יצא רוב החודש בקדושה
בעזרת השם יתברך שמו, ויתעלה זכרו לנצח נצחים, היום יום ששי בשבת קודש שקורין פרשת תזריע, ד' בחודש אשר הישועות בו מקיפות, ויהיו נעשים לישראל בחסד השם 'ניסן' ונפלאות. ת'זכנו ש'נהיה נ'וטרים ז'מן לפ"ק אשדוד ת"ו.
לכבוד ידיד נפשי ואהוב עליון ברוך הוא וברוך שמו, האברך הרוצה בתשובה וחפץ בהצדקו, ונמשך אחר הטוב שבכל הטובות שהוא השם יתברך בעצמו …. ….. נרו יאירר באור ה'.
מה אומר לך ידידי היקר? הגיע הזמן הקדוש ביותר, ואשר מסוגל מאד להתקדש ולהתטהר ולהתקרב אל די ברא כולא למעבד ליה רעותא שלים בדחילו ורחימו, והם ימי ניסן הקדושים, וכפי הלשון בפוסקים לענין אי אמירת תחנון, וכמובא במשנה ברורה (סימן תכט סק"ז), על דברי המחבר 'בכל חודש ניסן' – 'מפני שי"ב נשיאים הקריבו בי"ב ימים, וכל ימי הקרבן היה יום טוב שלו וערב פסח וימי הפסח גופא ואסרו חג. אם כן יצא רוב החודש בקדושה לפיכך עושין כולו קודש'; עד כאן הלשון.
ואינו דבר ריק הביטוי הזה – "יצא רוב החודש בקדושה", כי עכשיו כאשר כלליות ישראל, אנשים נשים וטף, מכינים את עצמם אל החג הקדוש והנורא של פסח, ומשעבדים את עצמם לגמרי לנקיון יסודי וכללי בביתם, כדי להיות ניצולין מחטא 'משהו חמץ' בפסח שהוא בעונש כרת, ומתייגעים ועמלים על זה באופן נעלה ומופלא ביותר, אזי השם יתברך מגלה חיבתו והארת פניו הקדושים כביכול לכל הרוצה להתקרב אליו יתברך, ולנקות, לקרצף, לגרד, לשפשף, לאורר, לנפות, לשטוף,, לרחוץ, להבריק, לטהר ולקדש את הבית הפנימי, את חדרי הלב והכליות, את מורשי המצפון והיכלות המוחין, ולעשות את הכל "פֵּסַח'דִיג"… בשלימות גמורה, בדיוק כמו שמנקים את חדרי הבית והארונות והשידות וכו' וכו'.
כי הרי מקום שמכניסין בו חמץ חייב בדיקה, ואין לך מקום שמכניסין בו חמץ יותר מהמוח כאשר מחמיצין אותו, כי כשאדם מכניס צרה לתוך ביתו, ועל בחינת נשמתו הוא מביא בחינה של 'אשה נוספת', נטע זר – מחשבות והרהורים רעים. וזהו נדמה לאדם הנושא אשה כשרה ויראת ה', ועל פניה הוא נושא עוד אחת – אשת זנונים וקלת דעת אשר מעשיה מכוערים, איזו בושה וחרפה היא זו!
וכך הוא האדם במנהגו הנלוז בשעה שבקרבו שוכנת נשמה אלוקית מפוארת, קדושה עליונה, ואין לתאר ולשער את רום שגב ענינה הרם והנישא. ותיכך כשמכניס בקרבו איזו מחשבת פיגול ופסול, מחשבה אסורה, איזה זיז כלשהו כנגד אור פני מלך חיים ברוך הוא וברוך שמו, הוי כאילו הוא מכניס איזה חלק זר רחמנא ליצלן. וזהו החמץ הפנימי שמחמיץ את העיסה, כמו שקראו חכמינו ז"ל הקדושים ליצר הרע – 'השאור שבעיסה מעכב' (ברכות יז:).
והנה עכשיו הגיע הזמן שבשאור הוא בבל יראה ובל ימצא, והזמן גרמא, שֶׁזְכוּת וְזַכּוּת החג הקדוש והנורא הזה [אשר הארתו הנוראה מתחלת מעתה להאיר ולהתעורר] – מועילות, שאם נרצה באמת, נזכה להכין את עצמינו כיאות לקראת היום טוב הקדוש הלזה שממשמש ובא.
והעיקר כאן, כמו בכל ענין הוא "חיזוק באמונה", שצריכין אנו לבדוק היטב היטב אם אין בכל המערכת הרקובה שלנו איזהו פגם אמונה, ואף אם זה נראה לאדם בוודאות שיש לו אמונה בודאי, ואינו זקוק לשום דבר, אדרבה! יבחין בעצמו אם הוא באמת מתגבר על מה שצריך להתגבר – אך ורק בגלל משהו אחד – שהוא מאמין שיש הקדוש ברוך הוא הנמצא פה ממש, אתו, עמו ואצלו, עומד ומשגיח בכל מעשיו…
כי האמונה השלימה באמת, זו הברורה והמזוככת בלי שמץ עירוב ופסול של חקירות, קושיות וספקות – צריך שתבוא לידי ביטוי באיזה אופן כלשהו, במחשבה, בדיבור ובמעשה.
במחשבה – שהאדם יתאמץ תמיד לחשוב מאמיתת מציאותו יתברך, איך שהוא מחיה, מקיים ומהוה את כל הבריאה כולה בכל עת ורגע ממש. ולהרגיל את עצמו לחשוב שהנה הנה השם יתברך נמצא פה, כאן ממש. ואיך אני יכול לחטוא חס ושלום כשהקדוש ברוך הוא נמצא לידי ורואה מה שאני עושה. וצריך לצייר לעצמו איך שאש גדול ונורא בוער לפניו עד לב השמים, והוא בשביל קדושת השם יתברך שובר את טבעו ומפיל את עצמו להאש, וממש קופץ בכל עת אל האש אוכלה הקדושה הזו.
בדיבור – שהאדם יתאמץ לדבר תמיד רק מהשם יתברך עם על מיודעיו ומכריו, חבריו וידידיו, ועם כל מי שרק בא עמו במגע של משא ומתן, ומכל שכן עם זוגתו ובניו ובנותיו. והכל בפשיטות ללא בושה, לומר דיבור של אמונה, ויזכור את דברי השם יתברך על אברהם, כמו שכתוב (בראשית יח, יט): "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו"; ולהאריך בשיחות נעימות על מעלת וקדושת ישראל, וגדולת קיום המצוות בשמחה ובהתלהבות, ובזה מקיים הפסוק (שם יב, ה): "וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן". וזהו קיום מצוות לימוד התורה – אמונה לאחרים, וכדברי חכמינו ז"ל הקדושים (סוכה מט:): 'תורה ללמדה זו היא תורה של חסד'; וכן הדיבור להשם יתברך בעצמו, שהמרגיש שיש הקדוש ברוך הוא, ממש בהרגש חושיי כמו שמרגיש דבר שרואה בעיניו בלי שום ספק, זה נפתח פיו לדבר אל השם יתברך, ומבקש ממנו כל אשר יצטרך בין בגשמיות ובין ברוחניות. כי התלוּת המוחלטת בבורא כל עולמים היא סימן מובהק על אמונה ברורה.
ובמעשה – להתאמץ תמיד להנהיג כל עניניו ופעולותיו על פי הסעיף הראשון של השולחן ערוך (ברמ"א שם), שזו בעצם ההקדמה לכל הסעיפים של ארבעת חלקי השולחן ערוך. וזו לשון קדשו: 'שויתי ה' לנגדי תמיד, הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלקים, כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול. ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו כדבורו במושב המלך, כל שכן כשישים האדם אל לבו, שהמלך הגדול הקדוש ברוך הוא אשר מלא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה במעשיו כמו שנאמר "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה'", מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השם יתברך ובושתו ממנו תמיד (מורה נבוכים ח"ג פ' נ"ב). ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השם יתברך. גם בהצנע לכת ובשכבו על משכבו ידע לפני מי הוא שוכב ומיד שיעור משנתו יקום בזריזות לעבודת בוראו יתברך ויתעלה (טור). וזוהי אמונה בהשם יתברך על ידי מעשה, שזהו הביטוי לאמונת אמת.
וראה לשון רבינו הרמח"ל זי"ע (פרק א): 'והנאות העולם, אין ראוי שיהיו לו אלא לעזר ולסיוע בלבד, לשיהיה לו נחת רוח וישוב דעת למען יוכל לפנות לבו אל העבודה הזאת המוטלת עליו. ואמנם ראוי לו שתהיה כל פניתו רק לבורא יתברך, ושלא יהיה לו שום תכלית אחר בכל מעשה שיעשה אם קטן ואם גדול אלא להתקרב אליו יתברך ולשבר כל המחיצות המפסיקות בינו לבין קונו, הן הנה כל עניני החמריות והתלוי בהם, עד שימשך אחריו יתברך ממש כברזל אחר אבן השואבת, וכל מה שיוכל לחשוב שהוא אמצעי לקירבה הזאת – ירדוף אחריו ויאחז בו ולא ירפהו, ומה שיוכל לחשוב שהוא מניעה לזה – יברח ממנו כבורח מן האש, וכענין שנאמר (תהלים סג, ט), "דבקה נפשי אחריך בי תמכה ימינך", כיון שביאתו לעולם אינה אלא לתכלית הזה, דהינו להשיג את הקרבה הזאת במלטו נפשו מכל מונעיה ומפסידיה'. עד כאן לשונו הנורא.
ולכאורה זה נראה, שהוא דבר שאינו יתכן כלל להשגה בדורינו העלוב. וזוהי טעות גמורה, כי לא ניתנה תורה למלאכי השרת. וגם לא ניתנה תורה אך ורק לבני עליה ולדורות הקודמים. ועוד, והוא העיקר והיסוד בחיי היהודי – אמונה! איך אפשר להעלות על הדעת שענין נורא ויסודי כזה הוא רחוק מקיום והשגה? ואין זאת אלא "כִּי אִם עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹקֵיכֶם וְחַטֹּאותֵיכֶם הִסְתִּירוּ פָנִים מִכֶּם מִשְּׁמוֹעַ" (ישעי' נט, ב); והפשע של האדם מכניס כפירה לאדם שיתרחק מאמונה בה', ועוד יחשוב שכל זה לא שייך אליו בכלל.
והיות ושבת קודש זו חלה ביום ה' ניסן, יומא דהילולא של הרב הצדיק הקדוש, מרן רבינו אברהם יהושע העשיל מאפטא זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן. על כן אעתיק לך קטע נפלא מספרו הבהיר 'אוהב ישראל', וזו לשון קדשו בפרשת בשלח (ד"ה עוד בפסוק): 'הנה תכלית ההתנהגות עבודת האדם הוא, מתחילה צריך לשעבד כל חלקי הגוף והנפש וכל התאוות והחיצוניות שלו אל השכל שהוא במוח הראש. והשכל ימשול על הכל. ומאז יעשה כל דבר ודבר בדיעה והשכל. על פי דרכי נועם וחכמות התורה למנוע ממה שאסור לעשות. ולעשות כמצווה. ולהתישב היטב בהמותר לעשות. ובהרגלו בזה בעשייתו כנ"ל. וכל כוחות הגוף והנפש יתבטלו נגד השכל וחכמות התורה. עד שיהיו כל כוחות הגוף והנפש כסא ומרכבה להשכל וחכמה של התורה. ואז יהיו כל התאוות רעות ובפרט העבירות נבזים ונמאסים בעיניו כאילו היה זה נטבע בטבעו מעת הוולדו ושלא יהיה באפשרי לנטות אחר הרע חס ושלום כלל בשום פעם בעולם. ואז יהא צריך לילך למדרגה גדולה ממנה. והוא שיהיו כל מחשבותיו וכוונותיו בתורה ובמצות ובתפלה רק לקיים מצות בוראו יתברך לבד. היינו לא לבד מחמת שהשכל והחכמה מחייב לזה לשנוא את הרע ולבחור בטוב. רק להיות הכוונה לעשות רצונו של הבורא יתברך ויתעלה.
וזהו כוונת מאמר חכמינו ז"ל (ספרא קדושים כ) אל תאמר קצה נפשי בבשר חזיר רק אפשי ומה אעשה שאבי שבשמים גזר עלי. וכאשר יעשה כל עשיותיו בדרך זה. אז נעשה שכלו שהוא הנשמה מרכבה וכסא לבחינה שלמעלה ממנה היינו בחינת חי"ה. וכן צריך לילך ממדריגה למדריגה עד שיתעלו כל כוחות הנפש והנשמה לבחינת ביטול מציאות לגמרי נגד כבוד השם יתברך'. עד כאן לשונו של הסבא קדישא הַאַפְּטֶער רָב זי"ע.
ראה נא! עמוד, שים לב והתבונן! לאלו דרגות עליונות יכול אדם להגיע בעולם הזה, אם רק לא ירפה ברצונות ובכיסופים עזים, והעיקר על ידי שמשעבד את כל האברים שלו, ושומר עליהם בקדושה שלא לעשות עמם דבר כנגד רצון השם. ואחר כך כבר זוכה שכל האברים שלו מורגלים שלא לפגום בכבודו יתברך, עד ששונא ממש את הרע בתכלית השנאה, ומתקיים בו הפסוק (תהלים צז, י): "אהבי ה' שנאו רע", עד שזוכה לשלימות תכלית הדרגא העילאית הנזכרת בהמשך דבריו הקדושים של ה'אוהב ישראל'.
והנה לשונו הזהב של רבינו בעל התניא זי"ע (ח"א פרק כז): 'אפילו בדברים המותרים לגמרי, כל מה שהאדם זובח יצרו אפילו שעה קלה, ומתכוין לאכפיא לסטרא שבחלל השמאלי, כגון שחפץ לאכול וּמְאַחֵר סעודתו עד לאחר שעה או פחות ועוסק בתורה באותה שעה. כדאיתא בגמרא (שבת י.): 'שעה רביעית מאכל כל אדם שעה ששית מאכל תלמידי חכמים'. והיו מרעיבים עצמם שתי שעות לכוונה זו, אף שגם אחר הסעודה היו לומדים כל היום. וכן אם בולם פיו מלדבר דברים שלבו מתאוה מאד לדברם מענייני העולם וכן בהרהורי מחשבתו אפילו במעט מזעיר דאתכפיא סטרא אחרא לתתא אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא וקדושתו לעילא הרבה. ומקדושה זו נמשכת קדושה עליונה על האדם למטה לסייעו סיוע רב ועצום לעבודתו יתברך.
וזה שאמרו רבותינו ז"ל (יומא לט.) "אדם מקדש עצמו מעט למטה מקדשין אותו הרבה מלמעלה", לבד מה שמקיים מצות עשה של תורה (ויקרא יד, מד): "והתקדשתם" וכו', כשמקדש עצמו במותר לו. ופירוש "והתקדשתם" – שתעשו עצמכם קדושים, כלומר, אף שבאמת אינו קדוש ומובדל מסטרא אחרא כי היא בתקפה ובגבורתה כתולדתה בחלל השמאלי, רק שכובש יצרו ומקדש עצמו. "והייתם קדושים" – כלומר, סופו להיות קדוש ומובדל באמת מהסטרא אחרא על ידי שמקדשים אותו הרבה מלמעלה ומסייעים אותו לגרשה מלבו מעט מעט'; עד כאן לשונו.
…. היקר! אל יהיו דברים אלו זרים ונבהלים בעיניך, כי כבר היו בעולם כאלו שזכו על ידי מעשיהם, והכל בגלל שהם רצו באמת. ואף שאין טעם העבודה לחקות כקוף בבני אדם שקורין 'נָאךְ מַאכֶען', ואזי כאשר אין מצליחין, נשברים לגמרי ועוזבים את הכל, אלא מה שכן, צריך לנסות ולנסות, ושוב לנסות, ולעשות מה שכן יכולים לעשות בשביל כבודו של הקדוש ברוך הוא מתוך אמונה חזקה ואיתנה בו יתברך שמו, ולא להביט כלל על הצלחה או אי הצלחה, רק על זה – שצריך לעשות ולעשות ולעשות רצון השם. ומה שזכיתי לחטוף מתוך זוטו של הים סוער – חטפתי והצלתי לעצמי חיי נצח.
והא לך עוד מדבריו החוצבים להבות אש של הרב הקדוש מאפטא זי"ע בליקוטים חדשים (פרשת עקב) וזו לשון קדשו באמצע דיבורו: 'לפעמים עולה על לב האדם מה שהיצר הרע מסיתו ואומר לו: "הלא עברו רוב שנותיך אשר פגמת בהם והרבית לפשוע, שוב אין לך שום תקנה לשוב על עוונותיך, כי הזמן יִכְלֶה ותשובתך לא יכלה, ואין בכחך לעשות תשובה כראוי על כל חטא ועוון. על כן שמע לעצתי שמח לבך ועשה מה שבכחך, הרוג בקר ושחוט הצאן כי בלאו הכי אבדת חלקך בעולם הבא מאחר שקלקלת עד הנה והוא מעוות שלא תוכל לתקן"… כך הוא פיתוי היצר הרע הרוצה לאבד את האדם משני עולמות. אבל החכם עיניו בראשו, כי אי אפשר לבני אברהם יצחק ויעקב שיאבדו ולא יהיה להם חס ושלום שום תקנה, הלא יש להם חלק אלהי ממעל. על כן הוא מחזק את לבו ומאמין בדברי חכמינו ז"ל שאמרו דאף אם עובר חס ושלום על מצות השם מכל מקום אל יתייאש מן הרחמים, כי אף אם יגולגל אלף פעמים מוכרח הוא לשוב ולתקן ולקיים את כל מצות ה' כי לא ידח ממנו נדח. וכל מה שיש לו שורש בקדושה אף אם הוא בעמקי שאול הקדוש ברוך הוא מסבב ומגלגל עד אשר יעלה מתהומות כל הנצוצות קדושות הצריכות לשוב למקומם ולשורשן של הקדושה.
ואם כן, כשאדם מאמין באמונה שלימה שבוודאי הסוף יהיה שמוכרח לשוב ולתקן את מעשיו, על ידי זה הוא משים על לבו – "מה לי לסבול צער גלגולים ולטעום טעם מרירות המות כמה פעמים, הלא הסוף יהיה בעל כרחי שאחזור לשוב להשם יתברך! מוטב שאשוב מיד בעודי בחיים חיותי, ומה שיעשה הזמן יעשה השכל"…
ועיקר תלוי באמונה, כשאדם מאמין בדברי חכמים שבוודאי יהיה כן, אזי באה לו שמחה מזה, שמאמין שיהיה דבוק בקדושה על כל פנים בסוף, ומתוך האמונה זו לבו מתחרט ומתלהב לצפות – "מתי יגיע יום לתקן את מעשי ולשמור מצות ה'".
וכשהוא שומר ומצפה על זה אז נעשה משמירה זו כלי ובית קיבול. והבא לטהר מסייעין לו מן השמים, ומוציא מחשבתו מכח אל הפועל שיבוא לידי עשייה ומשפיע לו בבחינת דכר.
וזהו גם כן בבחינת זכור ושמור, דהבורא ברוך הוא מתנהג עם בריותיו כמדתן במדה שאדם מודד מודדין לו. ואז על ידי שאדם עושה לעצמו שמירה וכלי על ידי שמחה והאמונה שיש לו במה שיהיה עובד את ה', אם כן גם הוא יתברך שמו מעורר רחמיו וחסדיו, וכל הטובות שהבטיח לעשות לזרע אברהם יצחק ויעקב, וגם הבטחות על ידי הנביאים הקדושים, אף שהבטיחם שיהיה בסוף בעקבות משיחא, אבל מחמת גודל האהבה, אז גם השם יתברך מעורר הבטחה זו, ועושה מזה בחינת שמור, ומתחיל לצפות כביכול מתי יגיע התור שאקיים הבטחה שהבטחתי לאבותיהם שאשפיע לזרע אברהם כל טוב. ועל ידי בחינת שמירה זו מתחיל הקדוש ברוך הוא מיד לקיים הבטחות הנ"ל, ומשפיע מיד לזרע אברהם להזכיר להם ברית אבות בבחינת דכר והבן. עיין שם ב'אוהב ישראל' שם באריכות לפני המאמר הזה ולאחריו, ותרוה צמאונך.
ועל כל פנים, למדנו תורה שלימה בלימוד ההתחזקות, איך שאף על פי שמעשינו אינם מתוקנים לפניו יתברך שמו, צריכים אנו מאד להזהר ולהשמר שהיצר הצר הצורר לא ייאש אותנו בעבור זה, אדרבה! על ידי שנהיה מחוזקים ונכין כלי על ידי יראת שמים [כמו שכתוב שם באוהב ישראל מקודם, עיין שם], והשתוקקות וצפיה – "מתי אבוא ואראה פני אלקים" (תהלים מב, ג); ועל ידי זה בעצמו, ובזכות האמונה הקדושה דווקא, שעדיין לא הסתיר פניו ממנו ובשועתינו אליו יתברך שמע (ע"פ שם כב, כה), על ידי זה השם יתברך בעצמו מסייע בעדינו להשפעות טובות, שנזכה באמת לחזור בתשובה ולעשות רצונו יתברך באמת ובשלימות תמיד.
וזה דיבור נפלא לכולנו, ולכל אחד ואחד – יהיה מי שיהיה, כי 'רצון' יכול כל אחד לסגל לעצמו, כי מי מפריע לאדם לרצות, ועיקר החסרון הוא, שכאשר יש לאדם איזו מניעה מאיזה דבר טוב שרצה לעשות, אזי מחמת מניעתו, מתבטל הוא לגמרי מן הדבר הזה שרצה לעשותו, והוא לכאורה צודק בטענתו, באמרו: "הלא רציתי! ולא יכולתי"… אך זהו בדיוק החסרון! כי העבודה היא, שאף אם איננו יכולים, אף אם עכשיו אי אפשר מפני כמה מיני מניעות, יהיו אלו שיהיו, אבל אני איני מסכים לזה כלל, ואיני משלים עם העובדה הזו. ועל כן, בליבי פנימה אמשיך לרצות עוד ועוד ועוד, בכל תוקף הרצון, כאילו אין שום מניעה לזה. ואז כאשר בכל זאת מחכה ומצפה, הוא זוכה לבחינת 'דכר' – זכר, השפעה ממש, כדברי האוהב ישראל הנזכרים.
וכל זה הוא אמת לאמיתה, שהרי ממי כל הדברים שבעולם? – רק מהשם יתברך! נמצא, אני הרי רוצה לעשות רצון השם, והמניעה היא מצידו יתברך, בודאי שיש בזה איזו כוונה, ועלי רק להמתין ולצפות ולייחל ולקוות עד שיזכונו מן השמים.
ועתה הסכת ושמע לשון נורא המוזכר בספר הקדוש והנשגב 'מאור עינים' ['וָואס מַאכְט לֶעכְטִיג דִי אוֹיגְן' (כשמו כן הוא מאור עינים – מאיר את העינים)] בפרשת מטות, וזו לשון קדשו: 'כי אין איש בעולם שיתנהג השם יתברך עמו בשום מדה, שלא יהא במדה ההוא רוב אונים ואמיץ כח, לאמץ על ידי זה את כוחו… שיגבור גבול הקדושה על הרע'… מוֹרֶא'דִיג! גִיוַואלְדִ'יג!
ובזה יש לפרש על דרך הרמז את הפסוק הראשון של פרשת השבוע (ויקרא יב, ב): "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר" וגו'. כי הנה "אִשָּׁה" מרמזת על מידת היראה כידוע, כדכתיב (משלי לא, ל): "אשה יראת ה'" (עי' מאור עינים לשיר השירים), ועל פי דברי האוהב ישראל בראשית דבריו הקדושים הנזכרים שלא העתקתים, שהעיקר צריך להקדים יראת שמים. "כִּי תַזְרִיעַ" – מרמז על ענין ההשתוקקות והצפיה, אף שאינו מתנהג כפי שרוצים, ואף שאין מעשינו נכשרים לפני המקום ברוך הוא וברוך שמו, והוא על דרך (תהלים קכו, ה): "הזורעים בדמעה", כי רק משתוקקים ומייחלים. אזי "וְיָלְדָה זָכָר" – תהיינה השפעות טובות מלמעלה וסיוע קדוש ממרום להחזיקנו, שנזכה לידע שאנו פגומים בכל המידות, והן בסור מרע לא תקנו כלום וכל שכן שבעשה טוב. וראה מה שכתב בספר הקדוש 'אורח לחיים' [מה גדלה אהבתי וחיבתי אל הספר היקר והנפלא הלזה] על פרשה זו, שמפרש את המשך הפסוק – "וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים", שרואים היאך השבע מידות הן בדרגת טומאה עדיין, וצריך לחזור ולתקנן. עיין שם שמדבר לענין אחר.
על כל פנים, אין ענינינו כלל בביאור פסוקים על דרך חסידות לשעשוע בעלמא, כי עני ואומלל כמוני העיקר רוצה טיפת יוּדִישְׁקַייט שתרוה את צמאוני, כהיום בדור חשוך כזה, במדבר שממה, ציה וצלמות כאלו. והעיקר להחזיק לעובדה ולמעשה בדיבורים הקדושים הנ"ל – לרצות ולרצות, ושוב לרצות ולרצות, כי רק זה מה שאנו יכולים לעשות בשלימות.
ועד שאני קורא לך בלשוני אָנִי, חשבתי, מה לי להאריך עוד, והלא יש לפנינו כשולחן ערוך לשונות נוראים ומתוקים בספרי קדמונינו. והלום ראיתי לאחד קדוש מדבר בצדקה, הלא הוא הרב הצדיק מוהר"א ראטה זי"ע בספרו הקדוש והנפלא 'טהרת הקודש', אשר יומא דהילולא דיליה יחול בו' ניסן, מוצאי שבת קודש הלזה. וזו לשון קדשו שם (ח"ב, פ"א ממאמר תשובות סגוליות): 'אל תניח עצמך להדיחך מהיצר, שאתה מוטרד ומצוער – "וכי אתה תוכל לגמור הדבר? ואם תעשה היום, מי יודע אם תוכל לעשות למחר"?! תדע אחי אהובי, שכל זה הוא פיתויי היצר, ואמרו רבותינו ז"ל (אבות פ"ב): לא עליך המלאכה לגמור, ואי אתה בן חורין להבטל הימנה, והאי עלמא כבי הלולא דמיא, כמו על חתונה, מה שחוטפין, את זה אוכלין. ומעשה בעשיר אחד שהתחיל להתמוטט מנכסיו, ולקח פתאום הון רב ועצום וחילק לצדקה, עמדו עליו רעיו ואוהביו, ושאלו אותו: "מה אתה עושה דבר מוזר כזה, הלא תעני"? והשיב להם: כיון שאני רואה שחוטפין ממני מן השמים ההשפעות, לכן התחלתי גם אני לחטוף לי ולגנוז למקום שאין היד שולטת'; עד כאן לשונו.
ועוד כתב שם בפרק שני, דיבורים ערבים לַחֵךְ, המתאימים ביותר למה שאהבה נפשי לומר תמיד, ואלו הם: 'לכן אחי אהובי, אל תמתין עד שהיצרדר לך סדרים, כי אם אדם רוצה ליקח לעצמו דרך בעבודת השם, יבוא היצר תיכף לפתות אותו: – "הלא לא תוכל לעמוד בכל אלה, הגם אם תתחיל – אבל לא תגמור! ובאם לא תוכל לגמור, יותר טוב שלא תתחיל, ועוד, שאינו לפי בריאותך, ואינו לפי הנהגות העולם עכשיו, ואינו כפי הדרגתך, ואינו לפי מולדתך, ואינו לפי הנהגת חברותך או ביתך ומשפחתך"… אבל תדע אחי חביבי, שהוא הכל תרמית היצר ופיתויי הרשע הצורר, הרוצה להדיחך מעם אלקיך ולהריק נפשך מכל הקדושה'; עד כאן לשונו שם.
ואחר כך ממשיך עוד, שכל רגע ויום הם ענין חדש, ואין שום שייכות אחד להשני, וכותב עוד בזו הלשון: 'לכן בחשבון זה נתבטלת טענת היצר – שלא תוכל לגמור זו המצוה או העבודה, וגם אם תעשנו היום תבטלנו למחר, כי אין זו טענה כלל, כי היום ענין אחר, ולמחר ענין אחר לגמרי. וזה השעה שאעשה מצוה ואתקן איזה תיקון, זו השעה והמצוה והתיקון לא יתבטל ממני לעולם, כי דבר קדושה אין לו ביטול. עד כאן לשונו הזהב השייך לענינינו.
ואני תפילה ותקוה שמלין יקירין אלו תפלחנה ממש את חדרי כליותך ולבך, שלא תסתכל על שום מונע ומטריד, ותיקח את עצמך לתוך עבודת השם, מתוך ידיעה שבכל רגע אשר עוסקים בו בעניני קדושה ודביקות הוא עולם מלא.
וראיתי בספר החדש 'פני מנחם' על ויקרא שיצא לאור זה עתה, וזו לשונו בשבת הגדול (עמוד לד): 'כ"ק אדוני אבי ז"ל (בעל ה'אמרי אמת' מגור זי"ע) אמר, בהא דאיתא מהחיד"א, אין לך דבר העומד בפני הרצון, והרי יש לפעמים שרוצה ואינו יכול, אלא אין לך דבר העומד בפני הרצון, היינו שתמיד יכול להיות 'רצון', שעל כל פנים 'לרצות' היה יכול, הטענה היא שהרי להשתוקק היה ביכולתך. והיום, אף על פי שאין קרבן פסח נשאר על כל פנים הרצון, זמן שחיטה, האורות נשארו, ובפרט כעת ברעוא דרעוין'; עד כאן לשונו של הרבי מגור ה'פני מנחם' זצ"ל.
וזה הוא דבר נפלא שהקדוש ברוך הוא מחשב אצל יהודי הרצון למעשה. וכבר דברנו הרבה ממעלת הרצון דקדושה במכתבים של ימי השובבי"ם, וזה טוב לתמיד ולכל עידן. כי זה כל עיקר עבודת השם – "לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ" (ויקרא יט, ה) – "יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ" (שם א, ג), וכמאמרם ז"ל (ראש השנה ו: ועוד): 'כופין אותו עד שיאמר רוצה אני', והפירוש לדרכנו, שהעיקר מה שכופין את היהודי ומכריחין אותו לזה, ואין לו שום תירוץ לברוח ולהשתמט מזה היא מדת הרצון – אמור "רוצה אני"! אל תיפול מהרצון, אל תתייאש מלהתאוות לראות באור השם יתברך.
והנה השבוע ביום שלישי [ח' בניסן] יחול היומא דהילולא של הצדיק הקדוש הנורא הרבי ר' מרדכי מנעשכיז זכותו יגן עלינו, [שנסתלק בשנת תק"ס בן ב"ן שנים], על כן אכתוב לך דיבור נפלא מהצדיק האמת הנפלא הלזה, כדי שביומא דנשמתא דיליה נזכה להמשיך על עצמינו מהארת קדושתו הנוראה והנשגבה. וזו לשון קדשו המובאת בספר הקדוש 'מגדל דוד' (פרשת ברכה), ומשם הועתק בליקוטי דבריו הנקרא 'רשפי אש' (בהווארט השני): 'בראשית, בשביל ישראל שנקראו ראשית (ויק"ר לו, ד), שמעתי ממורי הרב הקדוש מו"ה מרדכי הרב מנעסכיז זצוק"ל שהיה מרגלא בפומיה, בראשית – בשביל ישראל, רצה לומר 'שביל ודרך', כך שמעתי ממנו כמה פעמים. ונראה לי פירוש דברים הללו, שישראל מחבבים את הראשית להיותם תמיד כאילו התחילו היום ליכנס לעבודה, ויהיה פירוש תיבת "שנקראו" מלשון "ויקרא אל משה" שפירש רש"י ז"ל לשון חיבה וכו', שהם מחבבים תמיד להיות בברחינת ראשית, עד כאן לשונו.
ואמנם למדנו, שכך צריך להתנהג תמיד: א. לרצות תמיד. ב. להתחדש תמיד; ובלי אלו שני התמידין לא תיתכן כלל שום עבודת השם, כי כל מה שיכול הבעל דבר לתפוס את האדם ולהפילו לרשתו הוא על ידי שכבר נמאס ונתיישן אצלו הכל, עד שאינו מרגיש שום התרוממות והתלהבות. וזהו ממש כמו בן אדם אשר ישן ונרדם שאף כאשר עינינו רואות – יש בו את כל האברים והוא שלם ובריא לגמרי, אך במציאות הוא מונח בתוך דורמיטא ישן ודןמם לגמרי, אינו מתנועע ופועל כלל. וכך הוא ברוחניות כאשר אדם אובד את נקודת החיות דקדושה שלו הוא בבחינת ישן ומת רוחני, כי איבד לגמרי את הרצון והחשק שלו. וכך רואים בהנהגת העולם הגשמי, שמי שאין לו חשק ושמחת החיים – נכנס לשכב במיטה ומתעלם תחת הכרים והכסתות שלו, ולא רוצה לעשות שום דבר, והבן מאד, איך יש בחינה כזאת גם בעבודת ה', שאינה ניכרת בחוץ על פי פשוט.
… היקר! תא חזי מאי דקרינן בפרשתן (ויקרא יב, ג): "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ", וידוע אשר כל יהודי שנימול נקרא צדיק (עי' זח"ב כג.) על שם הברית. והוא כששומר עליו בקדושה וצִדְקוּת. וכשאדם מתגבר על עצמו, ומהיום אשר עומד על דעת דקדושה זו – מוסר את נפשו לבנות את בנין קדושתו כראוי, אזי זו בעצמה נקדות תשובתו, ובזה מוחק את העבר לגמרי, כי כשמתנסים ומצטרפים בתאוה הזאת, ועומדים בנסיונות הקשים והמרים, בזה מקיימים מאמרם ז"ל (יומא פו:): 'היכי דמי בעל תשובה? אמר רב יהודה, כגון שבאת לידו דבר עבירה פעם ראשונה ושניה וניצל הימנה. מחוי רב יהודה, באותה אשה באותו פרק באותו מקום'. ונודע כי מדת התשובה היא סוד הבינה (רע"מ נשא קכב.) – והיא אימא עלאה (עי' רע"מ בהר קח. ועוד), וכמו שכתוב (ישעי' ו, י): "וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ".
אם זוכה אדם לפעמים להתבוננות עמוקה, וצפים ועולים על מדעי רוחו מחשבות כגון – "וִוי הַאלְט אִיךְ אוֹיף דֶער וֶועלְט" (איפה אני אוחז בעולם הזה), ותובע מעצמו לידע היטב, מי, מה ואימת, לפני מי פגמתי, ואת עיני מי נקרתי כביכול, בחוצפה נוראה… אזי מתחיל לרחם על עצמו, ויכול כל כך לבטש את נפשו ההומיה (עי' זוהר שלח קסח.), עד שמאליו עיניו מזלפות דמעות אשר זולגות לו ללא הפוגה כנחל שוטף, ופלגי מים תרדנה על לא שמרו תורתו יתברך (עי' תהלים קיט, קלו). ואז מדת התשובה, אור הבינה היא כמו אימא המסככא על בניה, ומתכסה הוא תחת סתר צל כנפיה של המדה הנשגבה הלזו. והמידה הזו היא המידה השמינית כאשר מונים את הספירות מתתא לעילא. והמדות נקראות ימים כידוע, בבחינת (תהלים לט, י): "וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא". וזהו "וביום השמיני" – מידת הבינה – הספירה השמינית – "ימול בשר ערלתו" – מרמז על מילת ערלת הלב, ערלת הגוים.
כי אפילו ישראל שאינו נימול כמו אחד שמתו אחיו מחמת מילה אינו נקרא ערל (עי' ע"ז כז.). ושנינו (נדרים לא:): 'קונם שאני נהנה לערלים מותר בערלי ישראל ואסור במולי עובדי כוכבים, שאני נהנה למולים אסור בערלי ישראל ומותר במולי עובדי כוכבים, שאין הערלה קרויה אלא לשם עובדי כוכבים שנאמר (ירמי' ט, כה): "כי כל הגוים ערלים וכל בית ישראל ערלי לב, ואומר (ש"א יז, לו): "והיה הפלשתי הערל הזה", ואומר (ש"ב א, כ): "פן תשמחנה בנות פלשתים פן תעלוזנה בנות הערלים", רבי אלעזר בן עזריה אומר, מאוסה היא הערלה שנתגנו בה רשעים שנאמר: "כי כל הגוים ערלים".
כי הערלה היא דבר של 'מהות' ולא של 'מציאות'. והעיקר מה שנופלים, כל אחד למה שנופל, הוא מחמת בחינת 'ערלת לב' – 'אַז דֶער הַארְץ אִיז אִינְגַאנְצֶען פַארְשְׁטֵיינֶערְט, פַארְמַאכְט אוּן גֶעשְׁטָאפְּט מִיט טוּמְאָה' (שהלב כל כך מאובן, סגור ואטום עם טומאה), ואין האור האלוקי העליון יכול לשכון במקום שמגרשין אותו כביכול.
אבל כאשר מתבונן היטב, ומחשב חשבונו של עולם על רוע מצבו הירוד ברוחניות, ומתחיל לקבל על עצמו, שמעתה הוא ממשיך על עצמו קדושה וטהרה, הן טהרת המוחין והן טהרת האברים, שמירת העינים, שמירת האזנים, קדושת מדת יסוד צדיק, ושב בתשובה על פגמיו בעבר, וכואב לו ממש עד נקודת פנימיות מיצוי הנפש [לא מחמת זוחלי עפר – מרה שחורה ועצבות חס ושלום, רק כלשון תשובה כמשמעה, שהוא שב לאלקיו בכל לבו ונפשו, שעל ידי זה מתגבר צער הגיעגועין כבן שהתרחק מאביו, וככל שיותר מתקרב ומתקרב – בוכה מחמת שמחה דייקא] ואזי מאירה אצלו ספירת הבינה כמו יום ממש, והשם יתברך מזכהו שנימול בשר ערלתו בשתי הבחינות, וזוכה לסיוע עליון לעמוד ולהתגבר על כל הנסיונות הקשים.
והרב הקדוש מהר"ם מנעשכיז זי"ע אמר: "פתחו לי שערי צדק" וגו', זה השער לה' צדיקים יבואו בו" (תהלים קיח, יט), היינו לומר, כשאדם צועק במר לבו, יצעק לה': 'פתחו לי שערי צדק', לעובדו יתברך שמו, אזי זה השער לה' לבוא לעבודת הבורא, על ידי זה עצמו שיתפלל לפניו יתברך שמו, שיפתחו לו שערי צדק, וגו'. עד כאן לשון קדשו הנדפס ברשפי אש החדש (אות קנד).
וצריך שתהיה אמונה חזקה בכל זה, ואזי מועיל ביותר, ועיקר העבודה בדור הזה הוא להיות שמור בתכלית השמירה בקדושת צדיק יסוד עולם, שאז מתקיים דְדָא ביה כולא ביה – אמונה, בטחון, גמילות חסדים, דעת, התלהבות, ותיקות, זהירות וזכרון, חיזוק, טהרה, ישועה, לימוד התורה, מידות, נעימות, סוד, עריבות, צדקות, קדושה, רחמים, שמחה, תפילה, הכל בכל מכל כל, ועל כן באמת נקראת מידת יסוד 'כֹּל' (עי' ע"ח שער הכללים פ"ד), כידוע…
והא לך דברים מאירים, ערבים ומתוקים מאת כ"ק ה'אהבת ישראל' מוויז'ניצא זי"ע, אשר מצאתי כתוב הד'ר בספרו הקדוש בפרשתן (מסעודה שלישית פרשת תזריע תרס"ב), וזו לשון קדשו באמצע הדיבור: 'והנה עיקר עבודת ישראל היא לתקן מדת יסוד, שהוא נפש חי, ההיפך מפגם היסוד שהוא נפש מת, וכשיטהר מפגם זה נקרא "נפש חי", על כן צריך לתקן בחודש ניסן מידת יסוד… והזמן המסוגל לזה הוא בחודש ניסן'. עיין שם בפנים.
ועכשיו שאנו נמצאים בתחילתו של 'חודש זה' המסוגל ביותר להתקרב אל השם יתברך מאהבה וחיבה, הבה ונקבל על עצמינו רצון והתחדשות ועזיבת חטאים, כדי שבהגיע עת דודים, הלילה הקדוש של ליל הסדר, נשב עם לב טהור וזך, לערוך שולחן קדוש וטהור לפני השם יתברך, ונהיה טהורים וצחים כמלאכי השרת, נקיים מכל מיני זוהמות וטומאות של היצר הרע, אשר מכשיל אותנו במשך עכל ימות השנה.
ולזה נזכה על ידי שנאחוז בעצה הישנה והנושנת (שמות ב, כג): "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים", שכדי שנזכה לצאת לחירות, חירות מיצר הרע, חירות מן הסטרא אחרא, חירות ממלאך המות, צריכים להרים קולינו בזעקות ובשוועות אל ה' אלקינו, ונצעק אל ה' אלקינו, כמו שאמר הנעשכיזער הקדוש זי"ע בדבריו הקדושים הנזכרים לעיל.
…., האתה יודע איזה גורל וחבל נעים נפל בחלקינו? הרי עוד מעט נזכה לומר לפני השם יתברך הלל דליל פסח! אם היינו רק חושבים על זה, לפני מי אנו עומדים, ואת מי אנו עובדים, ואל מי אנו זוכים לפנות בתפילה ורינה, מהמחשבות הללו לבד היו מתבטלות ונמאסות מעמנו כל התאוות המגעילות של העולם הזה השפל.
והרבי הקדוש, מהר"ם מנעשכיז זי"ע, אומר (עי' רשפי אש אות קנג): אהבתי כי ישמע ה' את קולי תחנוני, כי הטה אזנו לי" – לא מה שנעשה רצוני, ולא שום דבר הנאה יש לי, ממה ששמע ה' תפילתי, רק במה שהטה אזנו לי, מלך גדול ונורא, לשמוע תפילת השפל… עד כאן לשונו הקדוש והנחמד.
וכשאדם מכניע את עצמו לפני השם יתברך בבחינה כזו, שיודע ומרגיש היאך שהוא בעצמו "אינו שום דבר ממש", רק הכל חסד השם יתברך שנתן לנו רשות להתלונן בסתר צל כנפיו יתברך, זה בעצמו ממשיך עליו הארה נפלאה של קדושת בוראו יתברך.
והנה מקודם כתבתי לך אודות ענין ספירת הבינה וסוד התשובה וכו', ובאמצע כתיבתי מצאתי עוד כדברים האלו ממש בדיוק, בדברי קודש הקדשים מרן הרבי מנעשכיז זצוק"ל זי"ע, וזו לשון קדשו המצוטטת בספר ליקוטי תורתו 'רשפי אש': 'תשובה נקראת אימא עלאה (זוה"ק ח"ג רעח:), ואמר על זה הגאון הקדוש, קדוש ישראל ואורו, אב בית דין דקהילת קודש נעשחיז, למה נקראת כן? מפני שכמו שהתינוק הקטן יחבא תחת בגד אמו להסתר מגערת המאיים עליו, כן השב בתשובה, הוא מתכסה בה מהמקטרגים עליו במעלו אשר מעל, וינצל מכל העונש' (עיין שם ב'רשפי אש', אות קסא).
ואחר כל הדברים והאמת האלו, ראוי שלא נאריך עוד, כדי שישאר בפינו הטעם הטוב הזה של דיבורי הצדיקים הקדושים שמונח על כל אות ממאמרם כל מיני חן דקדושה שבעולם, והם דיברו עלינו, וכיוונו דברם הטוב עלינו. ועלינו להשים את עצמינו בתוך הדיבורים, ולמצוא את עצמינו בהם תמיד, כי לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה.
והנה ידידי וידיד עליון, דיתיב תדיר בבתי גוואי דליבאי וצמוד בפנימיות לבבי לטוב כל הימים, דע, כי מכתבים אלו אני כותב לך ביגיעה עצומה, ועל חשבון דברים רבים אחרים שהייתי יכול לעשות בזמן הזה, ופשוט גם לך שזה לוקח זמן רב מאוד מאוד… אמנם, הכל כדאי בודאי בשביל כוונה אחת, שיתקיים בנו מקרא שכתוב (תהלים פג, יט): "וְיֵדְעוּ כִּי אַתָּה שִׁמְךָ ה' לְבַדֶּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הָאָרֶץ"; וזאת אני מבהיר לך כדי שתכוין דעתך לילך בעקבות הכונה הזאת. ואברכך בכל ליבי: זַיי גֶעזוּנְד אוּן שְׁטַארְק (הֱיֵה בריא וחזק) בְּרוּחָנִיּוּת וּבְגַשְׁמִיּוּת, אמן כן יהי רצון. הכותב וחותם שפל בתכלית השפלות שאין שפלות אחריה כלל.
ידידך ואוהבך בכל לב ונפש באמת, מעתיר בעדך תמיד, ודורש שלומך וטובתך כל הימים.
שלמה ברוך בן רבקה