הבא לטהר מסייעין בידו
בעזרת השם יתברך, ליל יום רביעי לסדר אמור אל הכהנים, ליל פסח שני תשנ"ג.
לכבוד ידידי היקר לי מאד ר'… נרך יאיר ויזרח כשמש בצהרים.
היות ובקשת ממני לכתוב לך דברי מוסר והתחזקות.
ואף שאיני בר הכי לכך מצד מצבי העגום באהבת ויראת הבורא כל עולמים, יתברך שמו, וכמו שאמרו חז"ל (ב"ב טו:): 'אומר לו טול קיסם מבין שינך, אומר לו טול קורה מבין עינך', וכן מובא גם בערכין (טז:), אבל שם מובא בסוף: 'אמר רבי אלעזר בן עזריה, תמהני, אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח, ואם אמר זאת בדורו, מה אומר אני? מגושם כזה! בדור רחוק כזה?
אבל בכל אופן החלטתי למלא בקשתך, היות ואני מכיר את תום לבבך, שאתה תקבל את הדברים ותחקקם על לוח לבך, ובודאי תהיה לך תועלת גדולה להתקרב אל די ברא כולא למעבד ליה רעותא שלים, ואולי גם לי יצא מזה טובה, והיה זה שכרי.
לפעמים, כשמדברים מדברים העומדים ברום רומו של עולם, היינו, הענינים המקרבים את האדם לתכלית שלשמה הוא נברא בזה העולם, תיכף ומיד מתגנבת מחשבה סוררת: אַי! זה לא בשבילי, כמה אני רחוק מכל זה, כמה אני לא שייך לזה, ואף שבמחשבה שניה משיב היצר-טוב לעומתה תשובה ניצחת, שיש לכל אחד תקוה לחזור אל הקב"ה בתשובה שלימה וכו' וכו', אך בכל אופן, כשאדם רואה שעוברים עליו ימים ושנים ממש – "עבר קציר כלה קיץ ואנחנו לא נושענו" (ירמי' ח, כ), ומתחיל לחשב חשבונו של עולם, ומתחיל להזכר בימי נעוריו שעברו עליו לריק ולבטלה, וכמה היה יכול לסגל לעצמו תורה ומעשים טובים בימים שהלב היה פנוי מכל מיני טרדות חיוניות, איך היה יכול להתקדש ולהתטהר ולהתקרב אל היוצר ברוך הוא. והוא, במקום לנצל את החיים היקרים האלה למלאות את המשימה האלוקית היחודית שהוטלה על שכמו, באופן שלו, ובצורה שבה ביקשו ממנו, הוא פשוט לא עשה כלום, וזה עוד ב'מקרה הטוב' שהיה "שב ואל תעשה", שזה חמור מאד במקרה דידן, על אחת כמה וכמה, וקל וחומר בן בנו של קל וחומר, כשיודע בנפשו – "יודע צדיק נפש בהמתו" (משלי יב, י) – שמכיר ויודע בנפש הבהמית שלו, איך השליך את עצמו מהמדריגה הגבוהה של "אדם" – אֶדַמֶה לעליון, וירד לנחיתות שאול תחתית על ידי כל עבירה, חטא עון ופגם, רחמנא לישזבן, וכשרואה כל זאת חרדה ופלצות גדולה נופלת עליו, עד שסכנה גדולה אורבת עליו, סכנה רוחנית עצומה, שתביא את נשמתו לחִדלון של כליון, והיא סכנת היאוש. שברוב המקרים, האדם בעצמו אינו חש בו ובאבקו, ולא עוד, אלא שבאוח הוא בעצמו במאת האחוזים כי הוא לא נגוע בנגע הממאיר הזה, ואף לא במקצתו, אך טועה האדם בזה טעות גדולה, טעות שכשתתגלה, יהיה כבר מאוחר.
לא כרבים החושבים לסווג את בעל היאוש בין המדוכאים שוכבי מזרון עצובים וישנונים, וגם לא כרובינו המדמים לקבוע מקום למתייאש בין אלו אשר כבר חושבים שלא תהיה להם תקוה יותר בעולם הזה ובעולם הבא, אלא כל אדם שמרוחק מאור פני מלך חיים, כהשלכה אומללה הנובעת כתוצאה מהכתמים הגסים שהכתים בהם את נשמתו והעים את זוהר יקרתה, הוא נתון ביודעין ובלא יודעין בצפרני החיה הטורפת, והראיה! המציאות! המציאות הזו, שהוא, למרות שהוא מאמין בקדוש ברוך הוא ובקדושת תורתו ובאמיתת כל דברי המוסר, החסידות, היראה, ההתעוררות – הוא מבלה את כל יום כקודמו מבלי להשתנות כלל, זה הסימן שהוא "כבר לא אכפת לו", ומי שמכיר אדם מתייאש, יודע כי הציר המרכזי בתכונתו ובמשב – מצב רוחו היא ה'אי אכפתיות' מהמצב בו הוא נתון, היות והוא לא יכול, או חושב שהוא לא יכול – לשנות את המצב.
על כן, נראה לי, שהדבר הראשון שעלינו לעשותו בעמדינו על מפתן הארמון הגדול הזה של התקרבות אל השם יתברך, לנער מעצמינו כל אבק של אי אכפתיות שהשתרג על לבוש נשמתינו, ולהתחיל להתבונן ברצינות אמיתית מה התכלית שלנו בעולם הזה, ומה אנחנו עושים, ואיך אנו מתנהגים, ולהעמיד "פקח" צמוד על כל יום ויום – "איך עבר היום הזה"? איך היתה נראית הקימה שלי בבוקר? מה היו מחשבותי הראשונות ברגעי קימה ראשוניים? איך אמרתי ברכות השחר? איך היה נראה הלימוד שלפני התפילה, האם בלי הפסק? בלי מחשבות זרות חס ושלום? האם היה בלי פניות? ואיך נראית התפילה שלי? געוואלד געשריגן!!! אני עומד לבוש בבגדי המלך (טלית), כתר המלכות בראשי (תפילין), ועכשיו הוא זמן ההתיצבות שלי (מסדר בוקר) לפני מלך מלכי המלכים אשר בידו אני כחומר ביד היוצר, והוא הנותן נשמה באפי בכל עת ורגע ממש, איך אני מתפלל? האם אני מרגיש כחיל פשוט העומד לפני מלכו (לפחות שיהיה כך הגם שזו עוד לו תכלית השלימות). והלאה: איך נראית ארוחת הבוקר שלי? האם אין אני שוכח מכלל הברזל אותו התווה המחבר בתחילת השולחן ערוך שלו: "שויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלהים כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו כדבורו במושב המלך כ"ש כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה במעשיו כמו שנאמר אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה' מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי"ת ובושתו ממנו תמיד". נו? האם אכלתי את הסנדביץ' כמו שאוכלים לפני מלך??? ואיך נראים הדיבורים שלי, וכי הם נקיים מלשון הרע, מרכילות, משקרים, מחנופה, מהראות מעשיו לבני אדם, מניבול פה, מליצנות, איך היה נראה ה"סדר" לימוד שלי, כמה למדתי בו וכמה בטלתי בו, אוי, אוי, אוי, הלוא בכל פעם ששוחחתי באמצע הלימוד עברתי על "כי דבר ה' בזה" (במדבר טו, לא), ולא זכרתי מאמרם ז"ל (חגיגה יב:): 'כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה מאכילין אותו גחלי רתמים', זה נורא ואיום! ואחר כך אני עוד "חסיד" עם "שטריימל" וכו' וכו' ואיך אפשר לעבור בשאט נפש ובמצח נחושה אלפי פעמים על איסור חמור כזה והלב לא יחרד ולא יתר ממקומו. ואחר כך נחשוב: איך היה במשך אחר הצהריים, מבלי לטפל עדיין באזהרת חז"ל: 'כל העוסק בתורה שלא לשמה תורתו נעשית לו סם המות (עי' תענית ז.), ועוד, ועוד, (וכמובן שכל המאמרים הללו, אין תועלת בלימודם, אם הם מכניסים אותו לעצבות ומרה שחורה, כי כל הלימוד הוא לקרב ולא לרחק), ומה עם 'קדושת שבעת הנרות' שהם שבעת שערי המוח, שמי שזוכה להיות מתוקן בהם, זוכה למוחין קדושים ולשלימות קדושת יוסף הצדיק, שמירת מידת היסוד, ומכלל הן אתה שומע לאו. איך המצב עם שמירת העינים, האם זוכה להביט בעינו על הרמזים שהקדוש ברוך הוא מרמז לו להתקרב אליו, על ידי כל מה שרואה במשך היום, ומי שטעם, ואף אך מעט, מצוף נועם תורת החסידות הצרופה ממקור קדוש, יודע, כי שום מחשבה, דיבור ומעשה אינם הולכים לבטלה ולחנם חס ושלום, וזו שלימות קדושת העינים, שכל מה שהעין תראה, תביט, תסתכל ותחזה, תיכף יעשה מזה לימוד מוסר ורמז למצוא את בורא העולם בבריאתו זו שראה לפני עיניו.
וזה סוד מאמרם ז"ל: (ב"ר כז, א): 'גדול כחן של נביאים, שמדמין צורה ליוצרה', שמרוב אמונתם הברורה, והכרתם הנקיה באלוקים חיים ומלך ובורא עולם, על כל אשר לו, בכל מה שראו, ובכל צורה שנתקלו בה, תיכך הבחינו בעיניהם הבדולחות את "יוצר הצורה" – בורא כל עולמים.
ואנו צריכים לעשות חשבון הנפש עצמי, האם בבחינה כזו אני משתמש בעיני, או שמא, במקום הסתכלות נשגבה כזו, טינפתי את העינים ועברתי על מה שכתוב בתורה, והסתכלתי במקום אשר אסור להסתכל, ואפילו רגע אחד, ואפילו רק פעם אחת במשך היום…
ואיך נראה הפה שלי? הפה הזה, שהוא מתנה אלוקית נפלאה, מותר האדם מן הבהמה, כלי שרת למלך העולם ממש, אשר רובא דמינכר של עבודת השם תלוי בו, האם רחמנא ליצלן לא שרתתי את הסטרא אחרא בכלי השרת הזה על ידי דברים בטלים, איך עבר עלי היום? האם בדיבורים קדושים אל השם יתברך, או בגדולת השם יתברך ועוזו, או בתורת השם יתברך, או שמא הנני שקוע בדיבורים אסורים חס ושלום?
ואיך נראים שערי השמיעה שלי? געוואלד!!! כמה אוירים ארסיים של קליפות קשות הכנסתי דרך האזנים שלי, כמה לשון הרע שמעתי וכו' וכו'? הלא האזנים הן הידות לתורה, כי על ידן אני יכול להטות אזן קשבת להמיית הבריאה ושירתה המשכרת, ולשמוע בזכות השמיעה המזוקקת איך שכל הבריות כולן מצעקות ומזעקות רמזים ורמזי רמזים, שמהם ניקח עצות ודרכים ותועליות שיודיעו לנו כיצד ואיך אפשר להתקרב אל הקדוש ברוך הוא. ואיך אפשר לגשם כל כך את כלי המקדש האלו למטרת שמיעת הבלים, חסרונות וטומאות של עולם הזה? אוזן זאת ששמעה בהר סיני… אוזן זאת, ששמעה במרומי שחק את הקריאה המהדהדת בכל העולמות – עילאין ותתאין: 'משביעין אותו, תהי צדיק, ואל תהי רשע' (נדה ל:), אוזן כזו, איככה תוכל, ותהיה מסוגלת לשמוע את קול ההברה של הצד האחר – כוחות הטומאה שמכניסים קרירות באמונה, קרירות בעבודת השם, וכו'.
ואיך שמרתי על חוטמי ואפי? האם לא חרה אפי, לא כעסתי והתקצפתי, שעל ידי זה האדם הוא כעובד עבודה זרה ח"ו (עי' זח"א כז.), וידוע מה שמסופר על הרב הקדוש האלוקי רבינו חיים ויטאל זי"ע, תלמידו המובהק של האלוקי רבינו האריז"ל הקדוש זי"ע, שכשהיה רגיל לפני רבו הקדוש, אירע, שפעם אחת, לפני התיצבו ללמוד עם רבו, למד עם אחיו הקטן, וכדרך הפעוטים שלא תמיד מטים אוזן קשבת לנלמד, גם הוא התעסק עמו ולא הצליח אז כל כך, וכעס עליו בתוך לימודו עמו, וכשהגיע אל רבו האר"י הקדוש, הסב את פניו הקדושות ממנו ולא רצה כלל להביט עליו, כי סילק את נשמתו בעוון הכעס… עד שעל פי פקודתו, היה עליו לטבול במקוה, וליחד יחודים קדושים מסויימים כדי להחזיר את הנשמה הקדושה שנאבדה בעקבות התפרצות הכעס.
והבה חשבון: כמה פעמים אנו כועסים ביום אחד? האם שמנו על לב לפחות פעם אחת, לעבוד על נקודה זו של ביטול מידת הכעס, עד שנגיע אל דרגה שלא נכעס כלל, ולא נקפיד לעולם? ואיך נראות המחשבות, ההרהורים והרעיונות שלנו, הכל נקי?
הכלל, שיש מה לתקן! בכל יום ויום. ואסור שיעבור עלינו, אפילו רק יום אחד, מבלי שנשתדל בו, לפחות נשתדל… לעשותו יום יותר טוב, יום יותר זך, יותר נקי, וה' יעזור לנו בזה, כי הבא ליטהר מסייעין בידו.