מכתב חיזוק לאברך לאחר נישואיו
בעזרת השם יתברך ערב שבת שירה ט"ו בשבט תשס"ד.
לכבוד ידיד נפשי הרב האברך המפואר, המופלג בתורה ויראה טהורה, ומשתוקק לזכות נפשו באור ה', חתן יוצא מחופתו, מוהר"ר ….שליט"א.
בתחילה אבאר את התואר שכתבתי עליך "ידיד נפשי", כי נפשי דבקה באהבה עצומה בנפשות טהורות המשתוקקות לטבול ממעין היוצא מבית ה', דביקות הבורא וההתרפקות באהבתו ויראתו יתברך, ואף על פי שברור לי כשמש שקטנך עבה ממתניי, ואינך בעי לדידי ולדכוותי, כי מלאת כרסך בש"ס ופוסקים יותר ממני, ומסתמא גם ההלוך ילך שלך בכל הימים לרבות הלילות הם באופן הראוי בהכשר תיקון לפני אבינו שבשמים, בכל זאת האהבה מקלקלת השורה, ואומנם תמן נהיגי דלא שאיל זעירא בשלמא דרבה מיניה, אבל כען בעינא לגלאה רחימותא דנפשאי לכל ניצוץ של רצון להתדבק בו יתברך באמת, וחזקה עלי פקודתך לקבל דין מן דין, הנקודה הקדושה השייכת לכל אחד, מה שקיבל מאור ה' השייך לנשמתו, וממילא תבין שתהיה לי בעל חוב לחזק נפשי האומללה והעייפה, ולהאיר עליה מאורך הגנוז, והיה זה שכרי.
מה אומר לך? אתה נמצא בזמן היותר מוכשר בחיים, שהנה אלו הרגעים הראשונים שלך במפתן החיים, ושתי דרכים לפניך, האחת היא דרך החיים הנצחיים, והשניה הפכה חס ושלום, ובדרך החיים הטובה בעצמה יש הרבה דרכים ונתיבות ושבילים המובילים אל המטרה הנכספת – לעשות רצונו יתברך בלבב שלם, ואין האדם יודע עד מה באיזו דרך ילך, ולפעמים יש דרך ישר לפני איש, ואחריתה וכו', ואין אדם זוכה לתקן מעשיו באמת כי אם כשהוא קשור בקשר עליון דאורייתא עם רצון ה', ונמשך רק לעשות רצונו, אף שאינו נראה לו אליבא דריהטא.
ועל זה צעק דוד המלך עליו השלום "הורני ה' דרכך אהלך באמתך", איך זאל טאקע גיין אין דיינע דרכים, רבונו של עולם, און איך זאל זיך נישט לאזען נארן, ווען וועט דאס זיין? ווען איך וועל גייען און דיין אמת, כי יש אמת של בני אדם, ואף אמת כזו שהאדם משיג באמת את התכלית הנצחית, מה צריך לעשות בעולם הזה, ובמה צריך לבלות החיים, תורה ותפילה וכו', אעפ"כ, עדיין יש והאמת הזו, שכשלעצמה היא אמת לאמיתה היא קשורה עם האמת שלו, של האדם עצמו, אמת אנושית, אמת משוחדת, ואז נופל חס ושלום ממדריגותיו, כי לא הלך באמת ה', שהיא אמת אחרת לגמרי, וה' אלוקים אמת, דאס איז א אנדערע סארט אמת, ופעמים רבות החיים של האדם בעצמם מראים לו הדרך איך שדימה שהולך באמת ועוסק בתורה ובתפילה כדבעי, בעליות וירידות כדרך כל האדם וכו', ופתאום מרגיש שחסר לו טעם בעבודה, והסיבה לזה שהלך בעצמו בלי אמת ה', והדברים האלו גבוהים מאד ואשרי הזוכה להבינם על בורים.
ואברך אחר נישואיו, אם הוא אברך ירא את ה', יכול להתעלות מאד בהתרוממות עצומה באהבה ויראה, יותר מכל ימי החיים, כי אם מקבל על עצמו אז, להיות כעמודא תקיפא בהאי עלמא, שלא לזוז זיז כלשהו, מרצון ה', מאיר לו מאד, אבל אז מונחת לפניו אזהרה גדולה ונפלאה לידע היטב כי כנגד כיסופיו הגדולים לעשות רצון ה', יושב לו אותו צר צורר כזבוב בין מפתחי הלב, ומתכנן תכניות גדולות איך לעקם לבבו ממנו יתברך, ואינו מניח רגע אחד מבלי שינסה אותו, והנסיונות הם קשים ומרים, ובכל יום מתחדש עליו להמיתו, ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו, היינו שחז"ל הק' בעצמם מורים לנו את הדרך שרק על ידי קרבת אלוקים באמת יכולים להתגבר כנגדו, וצריך לידע, שלא רק על ידי טומאות וזוהמות הגשמיות מניח את עצמו הבעל דבר לאורך ולרוחב, כי אם הרבה פעמים הוא מניח את עצמו באופן אחר, והוא על ידי שמעוות העבודה של האדם לגמרי, וסותם עיניו מתפקידו בהאי שעתא, ומסבב את מוחו בדמיונות שוא, והעיקר כוותו לעקם לבבו שלא יבער בכל עת בתבערה עצומה אל השי"ת, ומה עושים כנגד זה?
ובאמת, עצם ידיעה זו, שהקו המנחה את האדם בכל רגע בחיים הוא אך ורק הדבר הזה, לחיות עם ישוב הדעת – מה רצון ה' עתה? זה כל הנשק הגדול שיש כנגד כל המכשולות שבחיים, כי רק זה הקרן הרווחי שיש לכח הרע שבעולם שיהודי יחיה בלי ישוב הדעת ובלי חשבון הנפש, וכשאדם חוקק בדעתו בחקיקה שיש בה ממש, בלב ובמוח, שבכל דבר, ובכל רגע, ובכל זמן, ניתן לעבוד את השם יתברך, ולא סתם עבודה, אלא עבודה גדולה מאד, עבודה של השראת השכינה בעולם הזה, שאין למעלה מעבודה זו, וזאת היתה כל התכלית של הבריאה, אז לעולם לא יתבלבל, ולא יהיה אצלו חילוק אם יושב בקיטל בנעילה של יום הכפורים, או שיושב ואוכל ארוחת ערב בבית ברגיעה וכו', כי גם שם ואז נמצא השי"ת, ולגבי גדלו יתברך אין חילוק כלל, ותמיד צריך לפחוד ולהתחלחל מפחד ה' ומהדר גאונו יתברך, וכל ענין השתנות הזמנים הוא רק לגבי עניני העליות של העולמות העליונים, שנעשים תיקונים גדולים על ידי מצוות ותפילות הזמנים המקודשים, אבל לעצם האמונה פשוטה, והיראה הגדולה שנסוכה על פני האדם, זה צריך שיהיה תמיד בכל עת ובכל שעה.
ואם נתבונן היטב, ניתן לנו הרשות והיכולת לבדוק בדיקה עצמית, האם אנו נמצאים בדרגה הרצויה של דחילו ורחימו כדבעי, או שמא אנו מטעים את עצמינו בדמיונות שוא והבל, והוא על ידי שנראה אם אנו שרויים במצב של שמחה וחדות ה' היא מעוזכם, או שמא יש לנו התמרמרות, כי העובד ה', ועבודתו היא באמת – רק את ה', יש לו מזה הנאה עצומה, והוא מתהלך כשיכור ולא מיין, רק מאהבתו וחדוותו יתברך, וכדרך שפירשו צדיקים: לבסומי בפוריא – זיך שיכור'ן מיטן פורים אליין (אגב – לבסומי: ר"ת ס'מר מ'פחדך ב'שרי ו'ממשפטיך י'ראתי), וחלי ומרגיש תמיד איך שהרויח כל הון דעלמא בזה שהוא מתפלל תפילת שחרית, וזוכה להיות מעוטר בעיטופא דמצוא ובכתרא דמלכא עילאה, וכל זמן שכל עבודתו היא בדרך של נערווייזקייט, ואי שביעות רצון, וכן ממשיך על כל הסובבים אותו אותה רוח נכאה של חדלון ועצבות, הרי שאינו עובד את ה' כלל, כי עוז וחדוה במקומו כתיב.
וענין זה של "יראת ה' תוסיף ימים", הוא פלאי פלאים מצד עצמו, כי בדרך כלל, אדם שהוא ירא מאיזה ענין, יש לו את המחלה של פחדים וכו', זה משפיע לרעה על מצבו הנפשי, והוא לא בריא אולם, כי אם חולה קצת כידוע, מה שאין כן יראת שמים, אדרבה ואדרבה, ההיפך הוא הנכון, ככל שאדם יותר ירא את ה', יותר יש לו שמחה וחדוה, וזה דבר פשוט מאד ונראה גם לעין הגשמי, ואף הוא מופת חותך לאמיתות תורתינו הקדושה שזה היפך הטבע ממש, והוא כדרך שפירש המהרש"א את החוט של חסד שנמשך על מי שעוסק בתורה בלילה, שהוא ענין שאינו רגז וחולה כדרך הערים סתם בלילה.
ומאליך תבין, שאיני אומר לך מוסר חס ושלום, רק אנו משוחחים כעת על הדבר היותר עיקרי בעבדות ה', כי בזה איננו מצמצמים אותו יתברך בעולם שנה נפש, כי בכל מקום, ובכל זמן, ובכל אדם, יש עבודה פרטית השייכת לקרבת אלוקים שיכול להשיג אז, ויש ומתקנים תיקונים עילאין דייקא על ידי שנעורים בלילה ועוסקים בתורה, ויש מעלים שעשועים דווקא על ידי שנתם, ויש ענין של 'תיקון השינה' כמובא במקובלים. יש ואדם מעלה שעשועים על ידי שיושב כל היום ועוסק בתורה, ויש, שתיקונו הוא לילך ועשות גמ"ח על דרך משל, ולקרב אחרים, או לעזור בבית בזמן מן הזמנים וכיו"ב.
ומאין אדם יודע מה תפקידו בכל עת ובכל זמן? על זה נאמר נשמת שד"י תבינהו, כשאדם עושה החלט חזק בנפשו שהוא יעבוד את ה' בכל עידן ובכל מצב, ויהיה בשמחת דביקות אלוקות אף שלא ניתן לו מבוקשו הרוחני שאליו תאבה נפשו האלוקית, ויודע היטב כי גם בזמן קטנות המוחין יש עבודה פרטית לאותו זמן, על ידי זה, ה' בעצמו מדריך אותו ומקרבו לרצונו, והעיקר שלא יזוז הפסוק הזה מפיו: הורני ה' דרכיך אהלך באמתך, ולא רק על דרך תפילה ובקשה כי אם גם על דרך הדרכה בחיים.
ועכשיו אכתוב לך קצת מענין פרשת בשלח, שבת שירה, שאנו רואים העסק הגדול שנעשה מענין קריעת הים, והשירה שאומרים שעולה עד אין סוף, וכדאיתא בזוה"ק שהאומרה בשמחה מוחלין לו כל עונותיו – וזה מראה לנו עד כמה הדרך הזו של שירה, כשלוקחים אותה כדרך בחיים, שבכל דבר מהללים ומשבחים לשמו יתברך, איך היא חשובה אצל שוכן שחק ית"ש, וענין זה של קריעת ים סוף נעשה בכל יום ויום עם כל אדם, ועל דרך הא דגרסינן חייב אדם לראות א"ע כאילו הוא יצא ממצרים, וההתגלות האלוקית הלזו שהיתה בים סוף, שראתה שפחה על הים וכו', מותנית בשבירת מניעות עצומות, שמצד אחד ים סוער ומצד שני חיילות רבות של מצרים שונאים ארורים שזה מרמז על כלליות הנסיונות העצומים שעוברים על כל אדם – קטן כגדול, וכדאיתא במדרש שכל הגליות נקראים 'מצרים', על שם שהם מצרים לישראל, והגלות הוא לא רק גלות הגוף, כי אם רק הגוף נמצא בגלות אין זו גלות גמורה כי האדם נמצא איפה שמחשבתו נמצאת, וכשרוחו דבוקה בעלמא דחירות, הרי הוא בן חורין ממש, וכלליות הגלויות הן מחמת שהאנשים רחוקים במהותם מהחירות ועצמות חיות אלוקות המאיר בנשמת האדם, ובמצרים היה דבר זה בריבוי, וכדאיתא בכתבי האר"י ומבואר הדבר בחסידישע ספרים, בענין שהיה הדעת בגלות, וכשיש גלות נמשכת מזו הגלות של מצרים, וכשיוצאים מזה, ובפרט כשזוכים לומר שירה – שיא של הדביקות הגמורה בו יתברך, הרי שזה שלימות היציאה מהגלות, וזה עובר על האדם בכל יום ובכל עת כל אחד לפי בחינתו, אשרי הזוכה לעבור זאת בשלימות, ועי"ז מוחלין לו כל עונותיו.
ועכשיו חל יום ט"ו בשבט ראש השנה לאילנות, וידוע מה שדרשו דורשי רשומות שהאדם עץ השדה, ושייך ענין זה של חשבון הנפש, ובפרט בקשר של האדם עם הצומח, ויש ללמוד מענין עצי השדה רמז ומוסר, שכדרך גדילתו של העץ כך הוא האדם בדיוק, שעוברים עליו רוחות סוערות ומשליכים עליו כל מיני זבל וכו', ואעפי"כ יציץ ציץ ופרח – ומוציא פרי קודש הילולים לה', שכך צריך לחיות בחיים הרוחניים, שיהיה מה שיהיה ויהיה איך שיהיה – את מקומך אל תנח, ופירותיך בגשמיות וברוחניות יהיו כמותך בשאיפות רוחניות לדביקות ה' בתורה ותפילה כראוי ובמעשים טובים.
…. היקר! באמת היה ראוי להאריך בכל פרט ופרט רבבות יריעות – עין לא ראתה, אך אין הפנאי מסכים לזה כלל, ואם תוכל תשיבני במשיבת נפשך, בשבעה משיבי טעם וכו', כדי שאזכה להתקרב אל די ברא כולא למעבד ליה רעותא שלים.
ידידך עוז
שלמה ברוך בן רבקה
נ. ב. נא ונא לדונני לכף זכות שאני כותב במחשב ולא בחזקת היד, כי קשה עלי הכתיבה, והיא היא, כי אנא נפשי כתבית יהבית.