בעזרת השם יתברך, יום שישי ערב שבת קודש פרשת וישלח, טז בכסליו תשע"ז.
לכבוד ידידי היקר לי מאד, היושב בחדרים הכי פנימיים שבלבבי – הרה"ח ר' … שיחי'.
קבלתי טלפון משמח ביותר, שאחיך אהובנו נרו יאיר, בא בברית האירוסין, ואני שמח שמחה עצומה על כך, מזל טוב, יהי רצון שנזכה לשמוח יחד בחתונה שלו, חסד ה' מעולם ועד עולם, אשרינו מה טוב חלקנו, ועוד בית קדוש הולך להבנות לתורה ולחסידות.
צריכים להזדרז לעשות הרבה טוב בעולמו של הקב"ה, כי החיים ממש עפים, טסים ופורחים, ומזל שיש לנו הכרח לקיים תורה ומצוות, ששומרים שבת, ומתעטפים בטלית ומניחים תפילין והולכים לבית הכנסת שלש פעמים ביום, ומגדלים הילדים לתורה עם אכילת כשר וטהרה וכו', ובודאי הטוב הנצחי הזה ילוה אותנו בזה ובבא, אבל העיקר מה שאנו צריכים להתחזק הוא בלימוד התורה, כי היא המצוה הכוללת את כל המצות, ואין עוד דבר יקר מאשר לימוד שיעורים כסדרן, בעיון ובבקיאות, בגירסא ובסברא, בכל אופני הלימוד הקיימים, כל שעה יש לה תפקיד לימוד אחר, וברוך השם יש מה לעשות בזה העולם, כי אחר כך, כשנפשיט את הגוף מן הנשמה, נצטער מאד מאד, איך יכולנו להפסיד יום אחד מלזכות לאורות עליונים וגדולים כאלו, והמחשבה אודות זה – היא הבושה הגדולה ביותר, והלואי נתבייש כעת בהיותנו בחיים חיותנו ולא נצטרך להתבייש בעולם הבא, חס ושלום.
ואני מוסר מודעא כי דברי המוסר שאני כותב, אני מתכוון רק לעצמי, כי לבי חרד ביותר, מה אענה ליום פקודה, כמה זמן הפסדתי בהאי עלמא, ואיני יודע איך ליתן חיות בימים שאבדו, ואיך אזכה להחזירם אל הקדושה, ולהיות טהור בעיני ה', ועל כל פנים מכאן ולהבא אקוה להיות איש כשר באמת כל ימי בכח הצדיק שאנו חוסים בצלו.
בפרשת השבוע, למדתי היום הפסוקים של דינה ובני יעקב, וראיתי ללמוד מוסר פשוט מן הפסוקים, שיעקב אבינו, בודאי כאב לו מאד מה שעשו לבתו, אבל כתיב ביה, מיד כששמע כי טמא את דינה בתו וגו' – והחריש יעקב עד באם, לא כתוב שהמתין או שמר להם, אלא החריש – ער האט געשוויגען, ואילו הם, תיכף כששמעו, כתיב: כשמעם ויתעצבו האנשים ויחר להם מאד, מיד פעלו את מדת הגבורה שלהם והכעס, וזה הלימוד שלימד אותם יעקב, קודם כל מען שווייגט, אחר כך מוצאים פתרון אמיתי, וכן בכל מה שעובר על האדם, אין לו מיד לקפוץ ולמצוא עצות ודרכים איך לשפר את חייו וכו', ובפרט לא בשעת כעס וחרון אף, אלא קודם כל "והחריש יעקב", וזה על דרך החיזוק הפשוט, כי גם מאופן היחס של אבותנו הקדושים, איך שדיברו והתנהגו, לומדים מזה תורה שלימה.
ויש דיוק יפה בפרשה זו, ששמעתי מהסבא של זוגתי (הה"ג רבי שלום דרמר זצ"ל אבד"ק ניאמץ וקרית גת), שבתחלה התנאי של בני יעקב היה, אך בזאת נאות לכם אם תהיו כמונו להמול לכם כל זכר, היינו שיש בזה שני תנאים, התנאי האחד "להיות כמונו" – זיין אזוי ווי אונז, להתנהג בקדושה ובכשרות, ועוד תנאי, לחתום חותם הברית בבשר ממש. ואילו הם בדברם על התנאי השמיטו את הרישא, כי אמרו אך בזאת יאותו לנו האנשים וכו' בהמול לנו כל זכר כאשר הם נמולים, למה לא אמרו בלשון של בני יעקב – להיות כמונו? אלא שבזה נעוץ ההבדל בין טומאה לטהרה, הטמא יכול לעשות פעולות גשמיות כמו הטהור ממש, כגון מצות מילה וכו', כי אין זה קשה לחתוך בבשר, אבל התנאי האמיתי להיות כמונו, זה כבר קשה, כי זאת לא פעולה גשמית, אלא שצריך לחיות חיים שלמים בקדושה ובטהרה.
ונראה גם שעיקר הקפידה של אחי דינה על המעשה הזה, כי פעל בה בתאוות הגוף בלי שום נפשיות, ובכל התורה אין את הלשון ותדבק נפשו, היינו שעוד לפני 'ויאהב' עשה בה מעשה שפל, ואהבתו היתה תאוה ואהבת הבשרים ולא אהבת הנשמה, ולזה היו שותפים כל אנשי שכם, כמו שהרמב"ן כותב, שלא צריך לחפש להם חטא, כי היו משוקעים מאד עד צוארם בכל הדברים שחייבים עליהם מיתה וכו', והיה זה כליון של הרשעים שעושים תאוות לשם תאוות, ושום דבר לא עוצר בעדם.
הלימוד הזה הוא לימוד גם בשבילנו, שנחיה חיים טהורים וקדושים, שנזכור את הקב"ה תמיד, גם בהיותנו פועלים את הצרכים הגשמיים, שלא נהיה מגושמים ושפלים חס ושלום, אלא המח יהיה דבוק בהשם יתברך, והתרגום תרגם, הכזונה יעשו את אחותנו – נפקת ברא, היינו יוצאת החוץ, ובאמת אפשר לומר על פי דרכנו, כי אחות היא לשון דבקות, כמו מי שמאחה את הקרע, והדבקות היא מה שאדם הכי אוהב והכי רוצה, ולפעמים הדבקות היא נפקת ברא, שיוצאת לחוץ, שהמחשבה משוטטת ורוצה דברים אחרים וזרים וכו', ואנו רוצים להיות דבקים בהשם יתברך, לבל תשוטט המחשבה, חס ושלום, החוצה, רק תהיה בבחינת רשות היחיד – יחידו של עולם, להיות קרובים ודבוקים את השם יתברך תמיד.
הרי כאלו דברי אוהבך מאד, ומתפלל בעדך תמיד
שלמה ברוך בלוי