מכתב הכנה לחתן לפני בוא יום חופתו
בעזרת השם יתברך, יום חמישי לסדר וירא ה' כי סר לראות, כ"א טבת (יאצ"ט הרה"ק רבי ישראל בער מווילעדניק זי"ע בעל הספה"ק שארית ישראל), פה אשדוד ת"ו.
לכבוד הבחור החשוב, היקר והנעלה, ידיד נפשי וחמדת לבבי, החתן המופלג בתורה ויראה כמר …… שליט"א.
הנה זה זמן רב שהבטחתיך לכתוב מהני מילי מעליותא דאמרין קדיש, להתקרב אל די ברא כולא למעבד ליה רעותא שלים, לעשות רצונו יתברך בלבב שלם, ולהתרפק על אהבתו ויראתו כיקד יקוד אש לוהטת ומשתלהבת, בגעגועים וכיסופין עצומים ונפלאים, להסכים בהחלט חזק לפרוש מכל שמץ רע, ולהתדבק במעין הטהור של אור ודעת, ועיקר הדעת הוא לדעת את ה'.
ועם כל ההבטחות שלי לא עמדתי בהבטחתי כלל, ולבי דוי על זה מאד, ומה מאד החייתי את עצמי שכתבת כי הנך מלמד זכות עלי, ובטח תדע ותבין מעצמך כי לא היה לי פנאי אפילו להכניס רוקי בפי, כי חבילי טרדין עדו עלי, וכשאני כבר יושב לכתוב מכתבים להנפיש נפשות בנופש ועונג הרוחני, אני חושב שמסתמא באמת אינך צריך לדידי ולדכוותי, כי בינתיים אתה יושב בישיבה והוגה בתמימה תמה, ואתה טובל ורוחץ במי הדעת בכל עת ובכל שעה, ולעומת זאת יש בחורים ששקעו בטיט היון במי המדמנה של תאוות העולם הזה, ועלינו נפלה חובת היום להחיותם ולטהרם ולזככם מכל סיג, ובכדי שאני בעצמי גם אבנה מזה, ואולי יהיה לי תיקון בעז"ה והיתה נפשי לשלל.
ואף על פי כן האמן לי, שלא זזה אהבתך מליבי אפילו ליום אחד, כי הרבה פעמים אני חושב עליך, וזוכר הבטחתי לך, לכתוב, ולהתייחס לדברים הנפלאים שמעוררים את האדם לזנוח חיי הבל ולבחור בקדושה וטהרה נצחית, וכמה וכמה פעמים התחלתי לכתוב, והייתי בונה עולמות ומחריבן, כי הייתי קורע מה שכתבתי, כי בכל פעם אני חושב לכתוב לך באריכות דווקא כערכך, ולכן אני נמנע, ומחכה לזמן אחר, ואדהכי והכי מתעכב הכל, והנה כבר הגיע עת דודים ואנכי לא הכנתי עצמי כראוי לקראת יום שמחתך – שמחתי, ואמרתי הנה עכשיו אשב ואכתוב, אף אם יעבור עלי מה, ויהי ה' עמדי בסייעתא דשמיא.
ומהם תוצאות חיים, ללמוד מזה לקח גדול לעניני עבודה, שפעמים שאדם רוצה לעשות איזה דבר והוא עצום מאד, והרצון הוא לעשותו דווקא בשלימות, וכשאינו יכול לעשותו בשלימות אינו עושה כלל, וזו טעות גדולה הנפוצה מאד בין אנשי לבב, וזה עיקר תחילת הנפילה והמפלה מעבודת השם, כשאדם נסכם בדעתו שאם אינו צדיק גמור מופלג במעלה עליונה עד מאד, כדאי לזנוח אפילו את המקצת דמקצת שהוא כן מסוגל לעשות, ועל ידי זה סרים מאחרי ה'.
ואולי הוא זה מה שכתבו בספרים הקדושים, וספרי תלמידי הבעשטה"ק מלאים מזה, שעיקר הנפילה מהעבודה היא גאוה, שאדם גבה לבב – ואז "אותו לא אוכל" – אומר הקב"ה, והביאור בזה, הוא לא שדווקא כשרם לבבו מעבודתו, שזה לא מבעיא, ונופלים מאד עי"ז, אלא אף אלו המכירים את מקומם ועוד שלבבם נשבר לגמרי ממיעוט וקוצר עבודתם, וחושבים שהגיעו לדרגת השפלות הרצויה באמת, לפעמים עיקר נפילתם היא ג"כ ע"י גאוה, רק שהגאוה שבהם היא טמונה ומוסתרת, ואינם חלים ומרגישים בה כלל.
כי זה שאדם אינו מרוצה לעבוד את ה' רק במדריגות גדולות, כשהכל הולך חלק וישר בקלות וכו', ואולם בעת קטנות המוחין אינו חפץ כלל ב'קרבת אלוקים', זה נובע מגאוה… כי 'לא מתאים לו' להיות יהודי פשוט ובעל הבית תמים, כי אם רק זה מה 'שיצא' ממנו, אינו חפץ כלל בכל זה, והוי כמו שמלך גדול שולח שר לנקות חדרו, שהוא נעלב ממנו ומורד בו: איך ישלח המלך שר נכבד כמוני למלאכות בזויות כאלו? כי באפס מה מרגיש את עצמו מרומם וקרוב בדרגה אל המלך, אף כי נמוך ממנו, ואין לו התבטלות אמיתית מלפניו, וממילא למה יושפל עד כדי כך, ואם היה השר מרגיש אפסותו כנגד המלך עד שאפילו העבודה הבזויה ביותר היתה חביבה עליו לאין שיעור, העיקר לעשות נחת רוח למלך גדול כזה, היה עושה הכל בשמחה עצומה וכו'.
כן הדבר בנמשל המובן ממילא, שלפי עוצם רוממותו יתברך, אם יש לנו זכות לומר לפניו ברכת "שהכל נהיה בדברו", וזה יתקבל ברחמים וברצון לפני אדון כל, הרי שעלינו להיות בשמחה עצומה שאין לה קץ ותכלית, כי לפי גודל ההכרה ברוממות השי"ת, כך היא גודל הבושה העצומה ממנו, והבושה היא היא ההכנעה האמיתית והשפלות הרצויה, שאדם מתבייש מקונו, והבושה הזאת ממלאת את כל חדרי הלב, והוא נכנע לפניו ועובד אותו תמיד, בין כשצריך לטאטא החדר כביכול, ובין כשמנהיג מדינות המלך כביכול ועוסק בדביקות השכלית באמיתת מציאותו יתברך. תמיד יהיה מלא שמחה ורצון, וכך לומדים תורה מתוך חדוה אמיתית, שיהיה איך שיהיה אני לומד דבר ה' וחכמתו, וזה לי לריוח גדול לאין שיעור, וכשאדם חי בצורה כזו, גם כל חושך לא יחשיך ממנו, וכחשיכה כאורה, בכל מצב שהוא, ירגיש את אור ה' על פניו, חופף עליו כל היום, וכל תנועותיו יהיו באהבה ויראה, אף שלא יהיה נראה לאחרים מבחוץ (כי זו השלימות, שלא יהיה האדם מוחזק לאיזה חסיד ובן עליה שכולם מודדים אותו במבטם, ומדברים אליו בדרך ארץ, כי אם מעורב בין הבריות בחן נפלא, ומוחזק לאיש פשוט ורגיל, ואעפי"כ בפנימיות יהיה צדיק גדול חסיד המתחסד עם קונו בדביקות קבועה, בלי להסיח דעת רגע אחד ממציאות ה' ומאהבתו – ואפשר לזכות לזה, גם בדור הזה).
ורק כך, יוכל להיות נהנה מעבודת ה', שקורין 'צופרידן', ומלא חיות וסיפוק מכל מצוה ותורה שמקיים ולומד, בבחינת "אז תתענג על ה'" – על ה' ודאי, ויש לו כוחות הנפש להתגבר על מה שצריך להתגבר, ולזכות למה שצריך לזכות – להוציא מן הכח אל הפועל כוונת הבריאה שבראנו לכבודו.
…. היקר! אני מאד שמח בשמחתך שאתה זוכה לעמוד מתחת החופה אחרי שנים יקרות כאלו של התמדה בתורה, אקוה בע"ה להשתתף בשמחה, ובעז"ה עוד אכתוב לך לפני החתונה מכתב מפורט על עניני ההכנה שרצית בהם, ואקוה להשי"ת שאקיים הבטחתי זאת, וכן אחרי נישואיך – שאז הזמן המוכשר להתעלות בקרבת אלוקים, ואיש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק.
הכותב וחותם באהבה פנימית.
שלמה ברוך בן רבקה