מכתב שמונה עשר
יום ראשון לסדר בלק, ו' תמוז תש"פ.
לכבוד האברך היקר והנעלה ר' … שיחיה.
אני רוצה להמשיך לדבר על ענין התפילה, שבשעה שאדם מתפלל, סמוך לבו בטוח בה', כי רק הוא נמצא פה, ואין עוד מלבדו ממש, ואם כי כל הזמן צריך להיות בבחינת שויתי ה' לנגדי תמיד, ביותר צריך בעת התפלה, כי הוא נגש לפני ולפנים, שפכי כמים לבך נוכח פני ה', שאדם זוכה ממש לשפוך את הנפש שלו, היינו את כל תוכיות לבבו לפני השם יתברך בתכלית השלמות, והיינו שלא יהיה לבו חלוק על המקום, שלא יחשוב מחשבת חוץ, כאילו יש מישהו בעולם שיכול לעזור לו מבלעדיו יתברך.
ואף שנדבר מזה אלף פעמים, אנחנו לא התחלנו עדיין, כי בדייקא הניח אותנו הקב"ה בתוך עולם כזה, עולם של הסתרות וכיסויים והעלמות, וככל שההעלמה יותר גדולה – העבודה יותר קשה, אבל היא אפשרית, כי לא היו נותנים לנו עבודה של תפלה אם לא היינו יכולים לזכות לזה, ממש להתפלל לפני השם יתברך כראוי.
ותדע, שגם בתפלות הקבועות צריך האדם שתהיה לו רצינות, היינו לבוא להתפלל בזמן, ולהקפיד שהשמונה עשרה יתחיל עם החזן, שאם לא – הרי זה כמתפלל ביחידות, וצריך לחשב כל מיני חשבונות מה לעשות בענין, ובפרט בשבת קודש, שאז התפלה עולה למעלה מאד, ובתפלות של התבודדות שיחה בינו לבין קונו, צריך גם לקבוע את עצמו ברצינות, להבין שכעת אני עומד לפני מלך העולם ומפרש שיחי לפניו, שזה לבד, המחשבה הזו – מרוממת את האדם מאד, ומביאה אותו אל דבקות גדולה, אשריו ואשרי חלקו אם יזכה לזה.
לכל הקדושות הגדולות הללו מזכה אותנו רבנו ז"ל, שאנו זוכים לחשוב חשבונו של עולם, מה היינו עושים בלי תפלה והתבודדות? איך יכול יהודי לחיות בעולמו של הקב"ה מבלי שתתפרץ מלבו אנחת תפלה אמיתית ועמוקה מפנימיות לבבו, הרי אפילו אם לא היו מעוררים אותנו על זה, הרי שזה דבר פשוט ביותר, שאם הקב"ה מלא כל הארץ כבודו, והוא ממש כאן לידי, ויש לי רשות והיתר לדבר אליו – וביותר, שהוא מבקש מאתנו שנדבר אליו, כמו שאיתא בכל המדרשים ודברי חז"ל, ואיך שכך היו נוהגים אבותינו הקדושים אשר מעולם, וגם רואים בדברי הגמרא איך שהיו התנאים שופכים לבם לפניו יתברך, כמבואר כל זה היטב בהקדמה של הספר הקדוש השתפכות הנפש, אז איך אפשר להתאפק בכלל, ולא לשפוך את כל נפשו אליו יתברך, מי יכול להבין אותנו אם לא יוצר לבבנו, אשר אוהב אותנו באמת, וכולו מלא אהבה כביכול לכל בריה שבעולם, וממשיך עלינו חסדים ורחמים אינסופיים.
ההתעוררות של רבינו ז"ל בספריו הקדושים להרבות בשיחה בינו לבין קונו, רק מחדדת את העובדה שאנו נמצאים בהיכל של אמת, בארמון של אמונה פשוטה, במקום של דבקות הבורא, ואם יש לנו כאלו דיבורים, וכאלו הדרכות נפלאות, איך נעזוב את עצמנו ולא נגביר את ההתקרבות ביותר, כי ככל שאנו מקורבים יותר לרבינו ז"ל – אנו יותר מתבודדים ויותר לומדים תורה ויותר שמחים בנקודת יהדותינו, ונחקק בנו אמת שכל העולם והבליו אינו כלום, ויש תכלית הנצחית, ואין שום דבר אחר חוץ מעבודת השם, כידוע לכל מי שבא בשעריהם הקדושים של רבנו ז"ל ומוהרנ"ת ז"ל.
מוהרא"ש הקדוש ז"ל היה אומר, שהאמת של רבנו ז"ל היא אמת אחרת לגמרי, לא אמת של אנשי העולם שהיא אמת שמכסה על השקר הפנימי, וגם אנו נלכדנו בזאת, שאנו חושבים שאנו אנשים כשרים, ואם רק נעשה חשבון הנפש – נבהל ממצבנו, וכל זה שאנו בשמחה, זה מחמת התקוה הטובה שעוד נזכה לתיקון נפלא, ולהכשיר מעשינו לפני השם יתברך, אבל כעת עלינו להתעורר ביותר לעשות רצונו של הקב"ה בכל יום ויום בתכלית השלמות, להיות דבוקים ברצונו יתברך, להקפיד על כל תג ותג, ולא לעגל פינות וכו', כי בדור הזה התגברה הקרירות לעבודת השם ביותר, וכולם מדברים פוליטיקה כל הזמן, ושקועים בכל מיני הבלי הבלים שאין כדאי לפרטם. והימים פורחים ממש בטיסה, ועוד מעט נצטרך להחזיר את הנשמה להשם יתברך, ומה נאמר אז?
לכן כדאי לנצל את הזמן היקר לתורה ולתפלה, ולהיות שמח על הדיבורים המעוררים האלו, כי אפשר שאדם יחיה בעולמו של הקב"ה מלא דמיונות בתרדמה רוחנית מוחלטת ולא יהיה לו שום צד, שבאמת עליו לשנות את הדרך שלו בחיים, והוא מרוצה מאד מעצמו, וכך צריך לנהוג ולחיות, כי באמת הוא לא מאמין שיש יותר מזה, אבל אחר שלומדים ספרי רבינו ומוהרנ"ת, רואים את האמת הערומה, שאין לתאר עד כמה אפשר לזכות בזה העולם. על כן אהובי אחי, ראה לעסוק הרבה מאד בלימוד ספרי רבנו ז"ל, ותסיים את הליקוטי מוהר"ן פעם אחר פעם, עד שיהיה שגור בפיך מאד, כי זה היה רצונו ז"ל, ועל ידי הספר הזה הוא מחזיר אותנו בתשובה שלימה לפניו יתברך, שלמה ברוך.