חיזוק בעת נסיונות
בעזרת השם יתברך, כ"ג טבת תשנ"ו לפ"ק.
לכבוד ידיד נפשי… נרו יאיר.
בקשר למכתבך מאתמול, שהוא מלא צעקות, יגון ואנחה עד אין שיעור, אך בו הנך סותר את עצמך מיניה וביה, כי בכל שורותיו הנך מצהיר, וחוזר ומבהיר, כי אינך שבור כלל מהמצב, ובזה אתה רוצה שלא אלמד עליך זכות, על שאתה זוכה להיות שבור מרוב הדאגה להתרחקות מאור פני הוי"ה, ואולם בתחילת המכתב כותב אתה, שאלו הדברים שתכתוב במכתב הם "דברים היוצאים מן הלב".
נמצא לפי זה, כי הלב שלך בוער בקרבך על המצב החמור הלזה. ועוד. שאם באמת זה לא היה אכפת לך, אזי לא היית כותב מכתב, ומבקש מכתב חזרה, אלא שבאמת, בפנימיות הלב, אינך מסכים עם הרוח רעה הלזו, ונפשך הטהורה החנוקה בסחבות של החומר מתקוממת כנגד הדיכוי הרוחני שעושה לך הס"מ הרשע ימ"ש.
…., …., אין הקרירות הזו שעוברת עליך מצב כפוי ללא תקנה, אלא נסיון מהשמים, לא ירידה, ולא גירושין, אלא נסיון! ועדיין יש בחירה, וברגע קל, וממש כפשוטו, אתה יכול להפוך את הכל למצב אחר.
וצריך שתזכור! בעבודת השם צריך "לעשות", ולא ללכת אחרי ההרגשים וההתלהבות, אלא בדיוק כמו חיל בשירות המלך, שלא מסתכל על החשק שלו, ועל המצב רוח או קרירות וחמימות, אלא אם צריך לעשות – עושה! בלי תירוצים ואמתלאות, ואפילו אם רוחו שבורה ועצובה וקרירה, בהיות שיש לפניו שתי דרכים: או למרוד במלך, או לקיים צו המלך. והוא בוחר בציות לפקודות.
כך גם בעבודת השם, אין זו חכמה להדביק תוית על המצב, ולומר – זהו המצב, זו המציאות, אין לי שום 'ברען' לכלום, אני… ממש לא אכפת לי, שאיני קורא קריאת שמע, וברכת המזון, ותפילות, ותורה, ופגמים וכו'.
דע! כי הכי גרוע מהכל הוא הרפיון ידים, היאוש, החִדלון… העובד השם, המאמין, כי כל יום – בריאה חדשה שלא היתה מעולם, אינו קושר את הימים כמו פקעת של חוטים, ואומר: מה זה היה גרוע, אף היום שלאחריו ללא תקנה, אין זו אמת… אפילו שיום שלם עבר בלא שום תזוזה, בלי שום התעוררות, יבש לגמרי מכל לחלוחית של קדושה, אם בן-אדם מחליט בסוף היום: אני, הרי חיל של מלך-מלכי-המלכים, וברצוני או שלא ברצוני אני חייב לעבדו ולציית לפקודותיו, ואם לא, חס ושלום יהיה לי רע ומר, בין בזה ובין בבא!!! ומיד מתעורר, בתוך העלפון הרוחני, בתוך התרדמה המוחלטת, הנפשית, אזי מן השמים מרחמים עליו ומחזירים לו את ה'פינטעלע איד' שלקחו ממנו לשעה קלה בשביל הנסיון והבחירה.
….! מצבים כאלו של חושך ואפלה מוכרחים להיות, אי אפשר בלי זה, כי כך ברא השם יתברך את העולם, וכך מתנהג בכל דור, ובכל מקום, בכל אדם ובכל זמן, שאין עמידה על מקום אחד, יש זמנים של הסתרה, יש זמנים שהאבא רוצה שהתינוק יתחיל ללכת לבד, ואז צריכים ליפול, זו לא חוכמה להיות בוער אחרי ימים-נוראים שהאדם מדמה שעשה משהו. עיקר העבודה היא לבעור אחרי ימים-נוראים שהאדם יודע שלא עשה כלום.
מה אתה יודע, מה זו עליה ומה זו ירידה, האם אתה הוא זה שקובע את הכללים לכך? מי סיבר את אזנך שהקדוש ברוך הוא רוצה את העבודה שלך כאשר היא בהתלהבות רבה כראוי, אולי דווקא במצב שלך, ומתוך הבטלה, תובעים בשמים 'עבודה', אפילו בלי התעוררות, אפילו בלי שום חיות, רוצים לראות תפילות של שבת-קודש בהתאמצות אפילו שאין שום לב…
….! תזהר! הרבה אבדו עולמם, כי לא ידעו את הדרך הנכונה בעבודת-השם, וכי הנך סבור שחטאות הנעורים, וכל הרע הטמון והנשכח, לא יתבעו את שלהם באיזושהי פעם??? ואתה מחוייב לעשות את שלך – לעמוד על עמדך, ולעשות ולעשות, ואפילו בדרך של קבלת עול בלי שום חיות.
ואני יודע שאתה מקשה לעצמך, ושואל, ומה יהיה, אם אפילו לזה – אין שום חשק? והמציאות היא, שאפילו בלי חיות והתעוררות איני לומד ואיני מתפלל וכו' וכו', לזה יש עצה טובה, הרי אותו מכתב ששלחת לי, אותם דיבורים חריפים של התמרמרות, אם היית מספרם להשם יתברך בדרך של תפילה ותחנונים, אַיי! איזו מין תפילה נוראה זו היתה! אהה! אילו מילים עשירות היו לך כדי להסביר היטב היטב את המצב לכל פרטיו ודקדוקיו, עד שכמעט הזלתי דמעות מרוב צער ועגמת נפש שהיו לי אחרי שקראתי, ואף שאני לא מסכים עם ההגדרות המסוכנות שנתת לעצמך, אך זה נגע לי ממש עד פנימיות הלב, ולא כל כך היה אכפת לי הפסק החברותא, כמו הטעם מדוע הופסק, כי לדעתי, זהו סתם ייאוש ומאבד את עצמו לדעת, להדביק לעצמו שם ותוית.
על כל פנים, ההרחבה, בה פרטת את סדר הענינים ראויה לציון, ואם תשתמש בה לתפילה תראה נוראות נפלאות מה שיקרה עמך, הרי הקדוש ברוך הוא, שהוא שומע תפילת-כל-פה ואוהב ומבין כל כך כל נפש יהודי הוא בעצמו יתברך יחזק אותך!
….! אל תהיה בטלן, אל תניח לאדישות להשתלט עליך, והלא זה מסוכן יותר מהכל, רק איך שהמצב הוא, איך שהנפילה היא, תראה "להתלונן" על כך אצל הקדוש ברוך הוא, ולומר לו הכל, איך שאין לך חשק לכלום, איך שזה אפילו לא 'מזיז' לך, איך שהשתלטה עליך קרירות איומה, ואין לך שום עצה כנגדה, ואתה לא לומד כראוי וכו', ואם אמנם יש בך קרירות, אבער פארט טאטע פון הימל[1]!!! אין לי חשק שהמצב ימשיך כך, ואתה כל-יכול ולא יבצר ממך מאומה, אתה לבד יכול לעזור לי, ולא אף אחד — וכך תרבה בתפילה במקומך ובמצבך ובלשונך, אפילו בלשון פשוטה של בני אדם, בלי חכמות ופניות אה! מי יכול לתאר ולשער את גודל ועוצם השעשועים והנחת רוח שזה גורם למעלה.
רק תדע! שהכל תלוי בך! ואם אתה לא תרצה לעזור לעצמך, לא יעזרו שום דיבורי התחזקות, ואתה הוא המחליט במה לבחור, אם בשאול תחתיה הרובצת תחת, או בגן עדן עלי אדמות של דבקות הבורא יתברך שמו, דבקות כזו שהיא קביעא וקיימא שאין אחריה נפילה כלל.
וחוץ מזה, אסור שיהיו לך הרהורים ורעיונות אהער און אהין[2], רק תיכף כשאתה מחליט: זהו! הגיע הזמן להתנער מהלכלוך, הגיעה העת להתעורר משינה עמוקה שכזו, ומה שקשה… יש הקדוש ברוך הוא שעוזר, ורוצה לעזור לשבים אליו.
ומי יודע אם לא לעת כזאת, הגעת למצב כזה, שמתוקף הירידה רוצים אותך לגודל העליה, רק רוצים שתשקיע 'משהו', ואם אמנם זה מר ממות, מצב שבו לא מרגישים שום סיפוק, ממש "גָּדַר בַּעֲדִי" – אבל האדם צריך להיות כל כך חזק בעצמו – "ולא אצא" – שאני לא זז, ואת מקומי איני מניח בשום פנים ואופן.
….! החיים בעולם הזה, הם שרשרת אחת ארוכה של נסיונות קשים ומרים, ועליך להיות מוכן לזה, שכך זה צריך להיות, ואף אם יזכני השם יתברך, ותהיה לך התחזקות ממה שנכתב פה, ותקום ותתנער מעפר יאושך, בכל זאת תדע! שזה יבוא לך עוד פעם, ועוד פעם, ועוד פעם וכו' וכו', ואתה את שלך צריך לעשות: – טוהן און טוהן און נישט אויפטאן[3], ולא משנה אם זה חדשיים לא פתחתי ספר קדוש, אך תיכף כשאני נזכר בכל המצב הגרוע שלי, ובכל החסרונות שלי, אני עושה מכל זה תפילה נוראה, וכשמרגישים את המצב טוב טוב על העצמות, אז התפילה היא עם לב נשבר אמיתי שבוקע רקיעים, ששובר מנעולים של ברזל, ואת זה לא יכול להראות שום בריה שבעולם, רק אדם במצב כשלי ושלך, שאנו יודעים את מצבינו, ואף אם מגיעים למצב של אטימות כללית – לא אכפת, לא 'מזיז', לא מרגש, איני מתפעל, תרדמה של חדלון וקהות חושים.
אף על פי כן 'אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו' (ע"ז ג.), וכי היעלה על הדעת? שבאמת אין עצה לצאת מן התסבוכת הלזו? וכי זו דרכה של תורה? וכי כך היא מדתו של האל הרחמן, החסדן, החומל, המוחל, הסובל וכו' ואשר לו דומיה תהילה???
הרי אתה לבד יודע שאין זה כך, רק הבעיה שלך היא, שאתה שרוי כעת בעת נסיון, וקשה לך להבין שזה רק נסיון, והבעל-שם-טוב הקדוש זי"ע אומר, שעיקר הצרה של הנסיון הוא שלוקחים ממנו את הדעת, כי אם היה בדעת, לא היה שייך שום נסיון.
וכשמשתלטת על האדם קרירות מוזרה כזו, ששום דבר קדוש לא מעניין אותו, ורק הולך בטל כל היום, מבלה הזמן בשיחה בטילה, בקריאת עיתונים, בשינה של ייאוש ודכאון, וכך פטרת ער אפ די הייליגע טעג[4] פון שובבי"ם במה בכך – – –
אפילו במצב כזה, צריך לזכור את השם יתברך, ולומר לו: "השיבנו אבינו לתורתך וקרבנו מלכנו לעבודתך, והחזירנו בתשובה שלימה לפניך, ברוך אתה הוי"ה הרוצה בתשובה", שאת זה אפשר לומר יותר בחן, ויותר באמת, אם מרגישים באמת את ההתרחקות, ואת הצורך שישיב הא-ל הטוב אותי בחזרה אליו יתברך.
ואם נמצאים במצב כזה, שלא מרגישים כלום, ולא מרגישים אפילו צער כלשהו על העדר ההרגש, צריך איפוא לעשות מזה בעצמו תפילה ובקשה, כמו אצל דוד המלך – משיח השם, שתמיד, איפה שהיה, ואיזו צרה שרק נקלע אליה, תמיד עשה מזה מזמור, וגם אצלו מצינו, שבתוקף הנסיון היה בצרה גדולה, עד שיש דעה בחז"ל (עי' סנהדרין קז.), שבקש דוד לעבוד עבודה זרה; ומכל שכן אדם פשוט, שהיה בכל מיני ירידות קשות וחטאים נוראים מימי נעוריו, ואף שמרחם השם בכל פעם, וזוכים לחזור בתשובה, אך הרע תובע את שלו, ובשעת נסיון קשה להחזיק מעמד אם לא ברחמים רבים. ואת הרחמים האלו צריך לבקש ממנו יתברך בעצמו, כי הוא מקור כל הרחמים, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אין יכול לו, כמו שאמרו חז"ל (סוכה נב.).
ומובא סיפור, על צדיק אחד שנפלה עליו עצבות, והעצבות אצל צדיק – זה מסוכן מאד, עוד יותר מאצל אדם רגיל, ורצה הבעל דבר להפילו לגמרי בשאול תחתית ומתחתיו, והתחיל לחזק את עצמו בכל מה שיכל, אבל בהכל מצא השטן חסרונות, כדי שלא תהיה לו שמחה וחיות משום דבר, עד שהגיע לרעיון, שבעצם, כל הדופי שיכול הבעל-דבר להטיל בכל דבר טוב שעשיתי, זה רק בפעולות שלי, כי אני אדם, ואין אדם שתהיה בו שלימות, אבל דבר אחד יש בי שהוא "בא מהשמים" – 'שלא עשני גוי', וזה מעשה השם יתברך, ומה יכול פגם ודופי להטיל הבעל דבר במעשה של הבורא יתברך, ומזה נכנס לשמחה עצומה שהביאתו חזרה לכל מדריגותיו.
….! אף אם ירצה יצרך להשיבך מתוכך, כי אין הנידון דומה לראיה, כי לדבריך, מרוב ירידה, אינך מרגיש שום עצבות, ושום חסרון בזה, אין זה אמת!!! יהודי שמרגיש את עצמו רחוק מהשם יתברך – אין שמחתו שלימה בודאי. התחל להפעיל את מוחך ומחשבותיך, קבע לעצמך עיתים מזומנים, להתבונן במחשבותיך על גדלות ורוממות האין סוף ברוך הוא, העמק במחשבתך הרבה עד שתגיע אל התפעלות ובושה עצומה מרב ושליט עיקרא ושרשא דכל עלמין, ופתח את פיך לערוך לפניו משא תפילה ותחינה וסיפור דברים כהווייתן, ולכל הפחות – לא פחות ממה שכתבת במכתבך העצוב והמעציב – ספר לפני האל המלך הנאמן.
ואדרבה!!! מה בן אדם יכול לעזור לך? וכי יכול להבין אותך? ולידע את שורש נשמתך? ולקיים בך אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו? – רק הקדוש ברוך הוא, שהוא אחד עמך, ואינך נפרד ממנו לעולם כי אורייתא וישראל וקודשא בריך הוא כולא חד, ואדרבה! הוא יכול לעזור לך לקום מנפילתך, ולדעת שגם החושך שקודם לאור, ממלא את תפקידו בהשלמת היום, וכמו לשון חז"ל: "אנן פעלי דיממא אנן" [אנחנו פועלי יום], ואפשר לומר בדרך רמז, שאנו, עיקר ענינינו ופעולתינו, להורות, שליממה שלימה, צריך שיבוא גם חושך, ואין אנו מתפעלים משום ירידה שבעולם – שלא תבוא. "אשרי איש שלא ישכחך" – "אשרי אדם עוז לו בך", אשרי מי שנמצא דבוק בהשם יתברך, גם בעת נפילה, וגם בעת ירידה.
והיות והעיקר הוא לא לשכוח, אסכם את הדברים שיהיו לעובדא ולמעשה:
א. הירידה שנראית לאדם, לאו דוקא היא תמיד ירידה, כי אם ההיפך – עליה.
ב. צריך לעשות… ולכוף את עצמו לכך אף אם אין לו שום הרגש בזה, בינתים.
ג. אין לשום יום, ולשום רגע – קשר עם קודמו, וכל רגע, זה עולם ופרצוף בפני עצמו, וכיון שכך, אין עבודת הימים-נוראים והטרדות של אתמול וכו', שייכים לרגע זה.
ד. בשעת נסיון מרגישים מר ממות, ואם עומדים בנסיון ועושים מה שיכולים, אפילו בבחינת מיתה, לבסוף, סוף הכבוד לבוא ורואים אור נפלא.
ה. להפוך מכל ירידה – תפילה ושיחה נאה להשם יתברך, שיש לו תענוג נפלא מזה כביכול.
ו. לידע שכך זה דרך העולם שטבע הקב"ה בבריאה.
ז. לקבוע עיתים להתבוננות בגדולת השם יתברך, אף אם אין לו חשק לזה.
ח. אין המצב הזה כפוי ללא תקנה, אלא תלוי בבחירת האדם, שברגע קל יכול להטות את עצמו מדרכי מיתה – כלל האטימות, לדרכי חיים – התעוררות לאל חי.
ט. להמשיל את עצמו לחיל העושה מלאכתו נאמנה, אפילו ברגעי משבר, בהיותו יודע כי הבחירה לצד החוצפה ואי הציות היא כסילות עצומה מצידו, ומות בטוח רחמנא ליצלן.
י. והוא העיקר: "אם אין אני לי (לוקח עצמי בידיי) – מי לי? וכשאני לעצמי (בלי חברים), מה אני? (אלא צריך לדבר זה לזה בעבודת השם, יהיה מי שיהיה), ואם לא עכשיו (אם לא אעצור את הגלגל שמידרדר במדרון במהירות מסחררת) – אימתי"? (אוכל אי פעם לעצור). ….! גענוג געווען[5], חזור לשיעוריך הקבועים, עשה נא עכשיו בימי השובבי"מ המסוגלים לתקן ביותר חטא פגם הברית רחמנא ליצלן – התחלה חדשה. קח עט ונייר, לעשות טבלה של סדר קבוע על מה שהיית רגיל ללמוד מימים ימימה: חומש ורש"י, פרק נ"ך, פרק משניות, דף גמרא, סימן שולחן ערוך, דף זוהר, פרקי תהלים וכו' וכו', וכן על שמירת העינים ושמירת הדיבור, ושאר ענינים שבקדושה, ואף אם אין לך תמריץ ושום חשק, עשה משום מצוות עשה, כי כך רוצה הקדוש ברוך הוא שברא אותך ונותן לך חיות.
ובמקביל, אל תעזוב אותו יתברך, אל תנוח מלבקשו שיעזור לך ויעיר אותך (ולא על ידי יסורין וחליים רעים חס ושלום), ובכל פעם במשך היום תגיד כך: "רבונו של עולם! אני רוצה לחזור אליך"!, והדיבור יש לו כוח עצום לטב או למוטב, והשם יתברך כבר יעשה את שלו שתצא מכל מה שאתה צריך לצאת.
…. ….., ידיד נפשי ואהובי! יש בדעתי הרבה ממה שלא נכתב כאן, אך אקוה להשם יתברך כי זה מספיק לפחות בינתיים, והנה עכשיו הוא אישון לילה, והעייפות וריבוי העבודה מכרעת הגוף והנפש, וצריך לקצר במקום שאמרו להאריך, כי זה דבר שהנשמה תלויה בו, ואני מתחנן לפניך: לעכטיגע נשמה[6]! אל תשליך הדברים אחרי גיווך, אף אם לא יספקו לך מה שהתכוונת לומר, כי אדם אני, העלול לכל טעות ושגיאה, אלא קרא בהם עם שימת לב, ואי אפשר שלא יעזרו לך, כי כבר אמרו: "דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב". גם אל תשים לב, שכותב השורות האלו בעצמו צריך תיקון גדול, כי אני רק העט שכותבת דברי אלוקים חיים אמיתיים, וקבל את האמת ממי שאמרה… ולסיום, ארשה לעצמי לומר לך בחוצפה, אולי תקבע קצת לקרוא שוב בנקודות הכסף, הכיסופים הישנים מימים ימימה, אי אפשר שלא תמצא בהם איזה טוב שיכול לעזור. כי זה נכתב עם הכיסופים של שנינו להשי"ת, ורק בעט שלי. ויש לך חלק בזה בעזרת השם.
המסיים מתוך עייפות, הרחוק מאד מאור פני מלך חיים, ומתאוה ומשתוקק לחזור בתשובה, לעורר אהבת קדומים, בעת שהיתה נשמתי אחודה וקשורה בשורש הקדוש.
שלמה ברוך בן רבקה
אני מכבד עכשיו רצונך, והולך עכשיו להשמיד המכתב, בלי נדר.
[1] אבל בכל זאת, אבא שבשמים…
[2] לכאן ולשם.
[3] לעשות ולעשות, ולא לפעול.
[4] הוא מבלה את הימים הקדושים של שובבי"ם.
[5] מספיק היה.
[6] נשמה מאירה.