התעוררות והתחזקות
בעזרת השם יתברך, ליל שלישי לסדר שמיני פרשת החדש כ"ג באדר-ב, תשנ"ז לפ"ק.
לכבוד חברי וידידי היקר והנעלה, היושב בחדרים היותר פנימיים שבלבבי בקביעות עצומה, האברך רב הערך החפץ בעבודת השם יתברך, באהבתו וביראתו כל הימים, רק שהשאור שבעיסה הוא שמעכב, ובכח הרצון בודאי יזכה לנצחו כליל ה"ה …. ….. נרו הקשור בנר ה' נשמת אדם, יאיר ויזרח לעצמו תמיד. ויזכה להזריח לכל הסובב, וכל מי שימצא במחיצתו, יאיר עליו אור השראת שכינת עוזו יתברך שתאיר עליו תמיד; כן יהי רצון.
אחר דרישת שלומך הטוב, הנה עתה אני מקדים לכתוב בתחילת השבוע, באשר לדאבוני ולצערי אתה מוכרח לנסוע לחוץ לארץ למטרה שהיא היפך החסד הנגלה. אם אמנם גם בזה בודאי טמונים חסדים מכוסים, אבל ההסתר מעיב בינתיים על שגרת שמחת הנפש באלקות. ותקותי, שכשתהיה היכן שתהיה אי שם, בודאי יחזקוך הדיבורים הקדושים שיזכני השם יתברך ברוב רחמיו וחסדיו הגדולים לרשום עלי חרט.
ובפרט עתה, בזמן מרומם כזה, מרומם עד מאד, אין את נפשי לוותר על קיום הפסוק (מלאכי ג, טז): "אז נדברו איש אל רעהו". ובמיוחד כשהמגמה היא – "ויקשב ה' וישמע" – שנזכה להתקרב אליו, וכביכול, ימצאו דיבורנו מקום בלב העליון, ושלא נהיה נטרדים מעבודת השם, ולא נהיה חס ושלום מסולקים מהדבקות הנרצית בחי החיים ברוך הוא וברוך שמו.
כי עכשיו זהו הזמן של התעוררות מחודשת, שאף אם חס ושלום לא זכינו עד עתה ליישב את עצמינו היטב היטב, היכן אנו אוחזים בעולם, איה איפה אנחנו נמצאים, מה אתנו וכו' וכו' וכו'… שוב מגיע זמן נורא ונפלא, שאסור להפסידו ולבזבזו במה בכך. כי כל אלו הארבע פרשיות יש להן תפקיד כללי ופרטי במצב העבודה של האדם, ואם אין האדם בטלן, ומשגיח בעינא פקיחא דלא נאים – מה קורה פה?! יכול הוא להתוות לעצמו דרך איך לתקן את עצמו לפני השם אלוקיו.
ואלו הם דברי רבינו ה'שפת אמת' (פרשת החדש תרל"ד), באמצע דיבור, וזו לשון קדשו: 'וענין הפרשיות 'שקלים, זכור, פרה, החדש'… וביאור זה, כי בכל מעשה שאדם עובד להשם יתברך יש כלל ופרט. ומקודם צריך להיות מעשה בכלל. ואחר כך יש בזה תערובות וצריך בירור והוא בחינת פרט. וכל ענין ארבעה העולמות נוהגין בכל מעשה איש ישראל, והוא בחינת ארבע פרשיות הנזכרות לעיל.
שקלים – הוא העשיה, לשקול כל מעשיו להיות לרצונו יתברך. ואחר כך צריך להיות נשאר רשימה בלב ממעשה זו, כי כל מעשים טובים אינו לשעה רק להיות נשאר ציור בלב האדם, והוא הזכירה בלב (שבת זכור). ושם יש תערובות כמו שאיתא 'שני יצרים בלב יצר טוב ויצר הרע, ושם עמלק עומד ומבלבל לב האדם, כמו שכתוב (דברים כה, יח): "אשר קרך בדרך". ואמת, כי זה הקטרוג שלו הוא לטובה, כמו שכתוב (תהלים לז, יד): "חרב פתחו רשעים כו', לטבוח ישרי דרך חרבם תבוא בלבם" כו'.
וכשזוכה האדם ומברר האמת בא לטהרה (שבת פרה). ועל זה נאמר (תהלים נא, יב): "לב טהור ברא לי" כו', ובריאה הוא בירור מלשון (שם יט, ט): "מצות ה' ברה". וגם כמו (שם קט, כב): "לבי חלל בקרבי" (אולי כוונתו הקדושה לומר, כי חלל הוא מלשון בריאה, כמו בעון 'חוללתי' (שם נא, ז), וכן הפירוש הפשוט "חלל בקרבי" – שנתברר ונתטהר בקרבי). ולכן פרה אחר זכור.
ואחר כך רוח נכון חדש בקרבי שאז נתבטל התערובות. ובאין לבחינת הראשית במקום שאין שם מגע נכרי, דכתיב (שמות יב, ב): "החדש הזה לכם", שבשורש העליון אין אחיזה רק לישראל כמו שכתוב (תהלים ה, ה): "לא יגרך רע"; עד כאן לשונו השייך לענינינו.
וענינינו עתה הוא, שאנו רוצים לשום לב לעובדא שבת זו הבאה עלינו לטובה, נתעלה ענין הנקודה הקדושה של ישראל שיש רק בנו, ואנו מפתחים אותה שתהיה כולה – "בלתי לה' לבדו" (שמות כב, יט), בלי שום מגע נכרי של טומאה והסתרה, שבשביל זה עסקנו בשבוע הקודם בענין פרה וטהרת הטומאה כדי שנזכה עתה לעבוד את השם יתברך בלי שום הפרעה, טרדה ומניעה.
ואף שלעולם לא מתפטרים לגמרי מן היצר הרע הצר הצורר שאינו מניח לנו להתקרב להקדוש ברוך הוא. ואדרבה! בכל מדרגה שרק עולים, ובכל פעם שזוכים לנצח איזו בחינה של יצר הרע – תיכף נולד יצר הרע חדש בבחינת (סוכה נב.): 'כל הגדול מחבירו – יצרו גדול הימנו', אבל סוף כל סוף, אם האדם לא נרדם ואינו מתייאש לומר לנפשו: 'שלום עָלַיִךְ נפשי' (תנחו' משפטים ב) – "כי בודאי כל ההתחזקות הזאת אינה סובבת עלי בהיותי משוקע לגמרי בתרדמת ועלפון הזמן"… אלא מחזק את עצמו שכל דבורי החיזוק סובבים והולכים עליו בפרטיות – אזי זוכים להפטר ממנו לגמרי.
כי עיקר ההתעוררות באה רק על ידי ההתחזקות! כאשר האדם יודע, מאמין וזוכר היטב, כי כל הימים אשר הוא חי על פני האדמה, השם יתברך לא שכח ממנו, כמו שהיה דברו הטוב ביד נביאו (ישעי' מט, טו): "הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ מֵרַחֵם בֶּן בִּטְנָהּ גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ"; וכמו שאומרים בתפילת יום הכיפורים (בחזרת מוסף): 'עוֹד בּוֹ נִשְׁמָתוֹ, יְקַו תְּשׁוּבַת יְצִיר אַדְמָתוֹ, לְהַחֲיוֹתוֹ לְהֵיטִיב אַחֲרִיתוֹ'. וברוח לשון הפסוק – "לוּ חָפֵץ ה' לַהֲמִיתֵנוּ… לֹא הֶרְאָנוּ אֶת כָּל אֵלֶּה וְכָעֵת לֹא הִשְׁמִיעָנוּ כָּזֹאת" (שופטים יג, כג) – דברי התעוררות וחיזוק בלי שיעור מכל מאורי וצדיקי הדורות, אשר הזהירונו לתקן המעשים ולשוב עדי הרוצה בתשובה, וכו' וכו', וכי כל זה כדי נסבה?! וכי נעשה תורת אלקינו פלסתר חס ושלום?! וכדברי הרה"ק רבי משה מקאברין זי"ע: 'היוכל להיות, שהמלך ישלח את בנו למלחמה, ולא יתן לו כלי זַיִן'?! ובתובנה זו יחזק את עצמו להתקרב אל הבורא יתברך.
ועל כן בהיות האדם חדור בתחושה כי הקדוש ברוך הוא מקושר אליו תמיד, על כן הוא בעצמו ינציח את התקשרותו אליו. ויהיה לבו מלא בידיעה פנימית, כי עָוֶל נורא הוא כי בריה בעולם תהיה מסוגלת לשכוח את מחוללה, מאצילה, בוראה, יוצרה ועושה, וכתוכחת נביא ה' (שם א, ג): "יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן".
ורק אז ידע ויבין, כי כל עוד בו נשמתו יש לו תקוה וסיכוי אמת לחזור בתשובה אמיתית ושלֵמה, להתנער מאבק המונה של רומי ולהתעטר בעטרת תפארת קדושת אלקיו יתברך שמו.
והזמן הזה מסוגל לכך, אם תזכה להתבונן היטב היטב באשר לפניך, ובגודל האהבה שיש להבורא כל עולמים לבני בחוריו, איך שמסבב עמנו בכל מיני סיבובים בעיתים וזמנים שונים שנתקרב אליו ונעבדנו בלבב שלם ובנפש חפצה, אז תבער, תלהב ותלהט בכל רמ"ח אבריך ושס"ה גידיך באהבה ובהתעוררות עצומה אל די ברא כולא למעבד ליה רעותא שלים בדחילו ורחימו. תפוס את עצמך ותראה ותבחין שגם לך יש איזה חלק בקדושת אלקינו יתברך ויתעלה, ותרצה לצעוק מרוב רצון והשתוקקות אל ה' שנמצא פה, אתך, עמך ואצלך:
"אהה! אדנ'י אלקים! אתה החילות להראות את עבדך שמץ מה מהתנוצצות וזריחה של התענוג העליון והנצחי שנמצא בהתקרבות אליך. אנא ה' הטוב, א'לי, אבי, מלכי שבשמים, תן לי לטעום מיערת הדבש הלזו, שים חלקי בין עבדיך הנאמנים החפצים ליראה את שמך, הטעימני מן הטעם הערב של עבודתך של יראתך" וכו' וכו' וכו'. וכל אחד צריך להאריך בזה כפי צחות לשונו, כיד ה' הטובה עליו, לספר הכל לפני ה' הטוב, כל מה שקורה ונארע עמו, ומה שמעיק על לבו הפרטי.
והעיקר, לזכור תמיד, שבכל פעם שמגיעה איזו הארה עליונה, איזושהי התעוררות מלמעלה, שפתאום סתם כך, בלי שום הכנה, האדם נזכר בהשם יתברך ובעבודתו, וכפי שקבלנו מאדונינו מרנא הבעל שם טוב הקדוש זיע"א, שזה מחמת הבת קול הצועקת: אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, שזה סוד ההרהורי תשובה שתוקפים את האדם מבלי שום הסבר הגיוני המתקבל על הדעת – מה זה ועל מה זה.
ועל כל פנים, צריך לזכור שני ענינים: א. לא להרחיק זאת מהלב ומהמח, כי אין השעה 'כשרה' לכך, או שהמקום אינו ראוי ומתאים להתעוררות לפי דעתנו הקלושה. לא, לא, אל תאמר כזאת! אלא תפוס בשתי ידים את הזכות וההזדמנות שניתנה לך עכשיו מן השמים, בזמן הזה ובמצב הזה ובמקום הזה, ואל תתבייש משום אדם, אלא התנהג כמו אדם שבאמת נחה עליו רוח ממרומים. ב. לצמצם את ההתלהבות הזאת באיזה ענין ממשי כמו לימוד התורה, היינו, לישב מיד ללמוד תורה. והעסק באמרות ה', אמרות טהורות ינציח את ההתלהבות דקדושה הזו שלא תפוג.
[וכבר מילתנו אמורה, במכתב הקודם על פרשת פרה – מאמרו של הקדוש ברוך הוא הוא מטהר, זאת היא התורה הקדושה שהיא טהרתם וקדושתם של ישראל. ובכח הלימוד וקביעות בתורה, ואמנם רק בכח הזה, יכולים לעמוד כנגד האויב הרוחני, שאינו מתעייף לעולם…].
ואם אין בנמצא איזה ספר, אפשר להתקרב אל השם יתברך על ידי הבעת התשוקה לקרבתו ולדבר לפני דברי חשק, אהבה וגעגועים, שעל ידי זה נמצא שמחבר ספר עליון מקרבת האלקים אשר מחדש בה חידושים נפלאים בכל עת.
אולם, בדרך כלל, צריך להזהר, שלא יהיה ריקם בלתי תורה, והחכם עיניו בראשו, לבל יקל בזה, ולא יהיה שוהה באף מצב, ללא איזה ספר קדוש, ולהיזהר שיהיה מונח בכיס בגדו תמיד איזהו ספרון קטן, כגון חומש'ל או משניות ומסכתא זוטא, או ספר מוסר מקדמונים. ובכל הזדמנות יטבול במי הדעת הזכים, שהרי כל תיבה ומילה במקור הטהור הפתוח לפניו מזככת נפשו ומטהרתה, ואף מכנעת את הנפש הבהמית תחת ממשלת הנפש האלוקית.
וכאשר האדם מתנהג כך, שבכל התעוררות עליונה שמתעורר, לוקח את עצמו אל תוך עבודה מעשית וכו', בזה הוא מראה להשם יתברך שאינו דוחה את ריוח ההתעוררות בידים. ועל ידי זה מסייעין אותו מן השמים להיות איש כשר באמת כל הימים.
והא לך עוד שורתיים נהדרות מכתבי קדשו של מרן השפת אמת (פרשת החדש תרל"ה): 'ובאמת כל הדברים מעולם הזה, שנראה בעיני האדם כי הם מונעים אותו מעבודת הבורא, ובאמת הם מתקרבים להאדם כדי להעלותם. רק שצריך להתחזק שלא להימשך אחריהם'. עד כאן לשון קדשו.
וזה כלל גדול בענינים רבים העוברים עלינו בגשמיות וברוחניות, שכל משבר הכי קטן, כבר מבטלנו עד מאד. כל דחיקה אל הקיר, כבר מבלבלת אותנו ושוברת רוחנו לגמרי. כי זה נדמה לפעמים שאין חפצים בנו מלמעלה [והס מלהזכיר שטות נוראה כזאת]. אבל במציאות, מתגנבת מחשבה כזו ללב. ומחשבה כזו – הוא הריוח והקרן הנפלא שמרויח הבעל דבר… וכפי שכבר כתבתי בכמה הזדמנויות לגבי טומאתו וקרירותו של עמלק ימח שמו.
אך הגע נא בנפשך, הנה כזו נסיעה, שבודאי אי אפשר לומר שהיא נגד רצון השם יתברך, אלא אדרבה! פשוט שהיא קיום מצוה גדולה לאין שיעור וערך. אך אם אמנם בהסתכלות שטחית נראה כאילו אי אפשר ללמוד כל כך בדרכים כמו בבית המדרש, או להחזיק בשיעורים ובתפילות בכוונה, או שמירת העינים בדרכים ובמוסדות ואיזורים ציבוריים. אך תאר לעצמך שהשגחה העליונה ממסבב כל הסבות, שיודע התעלומות מבין שיש לך איזה תיקון בעיר זו וזו, שבימי חייך לא חלמת שתדרוך כף רגלך שם. ואין משנה שהנסיבות הן בלתי נעימות. אך במציאות היא, שאתה תהיה במקומות רחוקים שלא עלה על דעתך מעולם שיהיה לך מה לחפש שם.
נמצא אם כן, שהדרכים והנתיבות והמקומות האלו שתפסע ותשהה בהם, הם מתקרבים אליך כדי שתזכה להעלותם. ואם תחקוק בדעתך את הידיעה הזו – "שאין מקום בעולם, אין זמן בזמנים, אין איש באנשים שלא שייך בהם עבודת השם", ותלך עם ההקדמה הנ"ל, שבכל מקום שאך תתגלגל שם, ובכל מי שתפגוש, בהכל יש סודות ורזי דרזין של הבריאה שאין לך שום השגה בהם. וכן מחלתו של אביך שיחיה [השם יתברך ימשיך לו רפואה שלימה בלי שום היזק והפסד ברוחני וגשמי], הכל בחשבון צדק [לא שצריך להזניח התפילה והבקשה שימתק הדין לטובה, אלא שצריך לחשוב מהאמת, שצדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו, שאז הכל נתהפך באמת לטובה גמורה].
ואם תלך ותיסע ותבא, כשבמהלך מחשבתך ברעיונות קדושים אלו, לעולם לא תחטא, ואדרבה! מכל דבר תסיק עוד אלו מסקנות חדשות, איך לעבדו יתברך בשני יצריך. ובודאי שלא תיפול אל חטאים חס ושלום במחשבה, דבור ומעשה. ותהיה שלם עם השם אלקיך, והעיקר שיהיה לך שכל לעסוק בתורה אף בזמן שאין חשק, והמח לא רוצה לחשוב, למסור נפש ממש על זה. כי זהו מבצר ההצלה כמו שאמרו חכמינו ז"ל (קדושין ל:): 'בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין'. וזוהי אמת לאמיתה.
וראה שוב את דבריו המאירים של ה'שפת אמת' לפרשת החדש של שנת תרל"ה שהיתה בפרשת שמיני כהאי שתא, וזו לשון קדשו (באמצע הדבור של הקטע השני): 'ביאור הדבר, כי נקודה אחת של אמת יכול לגרש כל כח הסטרא אחרא. וכשמעוררין איזה רצון אמת והוא למעלה מהטבע והזמן – אין הטבע עומדת בפניו, וזה הוא בירור, לכן נקרא חודש הזה'. עד כאן לשונו.
והמורם מכל הקטעים הנ"ל, שהעבודה של פרשת החודש שקוראים עתה בשבת שמיני הבאה עלינו ועל כל ישראל לטובה היא לברר! להתאחז בנקודה של אמת. ואם תשאל היאך זוכים לאמת?! אענה לך, "אמת ה' לעולם" – "וה' אלקים אמת" (ירמי' י, י), אמת היא רק הקדוש ברוך הוא, שאדם זוכה לחשוב ממציאות השם, ולעשות את כל מעשיו בדבקות השם – לשם כבודו יתעלה. וכל עניניו הם מקושרים באמונת השם, ואין לו שום רצון אחר רק אל הרצון העליון, ומבקש על זה מהשם יתברך. וכל מה שלומד תורה הקדושה אין זה להתפאר חלילה, או בשביל שאין זה מתאים לו להשאר בור ועם הארץ בלי שום שייכות לתורה – אלא כל לימודו הוא בשביל לעשות נחת רוח במרומים, שהשם יתברך ישמח עם התורה שאני, בנו יחידו, לומד בעבורו ולכבודו יתברך. זו זו היא נקודת האמת המגרשת את כל הסטרא אחרא והטומאה.
ואל תטעה לחשוב, כי דברים אלו שייכים אך ורק לאנשים גדולים, כי ההיפך הוא הנכון, להם יש יצר הרע יותר גדול של גדלות גדולה, גבוהה ועצומה יותר… ואנו, האנשים הפשוטים, שאין לנו במה להתגאות, ואנו נמשכים בעבותות אהבה אל הפרק משניות והדף גמרא, ויש לנו חיות דקדושה מזה שאנו עושים רצונו של מקום. ובכח השמחה הזו – שמחת מצות לימוד התורה, אנו ממשיכים על עצמנו אור גדול ונפלא שמכניס חשקות של לימוד רצון, של התדמות למלאכים על ידי התמדה בלימוד ושבירת היצר, כי על ידי תורה זוכה אדם למעלות רוחניות רמות. וכדאיתא בתנא דבי אליהו (רבה פ"ב): 'אשרי אדם הַשָֹּם עצמו כשור לעול וכחמור למשא, וישב ויהגה בכל יום בתורה תמיד, מיד רוח הקודש שורה עליו ותורתו בתוך מעיו… קורא אדם תורה, נביאים וכתובים, משנה, הלכות, אגדות ומדרש, וירבה בישיבה וימעט בסחורה, מיד רוח הקודש בתוך מעיו ומלתו על לשונו'. עד כאן אותיות פורחות דהאי תנא נביאה קדישא.
ואף אם אמנם זו היא דרגה עליונה ומופלגת עד מאד מאד, אבל זה ודאי, שלבחינה מסויימת מרוח הקודש – זוכה כל אחד שלומד תורה לשמה. וזה יסוד גדול שצריך לזכור, שהתורה הקדושה עושה את לומדה שיהיה למעלה מן הטבע ולמעלה מן הזמן. כי על פי שכל קשה מאד להבין, איך יכול אדם קרוץ מחומר, לעמוד בתקיפות כזו כנגד יצרין בישין כאלו [ומי שידמה בנפשו, שניתן להיות מתגבר על יצרו ללא לימוד התורה – זו טעות שקרית מאין כמוה!].
אבל צריך להזהר, שהכלים של התורה הקדושה יהיו נקיים וזכים, היינו שהפה יהיה שמור מדיבורים אסורים, ובפרט מהעון החמור מאד של לשון הרע שממשיך טומאה על האדם. והתורה הקדושה בעצמה היא תיקון לעון לשון הרע, לפי חד מאן דאמר (ערכין טו:): אמר רבי חמא בן רבי חנינא, מה תקנתו של מספרי לשון הרע? אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה שנאמר (משלי טו, ד) "מרפא לשון עץ חיים", ואין לשון אלא לשון הרע, שנאמר (ירמי' ט, ז): "חץ שחוט לשונם", ואין עץ אלא תורה, שנאמר (משלי ג, יח): "עץ חיים היא למחזיקים בה" ואם עם הארץ הוא ישפיל דעתו שנאמר (שם טו, ד): "וסלף בה שבר רוח".
ואגב אורחא קא משמע לן האי אמורא, את גודל מעלת התורה לאיזו שלימות היא מביאה את האדם. כי הרי ידוע שכדי לזכות למעלת הענוה – 'ישפיל דעתו', אין זה בא בנקל כלל, וצריך הרבה זיכוך הנפש, בינה רבה דקדושה, וביטול עצום להקדוש ברוך הוא, כידוע וכנראה בחוש, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (ערכין טז:): 'ענוה גדולה מכולם'.
והנה עיקר החטא של לשון הרע הוא, שמתגאה על זולתו וחושב את עצמו ליותר עליון ומוצלח ממנו, ובשעה שמדבר על הזולת מראה לדעת, כאילו הוא, המספר, אינו לקוי באותה גנות של הזולת. ועל כן, עיקר התיקון של המספר הזה, אם הוא אינו יכול לעסוק בתורה, עם הארץ – 'ישפיל דעתו', ונמצא, שלפי רבי חמא בן רבי חנינא, נתנה התורה הקדושה עצה שיעסוק בתורה, וזה פועל אותה פעולה דקדושה כמו ה'ישפיל דעתו'.
כי על ידי התורה הוא מתקרב ומתבטל אל השם יתברך, ואזי כנגד נוראות רוממותו, עליונותו ועוצמתו של האין סוף ואין תכלית ברוך הוא וברוך שמו – יתפרדו כל פועלי און, ואין כבר שום התנשאות, השתררות ועליונות על הזולת. ואדרבה! מי שזוכה ללמוד בקדושה ובטהרה, יש לו אהבה עצומה לכל בר ישראל, ותמיד מקיים את הפיסקא המפורסמת שבתפילת הרבי ר' אלימלך מליז'ענסק זי"ע: 'שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם'. והיא הבטחת רבותינו ז"ל (אבות ו, א) להעוסר בתורה לשמה: 'ומלבשתו ענוה ויראה' וכו'.
ואפשר להבינו גם על פי שכל, כי בדרך כלל, אדם שאין לו איזה עול דלימוד התורה, יש לו זמן רב להתעסק עם עצמו ועם אחרים, כי הוא פשוט משועמם. פעם הוא מדבר על רבי זה ופעם על הרב ההוא ועל חסידים אלו, כי שיחת הילדים שלו המוציאתו מן העולם ממלאת את סדר יומו. ואדם כזה לעולם אין לו זמן, כמו שרואים בחוש שאנשים ריקנים ובטלנים טוענים תמיד שאין להם זמן – רגע… בודאי! כי עדיין לא סיימו לחם חוקם שהוא פגם ברית הלשון, רחמנא לישזבן.
אולם, מי שיש לו התעוררות ללימוד התורה הקדושה, ומסתכל על אמרת השם צרופה, איך שרחבה היא מני ים וארוכה מארץ מדה, ויודע היטב מה שיש לו לעשות בזה העולם – כגון ללמוד חומש עם רש"י ותרגום, ופרק נביא עם איזה פירוש על המקום, וללמוד פרק משניות ודף גמרא [לפחות דף אחד], ואולי גם דף ירושלמי, או לימוד איזה מדרש והלכתא מסויימת. וכל זמן שאינו בקי בכל התורה כולה [ומי יכול להתפאר בזה], איך יש לו זמן להתעסק באיזה דבר שחוץ מן התורה. ואם כבר בעבודות 'חוץ' עסקינן, הרי שיש עוד עבודות [לדוגמא] של אמירת תהלים בהשתפכות הנפש, וסדר אמירה לפני השם יתברך דיבורים קדושים בגעגועים וכיסופים לאבינו שבשמים. והלואי שנספיק מה שאנו מחוייבים חוב של ממש להשם יתברך. והנה האיש הזה טיפש, מסתובב בטל, קם משוחח, קורא עיתון משעמום, ישן אוכל, וכל חייו מסתובבים על ציר של אפס מעש כמו בהמת שדה בלי שום דעה ושכל. ואחר כך הוא עוד רוצה להיות שמור מן החטא… זה לא הולך ככה! הרי אין אפוטרופוס וכו' (כתובות יג:), ורבינו הרמב"ם כבר גזר אומר (הלכות איסורי ביאה פכ"ב הכ"א): 'אין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה'.
והנה גרסינן בגמרא (שבת קמז:): 'אמר רבי חלבו, חמרא דפרוגייתא ומיא דדיומסת קיפחו עשרת השבטים מישראל. רבי אלעזר בן ערך איקלע להתם, אימשיך בתרייהו, איעקר תלמודיה, כי הדר אתא, קם למיקרי בספרא, בעא למיקרא "החדש הזה לכם", אמר החרש היה לבם, בעו רבנן רחמי עליה והדר תלמודיה'. עד כאן לשונם ז"ל, והוא פלאי.
ואף שאין אתנו יודע עד מה, ובפרט שכבר נשתברו קולמוסים רבים לבאר דברי חכמים וחידותם, אך בדרך רמז מה שנוגע לנו הפחותים והשפלים, חשבתי להתחזק בדרך זו – כי הנה החודש הזה לכם היא המצוה הראשונה שנצטוו בה ישראל, ועל כן ממנה יתד ופינה לכל המצוות שבתורה, וכמו שהעתקתי לעיל מדברי ה'שפת אמת' זצוק"ל, שהחדש הזה לכם, לכם דייקא, בלי שום מגע נכרי. והתנאים הקדושים למדו את תורתם וקיימו מצוות ה' בקדושה נפלאה כזו, ובדביקות השם נוראה מאד, עד שלא היה שייך אצלם איזו שייכות וקירוב כלשהו לאיזה שהוא דבר שאינו שייך בהדיא לתורה ומצוות, קדושה, פרישות ודביקות הבורא. ולבם היה בוער, שורף ומתלהט אל קונם יתברך שמו באהבה עצומה וביראה עילאה גדולה מאד עד אין קץ ושיעור, בהיותם מתעלים מעל כל חוקי הטבע המגבילים ותענוגיו המדומים.
והמעשה דרבי אלעזר בן ערך מגלה לנו, כי כאשר נמשכים אחר התענוגים של תאוות העולם הזה [ואף אלו המותרים על פי הרשות], שוכחים את מצוות ה' ברה מאירת עינים, ואף שאין זו שכחה גמורה כמובן, אך פנימיות תבערת הדבקות שזוכים בשעת קיום מצוות השם, זה הולך ונפסד, ומקיימים את המצוות בדרך של "מצות אנשים מלמדה" (ישעי' כט, יג), וקיום המצווה אמנם יש. אבל הלב… הלב הוא בבחינת 'חרש', הוא אינו שומע את הקול האלקי העליון המוכיח והמייסר, המקרב והקורא לשוב, כי הינו אטום לגמרי, ואינו מרגיש שום התלהבות ואינו חש בשום חיות, ואף אם למד תורה הרבה וכו'.
אמנם, אין לנו שום שמץ של השגה בדרגתו הנוראה של האי תנא קדישא וקדושתו וטהרתו מי ישער, אך ללמדנו בא, ומעביר אלינו רעיון ומסר קדוש באמצעות מעשה מופלא זה, ופנימיות המוסר המונח בסיפור זה הוא חד כסכינא חריפא תער חותך עד עומק השיתין.
כי אין לנו שום ספק, ואנו יכולים להבין היטב – 'וָואס וִויל דָא דִי הֵיילִיגֶע גְמָרֶא לָאזֶען הֶערְן' (מה שהגמרא הקדושה רוצה להשמיע לנו) – שנתחיל לראות מה אנו הפסדנו על ידי ששמענו בקול היצר המפתה. וזה הוא הזמן של עתה להתעורר מאד מאד – החודש הזה לכם, 'מְ'דַארְף זִיךְ מְחַדֶשׁ זַיין' (צריך לחדש את עצמו), וכדברי מרן השפת אמת זי"ע [טַאקֶע אוֹיף פרשת החדש], שכל הדברים של זה העולם שנראים כמו מניעות וטרדות הם באים להיתקן, רק צריך להזהר שלא להמשך אחריהם. וכן כל התענוגים הם באים לרמז על השורש והמקור של כל התענוגים והשעשועים שבעולם – דער הייליגער בורא כל עולמים!
ותמיד כאשר מתרגשות ובאות על האדם אלו טרדות, מניעות ותאוות מזה העולם, צריך להסתכל על זה כמו על איזה איתות וסימן מלמעלה שמעורר אותנו להמשיך את עצמנו מבחינת "החרש היה לבם" לבחינת "החדש הזה לכם", שהוא קיום המצוות מתוך התלהבות והתחדשות. וזה יכולים לפעול עתה עם הרצון באמת ועם המון תפילה, בקשה ותחנונים, שכמובן – אם אין הקדוש ברוך הוא עוזרו – אין יכול לו, כמו שאמרו חכמינו ז"ל הקדושים (סוכה נב.).
והנה בזמן הזה אשר כבר החלו בבתי ישראל עבודות הנקיון לפסח הקדוש – לנקות ולקרצף את הבית לכבוד החג הקדוש שפעמיו מהדהדות באזנינו כי החל לבוא, ובפנימיות זה רומז שכבר הגיע הזמן שננער את כל האבק מן הלב, ומן "החרש היה לבם", ולנפנף עם כלי ניקוי. והכל מתוך חדות עבודה, כמו שהנשים יש להן הנאה שעוד חדר נקי, ועוד ארון כבר 'עשוי' לפסח, ומנסין לקרצף את כל מה שרק אפשר, שזה כל ענין פסח, שעושים תשובה מאהבה, ומזעזעים את כל הענינים הישנים של מצוות, מדות, תכונות, התנהגויות, לימודים, תפילות, מעשים טובים, הכל שיהיה נקי וטהור מבריק כמו ראי – בנקיון ובטהרה.
ואסיים מכתבי לך באזהרה המובאת בספר הקדוש 'אהבת שלום' סוף פרשת משפטים, שבימים האלו של סוף אדר, צריך בהם התחזקות גדולה – שלא ליפול. ועל כן אנא ממך, שים לב לכל זה, ואל תהיה בטלן, עכשיו זה הזמן של הכנה לימי ניסן הקדושים שכשלעצמם הם ימים נוראים ומאהבה דייקא, והשנים עשר ימים הראשונים דניסן מכוונים כנגד שנים עשר חדשי השנה, ואפשר לפעול בהם נוראות נפלאות לעצמו ולאחרים.
והחודש הקדוש הזה ניסן, נקרא 'החודש אשר הישועות בו מקיפות' (לשון הפייט לשמו"ע דפרשת החודש). והביא על זה בספר הקדוש 'שם משמואל' (ויק"פ החודש תרע"ח): 'וזה ענין שלשים יום קודם הפסח, להכין את עצמו ולעשות תשובה, ולקבל על עצמו להבא להיות זהיר בדברים אלו. וכאשר מקבלין על להבא, שוב על זה נאמר 'חודש אשר ישועות בו מקיפות', וכבר הגדנו בשם כ"ק אדמו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור, שפירושו לשון חנוני מקיף עד כאן דבריו (של החידושי הרי"מ), והיינו שמלוין לאדם ונותנין לו ההארות ביום טוב זה על סמך העתיד. עד כאן לשון ה'שם משמואל' זי"ע.
ואיתא בספר הקדוש 'אגרא דכלה', וזו לשון קדשו: 'קיבלנו, דאותן הי"ב ימים הראשונים דניסן ימי הקרבת הנשאים, המה כח כללי לי"ב חדשי השנה. כל יום רומז לחודש שלם, כן שמענו מכבוד אדמו"ר הרב הקדוש מוהרמ"מ מרימנוב זצ"ל. וזכי הראות, יכולין להתבונן בכל יום איזה מאורעות יהיה בחודש אשר הוא נגד היום ההוא. וכבוד אדמו"ר הרב הקדוש מורינו הרב יעקב יצחק (החוזה מלובלין זי"ע), היה כותב ברוח קדשו בכל יום, מה יהיה בכל חדש, כנודע הדבר בפרסום לחבורתינו קדש. ובאותו השנה שנתבקש בישיבה של מעלה, בחדש מנחם לא כתב רק עד מנחם (החוזה הק' זי"ע נסתלק כידוע בתשעה באב). והענין הוא בפרסום'; עד כאן לשון קדשו.
ועל כן אנו מחוייבים לקבל את הימים האלו ברצינות ובכובד ראש, וכדרך ההתרגשות שיש לכלליות ישראל עם קדוש בחודש אלול, מחמת היראה העצומה אשר שורה אז בעולם, וכולם מקבלים על עצמם קבלות טובות על העתיד, אומרים מזמורי תהלים בכוונה וגורסין תיקוני זוהר בדביקות וכו' וכו'. כן צריך האיש הנלבב לנהוג בזמן תשובה מאהבה בחודש ניסן, ובשבת פרשת החודש שהיא ההכנה לזה.
וטרם אכלה לדבר, אזכיר עוד ענין שהיה בדעתי לכתוב לך, אך לא אסתייע מילתא ועל כן אנקוט נפשאי בקצירת האו'מר. כי הנה בפרשת שמיני מזהירה אותנו תורת חיים אודות איסור מאכלות אסורות של בשר החיות הטמאות וכו'. וזה ידוע שזהירות בכשרות המאכל עולה על כולנה. ואף שבעצם אין דבר זה צריך למודעי באשר כולנו יודעים את התורה ונזהרים בהקפדה על חותמת כשרות מעולה שתנוסס על כל מה שאנו מכניסים לפינו, ודבר זה קבוע בנפשותינו עוד מילדות, אך בכל זאת, יש מקום להתעורר, כי לא ימלט, שמי שאין בו חרדה פנימית על זה – ואינו שם ליבו לבקש מהשם יתברך שלא יכנס לפיו שום מאכל שאינו כשר בתכלית ההידור, שלא יכשל חס ושלום, בעונותינו הרבים. ועל כן בזמן הזה – שהקריאה מעוררת הענין, הזמן מוכשר לקבלת התפילות על ענין זה, ובפרטיות קודם הפסח שאיסור החמץ שבו הוא במשהו, ודבר זה נהיה אצל בניו רחומיו של מקום גולת הכותרת של כל ענין הכשרות בכלל, עתה הוא עידן צלותא ברעותא דלבא על עובדא דא.
ואסיים באיחול, שהשם יתברך יעזור שתשוב אלינו עם בשורות טובות, שלם בכל גופך ושלם בנשמתך ברוחניות, שלא תיפול לאיזו ירידה והשלכה חס ושלום. והעיקר, שאביך יהיה בריא ושלם. והעת הזאת תשפיע עליך התעוררות עצומה לחזור בתשובה מאהבה גמורה להשם יתברך.
מנאי ידידך ואוהבך בכל לב ונפש באמת, מעתיר בעדך תמיד, ודורש שלומך וטובתך כל הימים.
שלמה ברוך בן רבקה