מכתב שלושה עשר
מוצאי שבת קודש לסדר קרח, כ"ח סיון תש"פ.
לכבוד חברי האברך היקר והנעלה… שיחיה.
הנה עברה כבר שבת פרשת קרח, ועלינו להכניס בלבנו את פסוקי הקודש שלמדנו בשבוע שעבר, עם הלימודים הנפלאים, והחידושים שמתחדשים בבית מדרש של כל אחד ואחד, וידוע גודל החיוב לחדש חידושי תורה בשבת קודש, שאנו נתבעים על זה, כידוע, ובהזדמנות אכתוב לך מקור קדוש על זה.
בסעודה שלישית בבית מדרשנו, זכיתי ללמוד שתי תורות קטנות, ואולי אספיק לרשום לך בכתב אמת אחת מהן לכל הפחות. כיון שהשבת הזו ברכו את חודש תמוז, החלטתי ללמוד את תורה רי"ז, ואחר כך זכיתי גם ללמוד את תורה רכ"ה, ואעתיק לך כמה דיבורים קדושים שנדברו אז, כי בודאי הכל ממנו יתברך, וכל דיבור של אמונה, ובפרט כשלומדים את ספרו של רבנו ז"ל, הוא דיבור קדוש שבאה מכוחו של אותו צדיק, שאנו חסים בצלו, והשם יתברך יעזור לנו על דבר כבוד שמו.
וזה לשון רבנו ז"ל בליקוטי מוהר"ן, חלק א', סימן ריז:
"זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה" (מלאכי ג, כב), רָאשֵׁי תֵּבוֹת תַּמֻ"ז חָסֵר וָאו, כִּי אָז בְּתַמּוּז צְרִיכִים לְהַמְשִׁיךְ הַזִּכָּרוֹן לְתַקֵּן הַשִּׁכְחָה, כִּי אָז נִתְהַוֶּה הַשִּׁכְחָה, כִּי עַל יְדֵי הַלּוּחוֹת שֶׁנִּשְׁתַּבְּרוּ בְּחֹדֶשׁ תַּמּוּז נִתְהַוָּה הַשִּׁכְחָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (עֵרוּבִין נ"ד): 'אִלְמָלֵא לֹא נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת לֹא נִשְׁתַּכְּחָה תּוֹרָה מִיִּשְֹרָאֵל', וְעַל כֵּן חָסֵר וָאו מִתַּמֻּז כַּנַּ"ל, כִּי מֵאַחַר שֶׁנִּשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת נִסְתַּלֵּק הַוָּאו, כִּי הַלּוּחוֹת הֵם בְּחִינַת וָאו, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בָּבָא בַּתְרָא י"ד): 'הַלּוּחוֹת אָרְכָּן שִׁשָּׁה וְרָחְבָּן שִׁשָּׁה. גַּם זְ'מַן מַ'תַּן תּ'וֹרָתֵינוּ רָאשֵׁי תֵּבוֹת תַּמֻּז. כִּי בְּתַמּוּז נִתְּנוּ הַלּוּחוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַזַ"ל (יוֹמָא ד:). וְגַם כָּאן חָסֵר וָאו, מֵחֲמַת שֶׁאָז נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת שֶׁהֵם בְּחִינַת וָאו, כַּנַּ"ל.
והנה השכחה שרבנו ז"ל מדבר כאן היא השכחה מאלוקות, וצריך לתקן אותה, כי בעצם השכחה היא מדה טובה, שבאה להשכיח לאדם את העבר וליטע בו התחדשות, ולכן צריך להתחזק להשתמש בה כראוי, וכמו שרבנו ז"ל אומר בתורה נ"ד שצריך לשמור את הזכרון בעלמא דאתי, וכל העולם מלא שכחה מאלוקות, שעל זה עלינו לעבוד כל ימינו, ובחודש תמוז התחיל כל ענין השכחה, היינו שנתנו לנו עבודה לחודש הזה, לזכך השכחה, ולשכוח רק את העבר שאינו משרת את הקדושה, ולא לשכוח כלל את האלוקות, שאנו נמצאים בעולם שלו יתברך, וכל מחשבתינו צריכה להיות רק להשם יתברך וכו', ודברתי מענין נצחיות האדם בעיני עצמו, שאינו מסוגל על פי פשטות לחשוב ולהעמיק בענין עלמא דאתי, כלל וכלל, וזה בכל יום ויום מחדש, כבתורה נ"ד הנ"ל, שאף אם אדם יזכור יום אחד היטב היטב את תכליתו הנצחית, עליו שוב ושוב, בכל בוקר, לשמור את הזכרון הזה, בדרך עבודה (עיין בפנים תורה נ"ד ותבין היטב).
וזה שחסר ואו בתיבת תמ"ז כי נשתברו הלוחות אז, שארכן ואו ורחבן ואו, זהו כמו שרבנו ז"ל אומר בתורה ו', שיש לתורה שתי סגולות, סגולת השמות הקדושים שנותנים למשוגע (הוא בחינת השכחה שלנו), וסגולת המקל שמכניע שגעונו וכו', כידוע, עיין שם. וזה שיצא לנו בדרך הלימוד של תורה רי"ז, שכדי שנזכה לתקן את השכחה כראוי, עלינו לחשוב מחשבות קדושות של לימוד התורה, כי בלי לימוד התורה אין שום דבר, ועל ידי הלימוד נשברים כל הכפירות (ספר המדות), ובבחינה מסויימת, השכחה מאלוקות היא שמץ כפירה, ולא תתכן כפירה בעולם אם זוכרים אלוקות, וזה בא על ידי שמכניסים את הו' לתוך הזכרו תורת משה, שיודעים שרק על ידי התורה אפשר לתקן את מה שקרה בחודש תמוז, שנשתברו הלוחות, ונעשתה שכחה בעולם, כי על ידי לימוד התורה, זוכים לזכך את השכחה דקדושה, ולשכוח רק מה שצריך לשכוח, ולשמור את הזכרון דקדושה, לזכור אותו יתברך ולהנצל מכל מה שצריך להנצל על ידי זה.
והנה רבינו מסיים שם שזמן מתן תורתינו הוא גם ראשי תיבות תמ"ז עם חסר ואו, שאז נתנו הלוחות וכו', והנה על ידי שאנו נלמד תורה, וכן ו' סדרי משנה, אזי נעשה את החודש הזה שלם ולא חסר, ועוד שבזה יהיה המשך לזמן מתן תורתינו שימשך כל השנה כולה, כי בזה שאנו שוכחים את התורה ואנו לא זוכרים את הקב"ה בחיינו, הרי נמצא שנראה שלא קבלנו באמת את התורה הקדושה, וידוע כמה שרבנו ז"ל רצה להחדיר בנו עקביות והתמדה בלימוד התורה, ואמר (שיחות הר"ן סימן יט): נכספתי להמשיך העולם אל עשיה שיהיה חיוב על האדם ללמוד כך וכך וכו', וזה מזכך את השכחה, שאדם שלומד תורה באופן 'קבוע', הרצף הזה בונה לו את הקשר עם השם יתברך, אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם כי יתאמץ בך… האמת שהרבה יותר ממה שכתבתי כאן, זכיתי לומר, אך עת לקצר. ואם יהיה לי כח מחר, אכתוב לך מה שדברנו בתורה רכ"ה הנ"ל.
שֶׁלְּךָ בְּאַהֲבָה גְּדוֹלָה – שְׁלֹמֹה בָּרוּךְ