שבת הגדול
בעזרת השם יתברך ליל שישי לסדר טהרה, יא בחודש אשר בו מקיפות, ואז נעשים 'ניסן' ונפלאות לכלליות עם הקדוש, ערב שבת קודש לסדר מצורע, שבת הגדול והקדוש. ת'זכנו ש'נהיה נ'וטרים ז'מן לפ"ק אשדוד ת"ו, פה ירושלם עיר קדשנו ותפארתינו, תבנה ותכונן במהרה בימינו, אמן כן יהי רצון.
לכבוד חבר וידיד נפשי, האברך היקר והנעלה, הרוצה בתשובה וחפץ בתמימות לעבוד את מי שאמר והיה העולם בתכלית שלימות הכונה הנכונה באמת ביראה ובאהבה, ואם רק יהיה הרצון חזק ותקיף באמת, אזי בודאי תוכל הרבה, בעזרת השם יתברך, הלא הוא בן השם יתברך…., ….. נרו יאיר ויזרח לעד ולנצח נצחים.
מה אומר לך …. היקר! כעת אני כותב לך כשאני יושב ושומר על חולה במצב קשה בבית רפואה לחולים. ונזכרתי במה ששמעתי פעם, שההתעוררות והמוסר הכי גדולים יכולים לקבל דייקא בבית חולים, כי כאשר שומעים את כל האנחות והגניחות של כל שוכני דוי, מוכי גוף ומרירי נפש, אזי מתבוננים באפסיות האדם העצומה, ובביטולו ותלותו המוחלט של היצור האנושי בבורא כל הנשמות ברוך הוא וברוך שמו, ואיך שהגוף הנגוף הוא אפס אפסים, כלום שבכלום, אין בו שום ממש כלל. ואת כל זה צריך לחשוב תמיד, גם במצב רגיל שאין נפגשים פנים אל פנים במצבים קשים, ומכל שכן כאשר בא האדם אל מקום כזה, ורואה אנשים חולים שוכבים מוטלים על מטתם, וצריכים רחמי שמים מרובים על כל פסיעה ושעל ועל כל רגע מחייהם – צריך להתגבר לעבודת השם ביתר שאת ויתר עז.
וזה צריך להיות נעשה בשתי בחינות:
האחת – להסתכל על שפלות עצמו ולא להתגאות ולרום לבבו כאילו יש בו איזה שבח ותהילה מחמת מעשיו הטובים. ויראה זו צריכה להביא את ההכנעה נוראה וביטול הישות, שלא ירגיש את עצמו כלל, כי אם את השם יתברך, ואורו האין סוף ברוך הוא המאיר בכל העולמות, ושנשמתו היהודית היא חלק ממנו יתברך כביכול ממש כנודע.
השנית – להסתכל על רוממות השם יתברך, בזה שנותנים תודה והודאה לה' על כל נשימה ונשימה, כמו שאמרו חכמינו ז"ל הקדושים (ב"ר יד, ט): 'על כל נשימה ונשימה שאדם נושם צריך לקלס לבורא, מאי טעמא (תהלים קנ): "כל הנשמה תהלל י'ה" – כל הנשימה תהלל י'ה'.
וכבר דברנו מזה הרבה איך שלא מספיק שאדם יסתכל על רוממות השם יתברך, כי אזי יבוא חס ושלום לידי גאוה וישות, שהנה הוא זה אשר משיג את אור השם יתברך, והנה הוא זה אשר זכה לאיזו דרגה של התקרבות וכו', ואז, על ידי גאוה מאוסה, הוא נופל חס ושלום בנפילה שאין לה תקומה, איומה ונוראה, עמוקה משאול בלי שיעור, וכמו שאמרו (סוטה ה.): 'כל אדם שיש בו גסות הרוח, אמר הקדוש ברוך הוא, אין אני והוא יכולין לדור בעולם שנאמר: (תהלים קא, ה): "מְלָשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ אוֹתוֹ אַצְמִית גְּבַהּ עֵינַיִם וּרְחַב לֵבָב אֹתוֹ לֹא אוּכָל", אל תקרי אוֹתוֹ אלא אִתּוֹ לא אוכל'; וידוע מה שאמר מרנא הבעל שם טוב הקדוש זי"ע, שיותר טוב חוטא אשר יודע שהוא חוטא מאשר בן תורה היודע ומכיר ברום ערכו, ואינו מודע לכך שגם הוא צריך לחזור בתשובה. והראיה על זה, שהנה על חוטאים אמרה תורה שהשם יתברך הוא "הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם" (ויקרא טז, טז). ואילו על בעל גאוה נאמר שאין השם יתברך רוצה לדור עמו בעולם, כנזכר במאמר רבותינו הנ"ל.
והנה על עבודה זו – לזכות למידת הענוה אי אפשר לעבוד על זה, ולומר מעתה אהיה ענו, מעתה אשפיל את עצמי, כי זה צריך לבוא מעצמו על ידי שיודע שהוא אינו כלום ממש, וזה על ידי שזוכרים את השם יתברך בצירוף עם החדרת שפלות עצמו, שעל ידי זה משיג ביותר את רוממות השם יתברך, שזה הוא כאותה ששנינו בבית מדרשם של צדיקים על הפסוק (תהלים קיג, ו): "הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ"; הַמַּשְׁפִּילִי – מי שמשפיל את עצמו. הוא זוכה – לִרְאוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, לזכות להבחין ברוממות וגדלות השם יתברך [בשמים] ובשפלות עצמו [ובארץ].
וענין הזכות להבחין בגדלות הבורא היא לכל חד לפום מאי דמשער בליביה, לפי הזכות שניתנת לקרוצי חומר לידע מהשם יתברך. ואם יסתכל סתם כך רק על שפלות עצמו, איך שהוא אין שוה דבר, והוא רחוק מאד, לגמרי לגמרי, אין חשיבות לשום דבר שעושה ופועל וכו', זה בעצמו לבדו גם כן לא טוב לגמרי, כי על ידי זה נופל לתוך עצבות ועצלות של יאוש ורפיון חס ושלום, וכבר אינו עושה מה שצריך לעשות ועוד יכול לעשות. כי מתגבר בענוה פסולה לחשוב, ששום דבר שעושה אין לו חשיבות, ואם הכל ממילא לא שוה, אזי למה להתאמץ?!
והאמת היא, שאין זו ענוה כלל, ואף שלכאורה נראה, שהאדם הזה לא אוחז מעצמו, והוא שפל בעיניו, שקר גמור הדבר! כי אם באמת לא היה אוחז מעצמו, והיה שפל בתכלית השפלות, בטל ומבוטל, אפס מאופס בעיני עצמו, אז לא היו עולות על לוח ליבו מחשבות כאלו – אם מעשיו עולים יפה אם לאו. כי מה אכפת לו? מה משנה לו אם עבודתו להשם יתברך היא בתכלית השפלות או בתכלית המדריגה העליונה? הרי הוא אינו כלל בעולם, ואינו עובד את עצמו ורצונותיו שלו, כי אם את השם יתברך שציוה אותו על זה. ואם כן מה שייך להתייאש, לברוח ולעזוב את הכל? הן אמת שעלינו לשוב אל השם יתברך על כל מעשה לא טוב שעושים חס ושלום היפך הרצון העליון ברוך הוא, ובשעה שמייחדים לחשבון הנפש אנו שרויים על זה במרירות ובלב נשבר ונדכא.
אך כבר ידוע למבינים, וכאשר כבר דברנו מזה הרבה, וגם זה מוסכם על פי המציאות של מערכת סדר הגוף, שלב נשבר איננו עצבות חס ושלום. ואדרבה! ההיפך הוא הנכון, מלב שבור באמת באים לשמחה, ואך מעצבות באים אל כליון וחדלון גמור חס ושלום!
על כל פנים, כך היא עבודת השם הנרצית, לאחוז את החבל בשני ראשיו, שמצד אחד עלינו להתבונן בגדלות ורוממות הבורא יתברך ויתעלה, איך שהוא יתברך אין סוף ואין ערך לקדושתו, ולגדולתו אין חקר, ושאין לנו שום השגה ושום תפיסה בו יתברך, כי לית מחשבה תפיסא ביה כלל, והוא עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות, ראשון ואחרון, אחד יחיד ומיוחד, היה הוה ויהיה, שליט בעליונים ובתחתונים, ומבלעדיו אין אלקים, והוא לבדו האציל, ברא, יצר ועשה את כל העולמות, והמה אלף אלפי אלפים ורוב ריבי רבבות עולמות קדושים ונוראים רוחניים רבים, עד אין סוף, ואין מספר ואין חקר וכו' וכו', כלום סיימת לשבחיה דמרך, ואשר לו דומיה תהילה כתיב, משל למלך שמשבחין אותו בשל כסף, גנאי הוא לו וכו'.
וכך צריך להתבונן תמיד, בוקר צהרים וערב, להרגיל את עצמו לכך בכל עת מצוא, עד אשר תמיד תמיד תדבק נפשו באור אלקות, ולהמשיך על מדעיו רוממותו הנאדרה בקודש של אדון עוזינו יתברך שמו לנצח.
ובד בבד צריך להסתכל בשפלות עצמו, איך שמצד חומר הגוף ותאוותיו הקשות, המרות, הזרות והמשונות, הוא בזוי ומבוזה, משוקץ ומתועב, ובמה נחשב הוא שבהעדר מזונו במשך כמה שעות ספורות כבר מוחו מבולבל ומוטרד, וממה עשוי המזון שלו, ומה נעשה מחלק ממנו, ואיך הוא מתאוה ומשתוקק לדברים פחותים ושפלים ומזוהמים. ואף אם כבר זכה למה שזכה, וסיגל לעצמו תורה, מצוות ומעשים טובים, על זה הלא כתיב (איוב מא, ג): "מי הקדימני ואשלם" (עי' במדרש, ויקרא רבה כז, ב), והרי הכל טובות וחסדים עצומים מהשם יתברך אשר אין לתאר ואין לשער בשכל אנושי.
ולך נא ראה יסוד שרשי בתורת החסידות (ישמח משה, קרח): פירש הרב הקדוש מו"ה אלימלך זצק"ל על המשנה (חגיגה [ב.) סומא באחת מעיניו – היינו שרואה בגדולת הבורא ברוך הוא, ואינו רואה בשפלות עצמו – פטור מן הראיה, כלומר יותר טוב היה אם לא ראה ולא ידע כלל, כי תועבת ה' כל גבה לב (משלי טז, ה); כי המסתכל עם עין אחת, היינו או רק על שפלות עצמו בלבד, או רק על רוממותו יתברך שמו בלבד – פטור מן הראיה, עדיין אינו יכול לזכות לראיה שלימה ומפוכחת כמו שעבודת השם דורשת (וראה עוד ביסוד העבודה, ח"ב מכתב ו' בשם 'עבודת ישראל'; קול מבשר להרה"ק מפשיסחא זי"ע, בראשית).
ושים לב ….! הננו אוחזים כעת בשבת הגדול שקורין בה פרשת מצורע. והנה המצורע בא ענינו הרע בעבור חטא לשון הרע. ובזה הוא פגם לגמרי בשתי הבחינות הנזכרות, ברוממות השם יתברך בודאי פגם, כי אם היה מאמין שהקדוש ברוך הוא שומע כל מילה, והוא נמצא פה ממש, כאן, עמו, אתו ואצלו ושוקד על שפתותיו בודאי, היה ירא ופוחד מלדבר על בניו של הקדוש ברוך הוא בפניו, ולקטרג על הבנים בפני האב.
והיינו מאי דגרסינן בערכין (דף טו:): אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זימרא, כל המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר, שנאמר (תהלים יב, ה): "אֲשֶׁר אָמְרוּ לִלְשֹׁנֵנוּ נַגְבִּיר שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ מִי אָדוֹן לָנוּ"; וכן אמרו (שם): אמר ריש לקיש, כל המספר לשון הרע מגדיל עונות עד לשמים, שנאמר (תהלים עג, ט): "שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם וּלְשׁוֹנָם תִּהֲלַךְ בָּאָרֶץ"; ועוד אמרו (שם): אמר רב חסדא אמר מר עוקבא, כל המספר לשון הרע אמר הקדוש ברוך הוא, אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנאמר (תהלים קא, ה): "מְלָשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ אוֹתוֹ אַצְמִית, גְּבַהּ עֵינַיִם וּרְחַב לֵבָב אֹתוֹ לֹא אוּכָל", אל תיקרי אֹתוֹ לא אוכל אלא אִתּוֹ לא אוכל; והכל בעבור שלשון הרע הוא כנגד נקודת האמונה הפשוטה במציאות השם המוחשית הנצבת ועומדת לפני עיני שכל האדם.
וכן פגם בודאי זה המספר לשון הרע במידת התבוננות בשפלות עצמו – 'וַוייל אַ מֶענְטְשׁ וֶועט נִישְׁט בַּא'רֶעדְן אַיין אַנְדֶערֶען, טָאמֶער עֶר הַאלְט נִישְׁט פוּן זִיךְ' (כי אדם לא ידבר בגנות האחר אם אינו אוחז מעצמו), כי הכל בא מחמת גיאות וישות סרוחה, שמתכבד בקלון חבירו, ומספר על זה ועל זה, כאילו אצלו הכל כבר בסדר, וכמו שלו אין כבר מה לתקן, כאילו הוא שמור לגמרי בקדושה וטהרה, עד שיש לו עזות לספר רע על ישראל חבירו.
וּמִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁיֵּשׁ אֲנָשִׁים שֶׁהֵם בְּעַצְמָם פְּגוּמִים ומקולקלים עַד מְאֹד, כאשר רק השם יתברך יודע את רוע מצבם האומלל, ואילו היו יושבים בין תנור לכירים לבכות את חלקם הלא מתוקן, היה טוב, ברם, ההיפך נעשה, הם אלו אשר יוצאים בחרב ובחנית למחות נמרצות על עונות הזולת בקנאת שאול עזה ובחימה שפוכה, ואיזו בושה וכלימה היא זו?
הכלל, שמי שהוא חזק ביותר בנקודת ההתבוננות בשפלות עצמו, ממש בפשיטות, לידע שהוא שפל באמת, הוא אינו מסוגל למצוא רעות וחסרונות, פגמים ומומים בזולתו, וזהו שאמרו חכמינו ז"ל הקדושים (קידושין ע.): 'כל הפוסל פסול ואינו מדבר בשבחא לעולם. ואמר שמואל – במומו פוסל', ו'כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו' (נגעים פ"ב מ"ה).
וחשבתי לומר בדרך אפשר ורמז, ואולי זה כבר מובא באחד מן הספרים הקדושים, שלכן המצורע מביא ארז ושני תולעת, כי מרמזים לו שיתחיל לעבוד על שתי נקודות האלו: א. התבוננות ברוממות וגדלות השם יתברך, שעל זה מרמז העץ ארז שהוא גבוה וחסון. ב. הסתכלות בשפלות ובפחיתות עצמו, ועל זה מרמז האזוב שהוא ירק קצר ודל. וכל זה הוא התיקון לחטאו הגדול.
ועתה הבה ונתבונן מעט על המילים של "שבת" – "הגדול", והוא על שם הנס הגדול שארע בעשור לחודש שחל אז ביום שבת קודש, שקשרו את תועבת מצרים – השה אל כרעי המיטה, שביטלו את העבודה זרה בביטול גמור.
ומובא בספר הקדוש והנורא 'בת עין' (בפרשת מצורע, דרוש לשבת הגדול), וזו לשון קדשו: 'ולקיחת השה הנ"ל היה מבעשור, רוצה לומר, בחינת יו"ד, וכתוב בספר חסידים, שאות יוד מרמז לבחינת הודאה מלשון "יודו לה' חסדו", פירוש, שמודה לה' על כל חסדו וגדולתו יתברך, ועושה עמנו רק חסד בגין דיתקרי רחום וכו', פירוש, שאות יוד, שהיא קטנה שבאותיות מרמז לבחינת הכנעה'.
הנה בקטע זה לימד אותנו ה'בת עין' איך זוכים לבוא להתבוננות עצומה ו'נכונה' בגדלות הבורא [שעושה חסדים, בגין דיתקרי רחום, שזו היא גדולתו יתברך שמו], רק על ידי שמשתף שפלות עצמו, שאותה אות יוד הקטנה שבאותיות, היא דייקא, מתוך שפלותה וביטולה, מכרת בחובת ההודאה, ההלל והשבח לשמו הגדול יתברך.
ואחר כך ממשיך שם, וכותב בזו הלשון: 'ועוד, שאות יוד במילואה גימטריא כ', שמרמזת גם כן על הכנעה כידוע, כך האדם צריך להיות קטן ושפל בעיניו'; עד כאן לשונו בינתיים. והנה כאן גילה לנו את הדרגא של הסתכלות בשפלות עצמו.
והנה 'שבת' הוא ענין של הסתכלות בשפלות עצמו וברוממות השם יתברך גם יחד, כי שבת אותיות בשת, שהאדם מתבייש באמת על כל מעשיו הלא טובים מכל השבוע, וכן אמנם מובא מקדמונים, לישב איזה זמן קודם כניסת השבת ולהתבושש ולשוב על כל פגמיו, ולהוריד דמעות של חרטה עלך שהכעיס כביכול כנגד רב ושליט עיקרא ושרשא דכל עלמין. וכיון ששבת – וי אבדה נפש, שמצטערים מתוך נועם שמחת השבת על ההפסד הגדול שיש בכל ימות החול, שכל אחד הולך שובב בדרך לא טובה, ובשרירות לבו, למען ספות הרוה את הצמאה, ואובדים את הנפש האלוקית וכו'.
וכן שבת הוא ענין של הסתכלות על גדולת עושנו, יוצרנו, בוראנו ומאצילנו יתברך שמו, ורוממותו האין סוף ואין תכלית. "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" (בראשית ב, ג). כי שבת מעידה על חידוש העולם על ידי השם יתברך, שמתוך כל זה ניכרת לעינינו עצמתו ושגב גדולתו הבלתי ניתנים להשגה כלל.
והשבת הזאת נקראת 'שבת הגדול', כי בתיבת 'גדול' גם נרמזות שתי הבחינות הנזכרות. כי גדול על שם הנס. והנה כשהשם יתברך עושה נס הוא בתרי גווני, האחד – כאשר המושפע מן הנס הוא כל כך קטן, עד שצריכים להפוך עליו סדרי בראשית. השני – כדי להרימו על נס, ולפרסם כבוד מלכותו בכל העולם. ושני הענינים הפליא עמם בתוך תוקף הירידה העצומה להרים אותם ולפרסם על ידי זה איך שכלל ישראל מבטלים את העבודה זרה של מצרים, ובאים להתדבק בא'ל יחיד ומיוחד. ואת הכח הזה מקבלים כעת בעידן רעוא גדול כזה, שאנו זוכים לקבל על עצמנו הכנעה מהקדוש ברוך הוא בשבת הגדול.
וענין "גדול ה' ומהולל מאד" (תהלים מח, ב), גם כן כולל שתי הבחינות. כי מצד אחד אני מתבונן איך שהשם יתברך ברוך הוא וברוך שמו גדול עד מאד, ומצד שני אני מסתכל איך גדולתו כל כל עצומה, שאף שאני שפל ובזוי בשפל המצב, אף על פי כן השם יתברך מרחם עלי ברחמנותו הגדולה והעצומה. והעיקר שאדם יֵדַע את מקומו ומצבו ולא יגבה לבבו נגד השם יתברך לחשב שהוא משהו, והוא עובד השם. והשם יתברך כבר סלח לו על עונות ראשונים. ואומר שם ה'בית עין' הקדוש, שהרי פסח, הוא פה – סח, תיקון הדיבור כמובא (בכתבי האר"י), ושבת הגדול שהוא קודם פה – סח, קודם הדיבור, מרמז על המחשבה שהיא קודמת להדיבור.
וכאן בוא ונתעורר …. נרו יאיר בשבת קודש הלזו, להתחיל לזכך את מח – מחשבתינו, שלא נהרהר חס ושלום שום הרהור רע חס ושלום. אהה! רבונו של עולם! האב רחמנות אויף אונז, איין מחשבה זרה וויפל איז פוגם!
והנה לך לשון קדשו בהמשך של הספר הקדוש 'בת עין': 'הנה עיקר הנס היה "ויהרג ה' כל בכור בארץ מצרים" וגו', הנה המחשבה נקראת בכור, כי היא ראשונה לכל דיבור ומעשה ועיקר העבודה לתקן המחשבה, כי אף על פי שאדם מתפלל לפעמים בהתלהבות גדולה, או עוסק בשאר מצוות, אבל המחשבה בל עמו, כי אם מחשבה זרה, ובזה מפריד בין המחשבה ובין הדיבור. לכן צריך כל אדם להשתדל ולייגע את עצמו בעבודה זו, לחבר ולקשר המחשבה והדיבור לדבקם בה', כמאמר הכתוב: "ואתם הדבקים בה'" וגו', עד כאן לשון קדשו.
וכאן אני מדלג קטע שלם, ונלכה ונסעה עוד קצת להלן, וזה לשונו שם באמצע המאמר – "מבכור אדם עד בכור בהמה" וגו', פירוש, יש מי שעובד השם בבחינת 'אדם' – "אדמה לעליון". ובזה בא לו בחינת גסות, שסבר בדעתו שהגיע למדריגה גדולה וקרוב לקדושה מאד, וזה נקרא "בכור אדם". ובחינה שנית: "בכור בהמה", שיש לו מחשבה רעה כבהמה – למלאות תאוותו, וכל זה שהיה אפשר למצוא גם עכשיו…
שים לב …. היקר! עתה ברגעים אלו של לפני חג הפסח, שהיום טוב הקדוש והנורא והנפלא הזה מלא האורות ממשמש ובא, ופעמי רגליו מהדהדות בקול גדול ונפלא. וכלליות ישראל עם קדוש מקרצפים ומגרדים כל טיפ-טיפת חמץ כדי לבוא אל ימי הפסח נקיים בבגד ובית. ובעת אשר כזו זה הזמן להתעורר לנקות את השאור שבעיסה שמעכב, הנמצא בכל חדרי הלב והמוח. ובעונותינו הרבים [אני, על כל פנים], אנו בין אלו שנכללים בכלל ההגדרה של "בכור בהמה", כי אנו מלאים מחשבות של שטות והבל הבלים, ואנו פוטרים אצת ימינו ושנותינו בהבל ובריק.
ועכשיו יש לנו את ההזדמנות שמעניקים לנו מן השמים, אלו הם ימי ניסן הקדושים, שבהם עלינו להתחדש שוב, לערוך לפנינו חיים חדשים של טוהר וקדושה. ותדע …! הלא יש הקבה 'תורות' וחידודי שעשועים על כל עניני פסח וההגדה של פסח הקדושה. אבל מה התכלית מכל זה? מה נשאר לעובדא ולמעשה?
יש חסידישע ווארט על הפסוק (שמות יג, ה): "ועבדת את העבדה האת בחדש הזה", כי נודע שהתיבה 'זאת' רומזת על חדש תשרי [כהא דכתיב (ויקרא טז, ג): "בזאת יבא אהרן אל הקדש"], שאז כלל ישראל מתקדשים ומיטהרים ומתחטאים מעונותיהם הרבים, והופכים הכל ללבן, כביום הכיפורים הקדוש. ואומר לנו הפסוק בדרך רמז: את העבודה הזאת של חודש תשרי, עבוד אותה בחדש הזה – שמרמז על ניסן, דכתיב ביה (שמות יב, ב): "החדש הזה לכם ראש חדשים".
כי עתה ניתן לפעול כזאת על ידי כל העבודות של פסח, וכל הנקיון וההכנה דרבה שעושה כל אחד לקראת ליל השימורים הקדוש, חג החירות שיוצאים אז מתחת שליטת הסטרא אחרא מכל וכל, ועורכים את הסדר בהתרוממות המוחין ובהתגלות הדעת, ובשמחה וביראה גדולה עד אין קץ. כי אז הזמן של גילוי שכינה על ראשי עם קודש יהיה מי שיהיה, אם רק יכסוף אל השם אלקיו להתרפק ולהתחבט על איזה שהוא ענין מעבודתו יתברך, על ידי זה זוכים אל העת רצון שיש בימי ירח האיתנים ובימים הנוראים, ובפרט בעת תקיעת שופר וכו'.
והעיקר מה שצריך עתה, ובפרט בדורותינו אלו [ובמיוחד כהכנה לימי הקיץ האיומים] לטהר את המחשבה שבמח, לזכך הלב, לקיים כפשוטו את הפסוק: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". וכמו שצריך לנקות את המחשבה ממחשבות של עבירות ודברים טמאים, כך יש עבודה לחשוב קודם הפה – סח, שלא יהיה בדיבור שום לשון הרע חס ושלום על אף יהודי. ולקיים מאמרם ז"ל: 'לעולם אל יספר אדם בשבחו של חבירו שמתוך שבחו אתה בא לידי גנותו'.
והדיבור הפגום, ובפרט לשון הרע החמור מאד, כאשר הפליא לעשות הכהן הגדול מאחיו מרן החפץ חיים זי"ע בספריו הנפלאים לגלות חומר האיסור הנורא והעצום שיש בדיבורים של גנות על הזולת בכל מיני אופנים, ושזה מפיל את האדם ביותר מעבודת השם. ופוק חזי מה היה העונש בזמן שהיינו קרובים למלכות [מלך מלכי המלכים] – "נגע צרעת", וכאשר הזוהר הקדוש מבאר בפרשת תזריע (דף מט:): 'צרעת – סגירו. כמה דאתמר, סגירו דנהורא עלאה, סגירו דטיבו עלאה, דלא נחית לעלמא' – 'וָואס עֶס וֶוערְט פַארְמַאכְט פוּן אִיהם אַלֶע אוֹרוֹת' (שנסגרים ממנו כל ההארות). וכל אור שרק ישנו נעלם ונסתר מהאדם הזה. וזה דבר איום ונורא, העונש הכבד ביותר – להסתובב כמת בזה העולם מבלי להרגיש את הקדוש ברוך הוא [אהה! אוי! אנו הרי יודעים מה רע ומר העונש הלזה…]. ונגע צרעת זה, במהותו הרוחנית שייך עדיין גם בדורותינו. 'אוֹי גִיוַואלְד, דִי הֵיילִיגֶע גֶעטְלִיכֶע נְשָׁמֶה אִיז פַארְשְׁמוּצִיג אוּן פַארְקְרֶעצִיג' (אוי, אהה! הנשמה האלוקית הקדושה מטונפת ומצורעת), נגע צרעת כי תהיה באדם, אוי ואבוי!
אבל השבוע אנו קוראים: זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו", שעושים לו תורה, שמחדשים את החוטא, את הצרוע. יו"ם ראשי תיבות י'שוב ו'יהיה מ'חול. וכן ראשי תיבות י'סלק מ'ניעה ו'יתקרב – ביום טהרתו. יום מרמז על הארה, אור יום, אור התשובה, הארת קרבת אלקים, הארת פנים.
וכאן אעתיק לך את סיומו של המאמר הקדוש מהספר הגנוז 'בת עין' שאנו לומדים אותו במכתב הזה, וזו לשון קדשו שם: 'ועל זה הזהירנו הכתוב "זאת תהיה תורת המצורע" – נוטריקון מ"צ ר"ע, פירוש, שאותיות מ' צ' שהם בחינת המחשבה כנזכר לעיל (מ"ם וצד"י הן האותיות המחליפות את האותיות יו"ד וה"י בדרך של א"ת ב"ש, ויו"ד ה"י הן אותיות המוחין והמחשבה כידוע) ר"ע אצלו… וצריך לתקן אותה על ידי בחינת "ביום טהרתו" גימטריא 'עשרים' בחינת כ' (היינו, כי כ' הוא במספר עשרים) שמרמז על ענוה (כי כָּף היא מלשון כפיפה והתבטלות של ענוה) והכנעה. ויכיר את מקומו ומדריגתו, ויהיה חטאתו נגדו תמיד, ועל ידי זה יראה ויבוש מאת הבורא יתברך וישוב בלב שלם. וזהו והובא אל הכהן גימטריא ענוה. ויכנע לבבו בלב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה, ויפתח לו פתח לתשובה ויתרפא. וזהו שאמר הכתוב: "והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע", רצה לומר, פירוש, במה נרפא נגע הצרעת? – מן הצרוע! רוצה לומר, על ידי שראה בעצמו את הצרעת שלו וחסרונו ונשבר לבו וביקש מהשם שימחול לו ויפתח לו פתח לתשובה!!! וזהו שסידר בעל ההגדה בלשון זה 'מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשיו קרבנו וכו', פירוש, עכשיו, על ידי שאנו יודעים עכשיו את הפגם שלנו שהיינו עובדי עבודה זרה, ומתבוששים מפני רוע מעללינו ומבקשים מה' בגודל הכנעה ובושה, על ידי זה הוא מרחם עלינו ומקרב אותנו, ופותח לנו פתח לתשובה'… עד כאן לשון קדשו של הרב הקדוש רבינו אברהם דוב מאווריטש זי"ע בספרו הקדוש 'בת עין' על שבת קודש מצורע שחל בה שבת הגדול.
….! אני מתחנן ומבקש ממך: 'הָאבּ רַחֲמָנוּת אוֹיף דִיר אַלֵיין, נֶעם זִיךְ צוּ דִי הֶענְד, קֶער זִיךְ אוּם צוּרִיק צוּ עֲבוֹדַת הַשֵּׁם' (שתהיה לך רחמנות עליך בעצמך, קח את עצמך בידים ושוב ופנה אל עבודת השם). זכור היטב מה שנדברנו במכתב הקודם שאין לחכות לזמנים טובים להתקרב ולסדר סדר, רק אפילו בתוך הבלבול והרעש של הטרדות. אַרַיין גֶעכַאפְּט! (לחטוף!) הצל מזוטו של ים! החיים פורחים ועפים מאד מהר, אין במה לתופסם, כי אם על ידי מעט תורה ותפילה שזה נשאר לעד ולנצח נצחים, שמירת הדיבור, הזהרות מצרעת רוחנית, קדושת המוח והמחשבה, לעכטיגע תפילות. שפכי כמים לבך נוכח פני ה'. לחזור לדף גמרא, יום יום.
כתוב (משלי ח, לד): "אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם", כך צועק הקדוש ברוך הוא כביכול. ואשרי איש שומע לו! יום שעובר בלי תורה ומצוות ומעשים טובים – הוא הפסד נורא שאין לשערו במילים. הזוהר הקדוש אומר שלכל יום יש כנגדו יום למעלה, ועלינו להכניס ביום הזה גדולות ונצורות, ובידינו הדבר! אנשים מחפשים כל מיני עבודות ועצות, והלא יש עצה נפלאה כזו, צדיקים התבטאו נוראות על מעלת לימוד דף גמרא – שזה מוריד בוץ מפניו של אדם, זה מזכך אותו, ומטהר אותו מכל מיני פגמים ועבירות אלהבא ועל שעבר. תורה היא התיקון הכי גדול, וזה שייך גם למצורע שבא על לשון הרע. והרי כך כתוב בערכין: 'מה תקנתו וכו' אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה', ומשמע שזה על להבא, שמי שלומד ועוסק בתורה אין לו זמן להתעסק עם כל מיני שטויות והבלים, אין זה מעניין אותו מה קורה עם הזולת, לרכל ולשוטט מזה לזה, ונקט הגמרא לשון 'תקנתו' – 'אַז דָאס אִיז דֶער גְרֶעסְטֶער תִּיקוּן אוֹיף אַלֶע עֲבֵרוֹת' (שזהו התיקון הגדול ביותר על כל העבירות). כמו שכתוב "זאת 'תורת' המצורע ביום טהרתו", ביום בו הוא מחליט להמשיך על עצמו טהרה, זאת תהיה 'תורת' מ'דארף לערנען תורה.
….! אם היית יודע כמה חמור ענין זה שלא לומדים גמרא היית מתאמץ ממש עד כדי מסירות נפש בלי שום גוזמא, ואם אנו לא נלמד, מי ילמד? אקוה שהדיבורים שנכתבו כאן בבית החולים הדסה עין-כרם מתוך עייפות ויגיעה גדולה, ובודאי היה בזה גם קצת כוונה טובה – לעשות נחת רוח להבורא יתברך שמו, הם יפלחו כליות לבך, ויעשו 'כַּשֶׁרְ'ן דִי כֵּלִים', ויטהרו אותך לקראת היום טוב הקדוש שתזכה לגדלות המוחין, ולהיות כלי מוכן לקבל את כל האורות הקדושים שנשפעים בו, ונזכה לאכול בשנה זו מן הזבחים ומן הפסחים.
מנאי ידידך ואוהבך בכל לב ונפש באמת, באהבה שאינה תלויה בדבר גשמי, מעתיר בעדך, ודורש שלומך וטובתך כל הימים.
שלמה ברוך בן רבקה