שבת של טהרה
בעזרת השם יתברך, יום חמישי לסדר צו, שבת פרשת פרה ח"י באדר-ב, ת'זכנו ש'בעבודתינו נ'עורר ז'מן לפ"ק, פה אשדוד ת"ו.
לכבוד ידיד נפשי, אלופי ומיודעי, אשר יחדיו נמתיק סוד בבית אלקים נהלך ברגש – לעשות רצונו יתברך שמו בלבב שלם. ה"ה האברך היקר בעיני השם …. ….. נרו יאיר ויזרח.
אחר דרישת שלומך הטוב, הנה מה טוב שאנו אוחזים כבר בתוך תוך השלושים יום קודם החג הקדוש והנורא של פסח. והשבת הזו הלא נקראת 'שבת פרה' או בכינוי היפה שלה – 'שבת טהרה'. ומאליך תבין, כמה גדלה ועצמה מעלת השבת הקדושה הזו, בה אנו מיטהרים ומתקדשים בטהרת וקדושת בוראינו יתברך שמו, אשר הוא בעצמו מטהר, מזכך ומנקה אותנו ומכין אותנו שנהיה טהורים מכל טומאה לקראת החג הקדוש. ואז יורדת טהרה לעולם, וכל הרוצה לתפוס את עצמו ולהכלל בטהרה זו – יש לו הזדמנות ויכולת. ויש לנו הרבה לדבר כעת מענין זה. והשם יתברך יעזרנו על דבר כבוד שמו יתברך, שנזכה לנקוט איזו נקודה עיקרית, שתהיה לנו כאבן וסימן ציון להגיע אל מחוז חפצנו בדרך אמונה אשר בחרנו.
אהה אחי …. מי לא היה רוצה לטהר את עצמו, מי לא היה משלם כל הון דעלמא שיעירו עליו רוח חדשה ממרום, ויזרקו עליו מים טהורים לטהר אותו מכל עונותיו ופשעיו – שטומאת העונות היא הנוראה ביותר, ונוגעת עד הנפש, כשיהודי שרוי בעון ושקוע בתוך טינוף החטא, ומחשבתו נתונה בענינים שהם היפך רצון הבורא, התנגדות לקדושה ולטהרה, ובאומללותו אינו מסוגל להפטר מזה, זו טומאה נוראה, איומה ומסוכנת.
וכשמתעורר הזמן – ועכשיו שזה אחר פורים – שפורים הוא הכנה לפסח, כאשר כבר דברנו מזה, שעל ידי שמחת פורים הקדוש מנקים את חדרי הלב מכל טינה וריחוק חס ושלום שנמצא אי שם בחורים ובסדקים במורשי הלב ובקפלי הכליות, שחלק הלב והמוח מקדושת השם יתברך, שהשאור שבעיסה מונע ומעכב, מפריע ומטריד מאד מאד. אך גם אחר שמנקים בית, צריך לעבור עליו עוד שטיפה אחרונה, יסודית ונקיה, כנהוג, כדי שיהיה מבריק ומצוחצח.
וזה לפי עניות דעתי ענין פרשת פרה המטהרת טמאים, שאף מי שעדיין לא נקלטה בו שום טהרה עד הנה, ובכל החורף עבר עליו מה שעבר… ורואה בעצמו איך שעדיין לא יצא מן החול אל הקודש אפילו כחוט השערה, ואדרבה! הוא מרגיש איך שכבר אין לו שום שייכות אל קדושת השראת השכינה, בכל זאת, ולמרות כל זאת, מגיע זמן שהשם יתברך בעצמו מטהר את האדם.
אלא שמבקשים מן האדם: 'בן אדם! הפסק נא לומר פשטים על עצמך, חדל מלהכיר את עצמך'… היינו שפעמים רבות כאשר מעוררים לאדם – "מה אתך"? וכו', אזי הרגילות לשמוע אותו מתרץ את עצמו: – "הרי כך אני, אני מכיר את עצמי, שכל זה לא שייך אלי, אני כבר חטאתי, עויתי, פשעתי כל כך, עד שאין לי כבר שום תקוה וכו'. אבל זה כבר "חכמות", שהאדם מנסה להתחכם עם שכלו הפגום, ומתלבש הבעל דבר במצוות על ידי ענוה פסולה.
ושורש ענוה פסולה זו, עיקרה ושורשה הוא גיאות וישות טמונה ומוסתרת. שלגאוה כזו בא אדם על ידי פגמו בברית רחמנא ליצלן, שמוחו נפגם והוא מבולבל מאד, וממש אפשר לקרוא עליו 'בחינת טומאת מת' – כי אין לו שום חיות דקדושה.
וענין הפרה, שהוא חוקה בלי שום טעם ושכל גלוי, בא לתקן ענין זה – ענין הטהרה שממשיכים על עם הקדוש, כעת היא הטהרה ממקום גבוה מאד, למעלה מהמוחין, לעילא מן תפיסת, השגת והבנת בן אנוש, רק 'חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, אין לך רשות להרהר אחריה'! כאומרים לו, פגמת בדעת, פגמת בשכל, קלקלת את המח, אל תשתמש כעת בכלים שבורים אלו – אין לך רשות, בטל עצמך לגמרי, אמור – "איני יודע כלום, שום דבר… איני משיג משהו, עכשיו נולדתי מחדש, כי הנה עד הנה לא היתה לי שום הויה בעולם, כי קיומי איני קיום, מיכתת כתית שיעורי, כי רשעים אפילו בחייהם קרויים מתים. ועתה שנתעוררתי לשוב, אני נעשה כבריה חדשה"…
וזאת ההדרכה וההוראה שאנו מוציאים משבוע קדוש זה, בו נקרא בשבת קודש 'פרשת פרה', וכן ברש"י הראשון דפרשת צו: 'אין צו אלא לשון זירוז, מיד ולדורות', ואף שאין לנו אפר פרה, וכולנו טמאי מתים, אף על פי כן, יש לנו עם מה לעבוד גם בדורות האלו, שנזכה לטהר את עצמנו במובן הרוחני – שנהיה מזוככים ונקיים לפני ה' בהאי יומא קדישא, חג המצות, שעוד פחות משלושים יום נשב לפני השם יתברך בהלל וסדר ליל פסח הקדוש והנורא, וההכנה אל הקדושה העצומה הזו מתבקשת כבר מעתה, כי כבר מחלקים קמחא דפסחא, ואנו צריכים להמשיך על עצמנו אור גדול היורד בפסח בלי שום הדרגה אלא שפע קודש בפעם אחת [ושלא כסדר דייקא, כידוע], ומובן שכאשר יהיו הכלים יותר נקיים ומתוקנים הכל יהיה באופן נעלה וכראוי, כן יהא רעוא.
*
ואיתא במדרש (במדבר רבה יט, ח; ומקורו בפסיקתא רבתי דרב כהנא פרשה יד): 'שאל עובד כוכבים אחד את רבן יוחנן בן זכאי, אִילֵין עוֹבָדַיָיא דְאַתּוּן עָבְדִין נראין כמין כשפים, אתם מביאים פרה ושורפין אותה וכותשין אותה ונוטלין את אפרה, ואחד מכם מטמא למת, מזין עליו ב' וג' טיפין ואתם אומרים לו טָהַרְתָּ! אמר לו, לא נכנסה בך רוח תזזית מימיך? אמר לו, לאו. ראית אדם שנכנסה בו רוח תזזית? אמר לו, הן. אמר לו, ומה אתם עושין לו? אמר לו, מביאין עיקרין ומעשנין תחתיו ומרביצים עליה מים והיא בורחת. אמר לו, ישמעו אזניך מה שאתה מוצא מפיך, כך הרוח הזו רוח טומאה, דכתיב (זכריה יג, ב): "וגם את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ", מזין עליו מי נדה והוא בורח. לאחר שיצא, אמרו לו תלמידיו, רבינו, לזה דחית בקנה, לנו מה אתה אומר? אמר להם, חייכם, לא המת מטמא ולא המים מטהרין. [אלא גזירתו של מקום היא (כך הגירסא בפסיקתא)], אמר הקדוש ברוך הוא, חקה חקקתי גזירה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזרתי, דכתיב "זאת חוקת התורה", ומפני מה כל הקרבנות זכרים וזו נקבה? אמר רבי אייבו, משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך, אמר המלך תבא אמו ותקנח את הצואה. כך אמר הקדוש ברוך הוא תבא פרה ותכפר על מעשה העגל'. עד כאן לשון המדרש.
כלומר? מהי הטומאה במהותה? – התקרבות להשם יתברך קיום את גזירתו של מקום בתמימות ופשיטות בלי חקירות והשכלות, ואף שהיצר הרע משיב ומונע, כי רוצה תיכף להבין זה סוד התיקון על חטא העגל, כי בעת מתן תורה היו ראויים ישראל לחיות ולהנצל לגמרי מחרבו של מלאך המות. ותיכף כשחטאו בעגל – נמשכה עליהם שוב הגזירה שנגזרה על אדם הראשון "כי עפר אתה ואל עפר תשוב", שכל ענין טומאת מת נמשכה על ידי חטא העגל. וזה שסיימו שם במדרש: 'ומפני מה כל הקרבנות זכרים וזו נקבה, אמר רבי אייבו, משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך, אמר המלך תבא אמו ותקנח את הצואה. כך אמר הקדוש ברוך הוא תבא פרה ותכפר על מעשה העגל'. כי עגל מורה על ענין הכפירה והמרידה במלכות שמים. וכל הרהור אשר הוא כנגד אמונת אלקי עולם יתברך שמו, הוא בחינה של עבודה זרה – פגם אמונה חס ושלום, רחמנא ליצלן. והתיקון של כל זה הוא התחזקות באמונה פשוטה, אפילו כשמגיעים אל מצבים קשים ונסיונות מרים, שהאדם אינו מסוגל להבין, ואין איתו יודע עד מה – מה, מי, אימת וכו', והמצולות ים של ריבוי התאוות הקשות והמרות מאיימות להטביעו בתהום החידלון עולמית. ובכל פעם הוא נופל ויורד יותר ויותר לעומק בירא עמיקתא דנוקבא דתהומא רבה, וכבר המשיך על עצמו עשרה כתרין דמסאבותא. ואינו יודע ומכיר שום דרך מוצלחת אשר על ידה יוכל לתקן את הפגמים הרבים שנעשו בעטיים של חטאות נעורים, שמהם נולד ונמשך פגם האמונה בה', ותוצאותיו – שאר עבירות בשוגג ובמזיד.
ואזי עיקר עצתו – להשליך מנגד כל שכלו ודעתו המשובשים, ולהתבטל אליו יתברך לגמרי, כאילו אינו בעולם. ואין לו אלא את הרגע הזה שבו הוא מתעמק בעומק ההתבוננות בגדלות הבורא ובמקביל הוא חש את אפסיותו המוחלטת, ומרגיש איך שהוא אַיִן ממש, בשפלות גמורה ופחיתות עצומה, ופותח פיו לפני השם יתברך, הקואי בפי נביאו (ירמי' ד, ח): מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה"; והוא ידיד נפש אב הרחמן, לבקש רחמים על נפשו האומללה שיצילו מריחוק מאור פני מלך חיים, וינחמנו על העבר הלא טוב בניחום אמיתי, על ידי שיזכהו בתיקון הגמור והשלם.
והנה הוא יתברך מכונה "מקוה ישראל", ואפשר לומר בדרך רמז, שהוא מלשון מקוה מים, בסוד מאמרם ז"ל: 'מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל', היינו גזירתו של מקום – התורה והמצוות, וכל הפרטים הנלוים אל קיום רצונו ועבודתו של מקומו של עולם ברוך הוא וברוך שמו, הן הן טהרתן וקדושתן של ישראל, ועל ידי זה נפרדים וניצולים לגמרי מטומאת מת, מפגם חטא העגל שבכל אדם, ובכל מקום ובכל זמן.
וכן 'מקוה' הוא מלשון "תקוה", שהשם יתברך הוא תקותם של ישראל, כמו ששוררנו בפורים הקדוש (בפיוט 'שושנת יעקב'): 'תְּשׁוּעָתָם הָיִיתָ לָנֶצַח וְתִקְוָתָם בְּכָל דּוֹר וָדוֹר' – צו וזירוז, מיד ולדורות. לידע, להודע 'לְהוֹדִיעַ שֶׁכָּל קֹוֶיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ, וְלֹא יִכָּלְמוּ לָנֶצַח כָּל הַחוֹסִים בָּךְ', שאם יש יהודי אי שם, באיזה מקום ומצב שהוא נמצא בו, עם כל ירידותיו ונפילותיו, יהיה איך שיהיה, אף אם כבר כלו כל הקיצין, נגמרו, תמו ואפסו כל התיקונים והעצות, והוא בבחינת (יחזקאל טז, ז): "וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה", גיוואלד געשריגען, וויסט און ליידיג! אף על פי כן, בכח ההתדבקות בהשם הטוב, והוא על ידי שהאדם בא בהרכנת ראש ופותח לעצמו שערי תפילה, ושופך לבו כמים לפני השם יתברך [שֶׁכָּל קֹוֶיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ – 'שֶׁכָּל' ראשי תיבות: "ש'פכי כ'מים ל'בך (איכה ב, יט)], וטוען ומתוכח כביכול עמו יתברך, ומכריז שוב ושוב: "יהיה מה שיהיה עמדי, אך מהשם יתברך לא אתרחק לעולם, וכל עוד נפשי בי אשים אל לבי עצות, היאך לקרב את עצמי, ממש בכוח – להשם יתברך; כי אני מאמין באמונה שלימה ששום דבר של טוב אינו הולך לאיבוד, לית רעותא טבא דאיתאביד (אין רצון טוב שנאבד), והכל מעלה שעשוע לפני השם יתברך"… אדם המתעקש כל כך, סופו שיזכה לכך, שיכמר הלב העליון כביכול, ויראהו ישועה שלימה בודאי, על ידי בטחון תקוותו הנפלא.
ובעצם, זאת היא הנקודה של טהרה, ונראה, שזהו פשט מאמרם ז"ל: 'הבא ליטהר – מסייעין בידו', ואף שאיני ראוי לכך, אבל רק בשביל זה לבד, שהוא בא ליטהר, מקבלים אותו. ואף גם מסייעין בידו, אם יתמיד ב'בא ליטהר' שלו, יזכה לראות סיוע עליון גדול ונפלא עד מאד.
…., …., ….! הזכר לעצמך בכל יום ויום, שאולי היום הוא היום האחרון שלי, ואף אם איננו ממש כך, אבל זה בטוח, שבוא יבוא היום ההוא, ללא כל ספק, וזה דבר וַדָאִי מאין כמוהו. ואז נצטרך להפשיט את הגוף מן הנשמה, והיא תעלה מעלה מעלה אל השם יתברך אשר יצרה, ליתן דין וחשבון על פעלה. ואז יהיה – "וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים" (ויקרא ו, ד). ואם תזכה לשים לבך לזה היטב – לא תחטא לעולם.
אמנם, דעת לנבון, כי אזור שרק כאלו מחשבות תהיינה על לוח לבך, כי אם בעיקר מחשבות של שמחה והתקרבות הממשיכות השראת השכינה, ותמיד תחשוב בעומק העיון – "הנה, הנה הקדוש ברוך הוא נמצא, כאן ממש, פה לידי, אתי עמי ואצלי, ואיך אוכל לחטוא כנגדו חס ושלום?!".
ולהחיותך כהיום הזה, אעתיק לפניך קטע מאלף מהספר הקדוש 'אגרא דכלה' (מרבינו הקדוש מהרצ"א מדינוב, בעל ה'בני יששכר' זי"ע), ואבקש ממך, אנא קרא מאמר זה מילה במילה, בהשתדלות להבין וּלְהַפְנִים. ואל תבהל מהלשונות, כי אדרבה! אלו הדיבורים נכתבו ברוח הקודש נורא ואיום. וראוי שהאותיות הקדושות הללו תהיינה לנגד עינינו. וזו לשון קדשו בפרשת חקת (בדפוס חדש, דף רסז ע"ב): זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר (במדבר יט, ב). להבין ה'לאמר'. גם 'ויקחו אליך', מהו 'אליך'? והנה פירש רש"י: 'לעולם היא נקרא על שמך'. הנה יש להתבונן, מהו נפקא לן אם תהיה נקרא תמיד על שם משה? ומהו טעם יש בזה?! וגם פירש רש"י בלשונו [והוא מדברי רבותינו ז"ל (תנחומא חקת סי' ח)] שיאמרו תמיד פרה שעשה משה 'במדבר'. צריך להתבונן, למה יאמרו שעשאה 'במדבר', ומהו נפקא לן אם עשאה במדבר או בישוב?
והנראה לי בזה, דהנה סוד פרה מבואר בכתבי האר"י ז"ל שהוא סוד קליפת נוגה שהיא מטהרת טמאים ומטמאה טהורים. והדבר הזה צריך התרחבות ביאור קצת. ידוע דשלש קליפות הטמאות הם טמאות לגמרי, ואין להם מבוא אל הקדושה, והקליפה הרביעית היא קליפת נוגה, היא 'טיקלא' בחינת משקל (התרגום של משקל לארמית הוא 'טיקלא'), והיא מצרנית בין הקדושה והקליפה, ויש בה סוד טו"ב ור"ע, לפעמים היא נכללת בקדושה ולפעמים בהיפך, על כן טיקל"א נקרא כמו לשון המשקל, שנוטה בהכרעה פעמים לכאן ופעמים לכאן.
והנה כל הדברים אשר בעולם אשר נאסרו על פי התורה, נפש חיותם מג' קליפות הטמאות לגמרי, על כן נאסרו לעם הקודש, כי אין בחיות הזה מבוא אל הקדושה, רק הם צריכים ביטול וכריתה לגמרי כמו שיהיה לעת קץ אשר רוח הטומאה יעביר מן הארץ (זכריה יג, ב), ואפילו אם יהיה האדם מכוין באכילה דבר האסור לשם שמים, דהיינו שיעבוד את השם יתברך בכח האכילה, לא ירצה לקרבן לה' כי מום בו (עי' ויקרא כב, כ), ואין לו מבוא אל הקדושה, רק צריך לבטל ממנו הכח הניתוסף בו מחיות הדבר הנאסר, על ידי סיגופים וכיוצא בשבירת לבו.
והנה מעשה התורה והמצות אשר צוה ה' לעשותם, הם לגמרי מהקדושה, והדברים העולמיים המותרים והם רשות, כגון אכילה ושתיה ומש' בדברים המותרים, הם מסוד קליפת נוגה והם בסוד המשקל, ועיקר עבודת האדם סובב על קוטב הזה, דהנה נברא האדם באופן הזה שאי אפשר לו לחיות על פני תבל מבלי התעסקות באכילה ושתיה ומש', והנה חיות כל אלה הדברים המותרים ורשותיים הנעשים תחת השמש, הם מקליפת נוגה אשר היא מצרנית וסוד הטיקלא, והוא יתבחן בבחינת הדע"ת וכוונת האדם בהכרעה על ידי הדעת הנתון בו, אשר הדע"ת יתפשט בכל מדותיו, דהיינו בלוקח ועושה הדבר המותר ומכוין דעתו לשם שמים, דהיינו שילך בכח האכילה ההוא לעבודת השם יתברך, ובמש' להוליד בדומה עבדים לאלקי עולם וכיוצא בענייני משא ומתן, וכל הדברים הנעשים תחת השמש אשר לא נאסרו בחוקי התורה, הנה בעשות כל אלה בכיוון והכרעת דעתו לשם שמים, הנה יוכלל החיות שבדבר המעשיי ההוא אשר היא מקליפת נוגה יבוא אל הקודש לקדושה.
ובהיפוך חס ושלום, כשמכריע בדעתו בעשות כל אלה למלאות תאוותו הבהמיית, הנה יוכלל החיות שבדבר המעשיי ההוא בתוך שלש קליפות הטמאות, עד אשר יתיישב בדעתו לשוב אל ה' וילך בכח האכילה ההוא (ממל"א יט, ח) לעבודתו יתברך שמו, אזי יוצא בלעם מפיהם ליכלל החיות בקדושה.
והנה מעשה האדם בתחתונים גורם בעליונים, דהיינו כשעושה האדם מעשה מותר ורשות תחת השמש בכיוון דעתו לשם שמים, ויוכלל החיות מנוגה בקדושה, אזי גורם שהקליפות נוגה שיש בה טוב ורע, והנה הרע הוא מהקליפות הטמאות, וכשתוכלל נוגה בקדושה הנה היא מטהרת טמאים, ובהיפוך חס ושלום, הנה כשגורם האדם שתוכלל בקליפות הטמאות, הנה היא מטמאה טהורים. והנה זה עיקר עבודת האדם על פני האדמה – לגרום שתוכלל ותתעלה נוגה בקדושה, עד שבמהרה בימינו תוכלל לגמרי עם כל בחינותיה, ואז לא יהיה חיות לשלוש קליפות הטמאות, כי כל חיותם נמשך על ידי קליפת נוגה המצרנית. והנה תראה, שמעשה המצות אשר הם בבחינת הקודש לגמרי, מפורשים בתורה כזה וכזה יעשה האדם וחי בהם (ויקרא יח, ה), זאת המעשה אשר לא תעשנה אשר הם מחיות הקליפות הטמאות, מפורשים בתורה באזהרה לבל נגוע בקצה העבירות. ובענין מעשה הרשות המותר וההכרחי לחיותו, אינו מפורש בתורה כמה יאכל וכמה ישתה, וכמה יעסוק במש', וידבר דבריו ויעסוק במשא ומתן וכיוצא, רק דרך כלל היא מצוה בתורה (ויקרא יט, ב): "קדושים תהיו", ופירשו רבותינו ז"ל (יבמות כ.): 'קדש עצמך במותר לך', דהיינו כל הדברים המותרים וההכרחים יקח מהן די הסיפוק בכיוון דעתו לצד הקודש, דהיינו לילך בכח האכילה ההוא לעבוד את השם יתברך ולא לעסוק במותרות לצד התאוה, ולמה לא פירשה התורה שיעור ההכרח וגבולו אשר בַּעֲבוֹר הגבול הוא המותרות? דאי אפשר לפרש זה בתורה, כי בזה אין אדם דומה לחבירו, דהנה יש לך אדם שצריך למאכל ג' לטרות למלאות בטנו, והנה כאשר ישער ויכוין לשם שמים, ויקח די בסיפוק ב' לטרות בכדי שלא למלאות תאוותו, הנה קיים קדושים תהיו ומעשיו הם לצד הקדושה, ויש לך אדם אשר יתמלא בטנו על ידי מזון ליטרא אחת, ויאכל כל שבעו למלאות תאוותו, הנה הגם שהראשון אכל יותר, עם כל זה מעשהו בקודש והשני בתאוה יתהלך.
והנה על פי המשל הזה תבין כל עניָני בני האדם, ואי אפשר לפרש השיעור והגבול בתורה, רק סתם קדושים תהיו והוא בשיקול הדע"ת. ואפשר יש לרמז שעל כן נאמר בפרשת קדושים "דבר אל כל עד"ת בני ישראל", רצ"ל דע"ת בני ישראל.
והנה ניתנה התורה לישראל, בשביל כן ממדבר מתנה לא מקום זרע ותאנה וכו' (במדבר כ, ה), להורות, שעיקר דרכי התורה שלא להנות מעולם הזה, רק כל עניָני האדם יהיו לצורך גבוה, להעלות כל הנאות ישוב העולם מקליפת נוגה אל מקום הקודש על ידי הכרעת הדע"ת כנ"ל. ובזה תבין זאת חקת התורה וכו' ויקחו אלי"ך דייקא, שאתה דעת הכולל ותמיד תהיה נקרא על שמך פר"ה שעשה משה במדבר דייקא, שהדעת מכריע ומשים כל ענייני תאוות העולם הזה מקליפת נוגה [הנקרא פר"ה אדומה תמימה], כמדבר בלי שום כיסופא דגופא, והבן מאוד. עד כאן לשון קדשו.
והנה הארכתי וטרחתי לאעתיק לך כל זאת ככתבו וכלשונו, ואי בעית לסכם הכל, נוכל בכמה משפטים, ואלו הן:
- כל הדברים האסורים נקראים שלש הקליפות הטמאות לגמרי, ואי אפשר להעלותם ולתקנם כי אם על ידי תשובה.
- כל המצוות עשה הן קדושות לגמרי.
- דברי הרשות המותרים הם מקליפת נגה, שלפעמים היא בקדושה ולפעמים להיפך. ושם עיקר המלחמה והעבודה – לברר ולהכניס אל הקדושה, על ידי שאדם מתנהג אף בדברי הרשות לשם שמים.
- בדברי הרשות אין קצבה והוראה ברורה איך לנהוג. וצריך להשתמש בקדושת 'דעת' – לחשוב היטב, ולהתבונן עד כמה מה ומתי.
- כשמבררים את דברי הרשות לוקחים אתם מצד השלוש קליפות הטמאות לגמרי, ומכניסים אותם לקדושה הגמורה כמו מצות עשה, ומקיימים בזה "קדושים תהיו".
- כל זה הוא סוד פרה אדומה שנקראת על שם משה, שהוא סוד הדעת, ועל שם המדבר דייקא – להורות על ביטול עניני עולם הזה לגמרי.
….! 'דוֹרֶעךְ אַסַאךְ תְּפִלָּה, בֶּעטְן, הָאפֶען אוּן בֶּענְקֶען, קֶען מֶען קוּמֶען דֶער צוּ' (על ידי הרבה תפילה, לבקש, לקוות ולהתגעגע – אפשר להגיע אל זה), כל אחד ואחד יהיה מי שיהיה. כי לכן נותנים לנו זמנים גבוהים כאלו לטהר את עצמנו לגמרי כדי שנזכה להמשיך את הקדושה וההכנה של שמחת פורים על כל השנה, על ידי אמונה פשוטה – לידע שהכל מהשם יתברך, ונמצא שאף בדברי הרשות של עולם הזה לכאורה, גם בהם יש עבודת השם. כי כל מה שנברא בעולם נברא רק לכבודו יתברך שמו.
וראה מה שכתב בספר הקדוש 'אהבת ישראל' (בפרשת צו, ראיתי על פי הדפוס החדש, בקטע הראשון), איך שמקשר את ענין הפרה אל פרשת צו, על פי ההקדמה הנזכרת של 'קדש עצמך במותר לך'. ויש בזה הרבה לדבר, אבל הנקודה העיקרית, הפנימית, שהוא הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה – אמונה!!! להשתדל לקיים בכל דבר – שויתי ה' לנגדי תמיד, ובפשיטות, באותיות ההסבר של תינוק קטן – 'אַז דֶער אֵייבִּישְׁטֶער שְׁטֵייט אוּן קוּקְט בְּכָל רֶגַע' (שהשם יתברך עומד ומסתכל בכל רגע). ומזה באים אל יראת שמים, כל אחד לפי ערכו ובחינת דרגתו בעבודת השם.
והשם יתברך יעזור, שכבר נזכה להיטהר באפר הפרה, ויערה עלינו ה' רוח ממרום להשיבנו ולהחזירנו אל מקור שרשינו בתשובה שלימה, תשובה עלאה, תיובתא סגייתא. והכל לכבודו יתברך.
….! קבע עצמך על התורה ועל העבודה – ללמוד בכל יום סך מסויים של כך וכך שיעורים. וכן השתדל להתאמץ בעבודת התפילה בכוונת הלב והמוח, וכן לשפוך שיח מפעם לפעם לפני נורא עלילה יודע תעלומות, הצופה ובוחן כליות ולב. ותראה איזה גן עדן יהיה לך עוד בהאי עלמא – עולמך תראה בחייך!
הכ"ד ידידך ואוהבך בלב ונפש, מעתיר בעדך, ודורש שלומך וטובתך כל הימים.
שלמה ברוך בן רבקה