בעזרת השם יתברך, מוצאי שבת קודש פרשת וישלח, יז בכסליו תשע"ז.
לכבוד ידידי היקר לי מאד, היושב בחדרים הכי פנימיים שבלבבי – הרה"ח ר' … שיחי'.
ברוך השם עברה שבת קודש, וזכינו להיות בבית הכנסת ולשמוע קריאת התורה, ולדעתי, יד לנו הזדמנות לקיים את המצוה הגדולה של לימוד תורה לשמה, רק בשני אופנים, בעת קריאת שנים מקרא ואחד תרגום, שאת זה לא עושים לשום פניה אחרת, רק לקיים מצותו יתברך, וכן בשעת קריאת התורה, הרי למה אני יושבים ומקשיבים את הדברים הקדושים הללו? רק בשביל שאנו יהודים יראים ומקיימים הלכתא של השולחן ערוך, אז זה לא תורה לשמה? אשרינו מאד.
בשבת הזאת, היה מוחי מפוצץ מחידושי תורה קדושים על הפרשה, לפעמים היה לי בפשט ולפעמים היה לי בדרך רמז, אבל לא את הכל אני זוכר, ובפרט שאין כל כך זמן להעלות על הכתב, רק פנינה אחת זכורה לי כעת בשעת הכתיבה, בסוף הפרשה כתיב: מגדיאל, ופריש רש"י – זו רומי. וחשבתי שהנה חז"ל אמרו בירושלמי תענית, ומביאו רבינו ז"ל שלש פעמים בספרו – אם יאמר לך אדם היכן הוא אלקיך תאמר לו בכרך גדול שברומי, שנאמר אלי קורא משעיר, והיינו שדייקא במקום ההסתרה הכי גדולה – שם מסתתרת האלוקות, גיוואלד! כרך גדול של רומי, מנהטן, שיא הגשמיות, איפה שכולם רצים אחר הממון והתאוות, או עבודות זרות וחכמות חיצוניות, ואדם מתפלא, ווי איז דער אייבישטער כביכול, הרי הכל פה הסתרה גדולה ואיומה מאד! תאמר לו – טייערע איד, אל תתבלבל ממה שנראה לך למראה העינים, שכוזבות מאד, שם שם דייקא, בכרך גדול שברומי, בשיא הטומאה, אפשר למצוא את השם יתברך, ותאמין בזאת. ועל כן חשבתי כי המילה "מגדיאל" שהיא רומי, כאמור, מגלה בתוכה שיש ה', כי נוטריקון מגדיאל – הוא מגיד אל, שמגיד לכל אחד שבהעלם, גנוז בתוך רומי את האור האלוקי. ואני שמח מאד מהחידוש הזה, כי זה בא תוך כדי תורה לשמה, היינו בשעת קריאת התורה. חזק עצמך, אחי.
הרי כאלו דברי אוהבך מאד, ומתפלל בעדך תמיד
שלמה ברוך בלוי