמו שדרשו חכמינו ז"ל הקדושים על ענין קבלת התורה בהתחדשות בכל יום (רש"י שמות יט, א): 'שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאלו היום נתנו', וכן כתב רש"י על הפסוק "אשר אנכי מצוך היום" – 'לא יהיו בעיניך כדיוטגמא ישנה שאין אדם סופנה אלא כחדשה שהכל רצין לקראתה. דיוטגמא מצות המלך הבאה במכתב'. וכן כתב עוד רש"י על הפסוק (דברים יא, יג): "מצוה אתכם היום" – 'שיהיו עליכם חדשים כאילו שמעתם בו ביום'. ועוד פירש רש"י על הפסוק (דברים כז, ט): "היום הזה נהיית לעם" – בכל יום יהיו בעיניך כאילו היום באת עמו בברית'; ובאו כולם בברית יחד נעשה ונשמע אמרו כאחד, בכל יום מחדש ממש.
וכאשר מתבוננים בכל זה נכנס באדם חשק נפלא לעסוק בתורה בהתלהבות, כי לומד את דעתו וחכמתו יתברך, ואז הוא שמור מכל מיני העבירות. והרי כך גרסינן בברכות (דף ה.): 'לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע וכו', אם נצחו מוטב, ואם לאו יעסוק בתורה'. כי עסק התורה הקדושה הוא כתריס בפני התאוות הרעות ומציל מכל מיני ענינים בלתי רצויים בגשמיות וברוחניות.
והנה רצוני לעוררך על עוד ענין חשוב ביותר. והוא ענין קריאת שמע שעל המיטה. ברור אמנם שאיני חושדך במניעת הקריאה בכל ערב סמוך לשנתך, חס ושלום. אך כדאי להתעורר להזהר לקרוא הקריאת שמע בכונה גדולה ובמסירות נפש ממש. וחכמינו ז"ל הקדושים אמרו (ברכות ה.): 'כל הקורא קריאת שמע על מטתו מזיקין בדילין הימנו'; ואלו המזיקין כוללים את כל התאוות והרהורים רעים המעיקים לנשמה הטהורה ומזיקים אותו היזק נצחי.
וידוע מהספרים הקדושים שיש ענין גדול להנלבב וירא ה' לקרוא ארבע פעמים קריאת שמע בכל יום, ואלו הן: א. קריאת שמע בשעת אמירת התחנונים שלפני הקרבנות. ב. קריאת שמע בברכותיה בשעת שחרית. ג. קריאת שמע דערבית בברכותיה. ד. קריאת שמע שעל המיטה. וזהו תיקון גדול לפגם הברית.
ומידי דברי בענין זה, אעתיק לפניך את מה שנמצא כתוב הד'ר מפורש בספר הקדוש 'אורח לחיים' (פרשת ויחי ד"ה או יאמר יששכר) באמצע המאמר, וזו לשון קדשו: 'הנה איתא בזוהר הקדוש כמה פעמים, אין מי שנקרא צדיק, כי אם מי שנטר ברית קודש ותיקן מה שפגם בו. וגם כבר כתבתי כמה פעמים, מה שפעם אחת כתוב בזוהר שעל פגימת הברית אינו מועיל תשובה, ופעם אחת כתוב בזוהר שאינו מועיל תשובה כי אם בתיובתא סגי ותדיר. ובפירוש כתוב בפרי עץ חיים ובראשית חכמה ובשל"ה, שתשובה נקרא בינה, והפגם וכו' הוא למעלה מאוד. כי הזרע בא למעלה מן המוחין, ואיך יתוקן פגם הברית בתשובה שהיא בינה? ובאמת הפגם הוא מגיע למעלה למעלה, על כן אינו מועיל תשובת בינה אלא בתיובתא סגי, היינו שימסור נפשו, רוחו, נשמתו אל הבורא יתברך בקריאת שמע ארבעה פעמים בכל יום. ובלאו הכי בקריאת שמע צריך למסור נפשו על יחודו. וכשיראה ויבין שתיקון הברית תלוי בזה, ימסור נפשו מאוד מאוד אליו יתברך על פי דת התורה, וכאילו הוא עומד למסור נפשו בעת הצורך. וכמו שאמר רבי עקיבא במסכת ברכות דף ס"א, כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה וכו', ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? כי כל ימיו, כשהיה מוסר נפשו בקריאת שמע, היה כאילו הוא עומד בזה המעשה שצריך למסור אליו יתברך על פי התורה, והוא מצער נפשו ומסר אליו יתברך באמת. ועכשיו שבא המעשה לידי, צריך אני למסור אליו יתברך באמת. וכיון שהוא מוסר נפשו בקריאת שמע ארבע פעמים בכל יום, גם כן הוא יוצא מן העולמות למקום השורש שבא משם הזרע, וזה תקונו'… עד כאן לשונו השייך לענינינו, וכדאי ללמוד שם כל המאמר בשלימותו כי נורא הוא לענין תיקון והתחזקות. [ואגב, בסוף המאמר רשום בסוגריים בזו הלשון: 'מידי דברו בו בזה הענין, תקיף ליה עלמא ונטרפה השעה, ולא נגמר הענין, שנצחו עליונים לתחתונים, ונגנז אוצר החיים', ונמצא שזהו המאמר האחרון שלו בעלמא הדין, והבן נוראות הדבר שזהו כעין צוואה קדושה לדורות הבאים…].
והנה למדנו איך שצריך למסור נפש בכל אחת מהקריאות, ובזה מקיימים הפסוק (תהלים מד, כג): "כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה". והחרב פיפיות שאוחזים ביד היא חרב האמונה, חרב התפילה, שהאדם מכניס את עצמו לתוך כַּוָנָה נוראה באמרו המילים של שמע ישראל וכו' בוקר וערב, ועל ידי זה עובר עליו כל היום בדביקות בהשם יתברך.
ומידי פעם, כאשר שר השכחה עומד להשכיח ממני את אבי שבשמים – השם יתברך, תיכף אוחזים בקריאת שמע ונדבקים מחדש באמונה חזקה בהשם הטוב, על כן חוס על נפשך, לא מבעיא שקריאת שמע דשחרית צריך שתהיה בזמנה ובכונה מה שמוציא בשפתיו [ולא רק פסוק ראשון חובה].
ופשוט שזה ידוע לך כְּלְכָל ישראל, שאם אין קורין קריאת שמע בזמנה הוא ממש ביטול מצוות עשה דאורייתא רחמנא ליצלן כמו ביטול מצוות סוכה, מצה, שופר, ציצית ותפילין חס ושלום, אלא אף גם הקריאת שמע דערבית עם הקריאת שמע שעל המיטה והפסוקי דרחמי הנלוים אליה, להשתדל לעשות כל מיני פעולות שבעולם שתהיה כראוי, חבוש בכובע ולבוש בבגד עליון וחגור באבנט, ואף אם כבר אין זוכים לאמרה כך, לכל הפחות שתהא נקראת מתוך סידור פתוח.
ומי יתן, שתזכה לומר סדר הקריאת שמע שעל המיטה על פי נוסח האריז"ל הקדוש זי"ע, אשר הבטיח שהזוכה לאמרו מוחקים ומוחלין לו כל מה שעשה ופגם בכל משך היום העבר. ועל ידי הוידוי המשולב בנוסח זה, אפשר לזכות לקיים בכל לילה אזהרת הזוהר הקדוש, להיות ממארי דחושבנא להתוודות לפני השינה, ובזה גם מקיימים את העצה השלישית של חכמינו ז"ל (ברכות ה.): 'יזכיר לו יום המיתה', כי וידוי מזכיר יום המיתה דהרי 'כל המומתין מתודין, שכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא' (סנהדרין מג:), ולא רק ביום הכיפורים ובימי תשובה, אלא צריך להזדרז להשמיע את סיפור החטא לפני הקדוש ברוך הוא קודם שיבוא המקטרג להשמיע ולהלשין, כי אז אין לו כבר שום פתחון פה לעורר עלינו קטרוגים.
וכך איתא בזוהר הקדוש (ח"ב מא.): 'מאן דאשתעי ומפרט חטאוי על כל מה דעבד, ואי תימא למאי אצטריך? אלא מקטרגא קאים תדיר קמי קודשא בריך הוא, בגין לאשתעי ולמתבע חובי בני נשא ולמתבע עליהון דינא, וכיון דאקדים בר נש ומפריט חטאוי כל חד וחד, לא אשאיר פטרא דפומא לההוא מקטרגא, ולא יכיל למתבע עליה דינא. דהא תדיר תבע דינא בקדמיתא ולבתר משתעי ומקטרג פלוני עבד כך, ועל דא אצטריך ליה לבר נש לאקדמא ולפרט חטאוי, כיון דמקטרגא חמי דא, לית ליה פטרא דפומא עליה, וכדין אתפרש מניה מכל וכל' (תרגום: מי שמספר ומפרט את חטאיו על כל מה שעשה, ואם תאמר למה זה נצרך? אלא שהמקטרג עומד תמיד לפני הקדוש ברוך הוא, כדי לספר ולתבוע חטאם של בני אדם, ולתבוע עליהם דין, וכיון שהקדים אדם ומפרט חטאיו כל אחד ואחד, לא משאיר פתחון פה למקטרג ההוא, ולא יכול לתבוע עליו דין, שהרי תמיד הוא תובע דין בהתחלה, ואחר כך מספר ומקטרג פלוני עשה כך, ועל כן צריך האדם להקדים ופרש חטאיו, כיון שהמקטרג רואה זאת, אין לו פתחון פה עליו, ואזי נבדל ממנו מכל וכל). עד כאן לשון הקודש של הזוהר הקדוש.
….! אנא הֱיֵה יהודי טוב ופשוט, כזה שאין עולה על דעתו להתחכם כנגד התורה וההלכה בשום פרט, ולהשתדל לומר מתוך סידור את כל התפילה מרישא עד גמירא כל סדר הקרבנות על הסדר, וכן פרק 'איזהו מקומן של זבחים', תאמרנו ככל ישראל [זה הרי לא נתקן בחינם, והשם יתברך רוצה זאת גם ממך, ואי אתה רשאי ליפטר מחובה זו], וכן כל התפילות והברכות בכל היום כולו, וראוי לנו לשמוח עם כל זה כי השם יתברך חלקנו ונחלתנו.
ובכל זה תתבונן עתה בימי ההפסקה והחשבון וההתבוננות עד לפרשת זכור. ומאז מתחיל סדר העבודה של מחאת עמלק, ביטול הקרירות וההתבטלות מהדברים הטובים, והרפיון ידים מדברי תורה כמו שאמרו חכמינו ז"ל הקדושים. ועתה הגיע עת סיום המכתב, מתוך תקוה עמוקה שהמכתב יפעל את פעולתו, ובטוחני שאחר כל הדברים והאמת האלה תתחיל שיעור חדש בגמרא באיזו צורה שתהיה, ואז תראה שהיו כדאיים כל הדרבונים.
ואומר לך שוב: ….! אדם בלי תורה הוא כמיכתת כתית שיעוריה, כי כל הפורש ממנה כפורש מחייו. והשם יתברך יעזרך על דבר כבוד שמו יתברך, שאם תשתדל ותתאמץ, הוא יתברך יעניק לך כח לעשות חיל בתורה ובתפילה ובעבודת השם. תשיב לי האם נהנית ממכתב זה בפרטיות, כי נוגע עד הנפש ממש.
הכ"ד ידידך ואוהבך בלב טוב ונפש, מעתיר בעדך, ודורש שלומך וטובתך כל הימים, ידידך
שלמה ברוך בן רבקה