מכתב עשרים
בעזרת השם יתברך, יום שלישי לסדר בלק, ח' תמוז תש"פ.
לכבוד האברך היקר והנעלה ר' …. שיחיה.
הנה עלינו לעיין במצב שלנו בעולם, האם באמת אור הנפש שלנו יכולה להכיל את כל הקדושות והטהרות שיש בעולם, ואם כן, איך יכול להיות שאנו חיים יום אחר יום, ואנו נראים היום כמו שאנו נראים אתמול, ואין מתחזקים להיות אחרת לגמרי, כי הלא אם איני מתקדם בעבודת השם יתברך, הרי שלא עשיתי כלום היום יותר מאתמול, ובשביל מה אני חי, ומצד שני, מי יודע מה היא עליה ומה היא התקדמות, והלא כאשר אנו עושים איזו מצוה או שאנו אומרים איזה דבר שבקדושה, אנו מתקדמים הרבה מאד, ומתקרבים אליו יתברך, אז מה הדרך הנכונה לחשוב?
האמת היא שצריך רצונות, פשוט לכסוף אל האמת, לא להסתפק ברדידות ועוד לקרוא לזה תמימות ופשיטות, אם יש בעולם כוונות ויחודים? אני גם רוצה לדעת וללמוד, אם יש בעולם מדרגות פנימיות של גילוי אלוקות? אני גם רוצה וכו', וצריך שתדע, שממילא הנפש האלוקית רוצה את זה, כל מה שאנו שואפים לכל מיני תענוגות ורצונות גשמיים או רוחניים, בבסיס של כל זה, מונח הטוב הפנימי הזה שהנפש כוספת אליו, אלא שאין אנו יודעים לקרוא לה בשם?
חשבתי דבר נורא ואיום, הרי ידוע שכל הגוים בעצם עובדים לאלוקי האמת, אלא שאין יודעים זאת, בסוד מאמרם ז"ל: 'דקרי ליה אלקיא דאלוקיא', שהם מאמינים באמתת מציאותו יתברך, רק הם מרוממים אותו על כל מיני אלוהים אחרים שלהם, ונמצא שבפנימיות הכל מודים שיש השם יתברך בעולם, יחיד בורא נאמן ואמיתי, אלא שאין יודעים לקרוא אותו, ולידע מי הוא וכו', וחושבים על כל מיני שטותים והבלים שהוא הוא, אבל שישנו הוא, כולי עלמא מודו.
ויותר מזה, גם הכופרים בפנימיות יודעים שאינם יודעים כלל, וזו תכלית הידיעה שלא נדע, שיונקת מתכלית הידיעה שלא נדע שבקדושה, ונמצא שבנקודת הטוב הפנימי שכל אחד מקוה אליו, מונח התקוה לאלוקות, אלא שהיא נסתרת אף מהם, וזהו מה שאנו אומרים בתפלה, הודו לה' קראו בשמו… כי עיקר מעלת ישראל, שהם קוראים בשמו יתברך, ועיקר גנות האומות הוא שאינם יודעים לקרוא בשם ה', היינו שלא מכירים אותו, אף שיודעים ממנו בפנימיות, ולכן אנו אומרים בהגדה של פסח, שפוך חמתך אל הגוים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו, כי עיקר הוא קריאת השם, לדעת ולהכיר מי הוא הבורא, ואיזה שם יש לו וכו'.
ומה הנפקא מינה למעשה, שאם אדם זוכה לדעת ממנו יתברך, היינו להכיר אותו ולקרוא בשמו, הוא נהפך למהות אלוקות, הוא נהיה איש אלוקי, שחושב ממנו יתברך, וחי את כל החיים שלו עמו יתברך, ואין לו שום התרחקות מהשם יתברך, אף כאשר עוסק בעניני גשמיות וחיצוניות הוא קדוש בפנימיותו, ולבו למעלה תמיד, להיות דר בעולמות העליונים האמיתיים היכן שיש התגלות נפלאה מאד, ולבו קשור שם באמת.
אהובי אחי היקר, לכל זה אפשר לזכות רק על ידי תפלה והתבודדות, לשפוך את הלב באמת נוכח פני ה' עם כל מהות לבו ונפשו, אשר איזוהי עבודה שבלב זו תפלה, לעבוד את השם יתברך עם הלב, זה נקרא לעבוד את השם יתברך עם כל כולך, כי הכל תלוי בלב, ובריאות הלב היא חיי האדם ממש, ונמצא שבתפלה האדם מגלה את עבודת הלב שלו, את הקשר המיוחד והפנימי שיש לו לאלוקות, שזה העיקר בחיים.
אפשר לחיות אחרת, יש אנשים רבים שנהנים מגשמיות, אבל כל ההנאה שלהם היא רק אשליה, והיא קצרת מועד וגם מוגבלת לגמרי, לא כן ההנאות הרוחניות, שאדם אדם חווה באמת אלוקות, בפנימיות לבבו, הוא מרגיש את השם יתברך חי מתוכו ממש, הוא מתמלא עונג אינסופי ממש, בבחינת אהבה בתענוגים, שאין אהבה שתשוה אל אור האהבה הזו, וזה נקרא לחיות חיים אמיתיים ממש, ולא רק עצימת עינים וחרישת קמטי המוח כמו אחד שרוצה לפרוש מן החיים ומן העולם, כדרך אנשי העולם המציירים דבקות באיזה דבר וענין חיצוני וכו', לא כן היא הדבקות האמיתית בחי החיים, שאין לה שום דבר עם חיצוניות, אלא היא פנימית פנימית לגמרי, והאדם עשוי לעסוק בעסקיו ולהיות כמו אנשי העולם בדיוק, עם מלבושים פשוטים ביותר, ולחיות רגיל רגיל, ואעפ"כ הוא יהיה ענין אחר לגמרי.
ודבר זה כבר נאמר על ידי רבנו ז"ל (שיחות הר"ן סימן יד): אֲנִי מְקַנֵּא מְאֹד אִישׁ כָּשֵׁר שֶׁקּוֹרִין עֶרְלִיכֶער יְהוּדִי, כִּי נִדְמֶה שֶׁהוֹלֵךְ בֶּן אָדָם עִם דַּקִּין וְכַרְכָּשׁוֹת וְאֵבָרִים כִּשְׁאָר כָּל הָעוֹלָם וְאַף־עַל־פִּי־כֵן בֶּאֱמֶת הוּא עִנְיָן אַחֵר לְגַמְרֵי, כִּי אִישׁ כָּשֵׁר יָקָר מְאֹד אַשְׁרֵי לוֹ. וְהָעִקָּר הוּא הָרָצוֹן וְהַכִּסּוּפִין.
ועוד נדבר הרבה על זה, כי זה העיקר בחיים, ואין חוץ מזה…. מנאי אחיך שלמה ברוך.