בעזרת השם יתברך, יום שני לסדר וישב, יט בכסליו תשע"ז.
לכבוד ידידי היקר לי מאד, היושב בחדרים הכי פנימיים שבלבבי – הרה"ח ר' … שיחי'.
מאד היה לי לחיות ולמשיבת נפש שזכינו לדבר אתמול דיבורים יקרים מעניני קדושה והתקרבות להשם יתברך, שזה העיקר, והיה זה כמעט כמו שלמדנו בפנים, והשם יעזור שנזכה ללמוד כל ימינו עד שנזכה להיות אנשים כשרים באמת.
לרגל י"ט כסליו, אעתיק לך מה ששלחו לי מחב"ד, ואחר כך מה שהתעוררתי מזה, וזהו הסיפור: מסופר על מורנו רבי דובער, המגיד הגדול ממעזריטש נ"ע (שהיום יום ההילולא שלו) שאחד מתלמידיו הסתלק מהעולם והשאיר בן, והבן הזה החל להתרחק מעט מדרך התורה והחסידות. התלמידים ניסו להחזירו למוטב ולא הועיל, ואז באו לרב המגיד והציעו שאם המגיד יחרים אותו – כפי שהיה נהוג אז לאלה שסרו מן הדרך – או אז בוודאי יתעורר ויחזור בתשובה.
אולם המגיד השיב, שחושש הוא שאביו של הנער, הנמצא בג"ע, יקפיד עליו אם יחרים את בנו שע"פ דין לא מגיע לו חרם. ולבסוף החליט המגיד לעשות 'שאלת חלום' כדת מה לעשות ואיך לנהוג בנער זה.
ענו לו מן השמים: ששאלה זו עליו לשאול את תלמידו הקדוש ר' זלמן. קרא הרב המגיד לתלמידו ר' זלמן (הוא אדמו"ר הזקן בעל התניא) ור' זלמן יעץ לו כך: שיאמר לבן הזה שהוא ב'חרם' אבל יכוון שיהא ב'כרם' [=כרם ענבים], ואז הבן יבהל ויחזור למוטב, אבל אביו בעולם האמת ידע שהתכוון על כרם ולא יקפיד ע"ז.
המגיד עשה כעצת תלמידו ואכן הועיל והתלמיד שב לדרך החסידות.
אח"כ החל המגיד להרהר: אם מהשמים שלחו אותו לשאול בעצת ר' זלמן, אולי צריכים למנות את ר' זלמן לרבי והוא, המגיד, יהיה תלמידו? חזר ועשה 'שאלת חלום' גם על זה, והשיבו לו שגם את זה ישאל אצל ר' זלמן. כשהציע הדבר לפני תלמידו ר' זלמן, השיב לו: חס ושלום! לא יעלה על דעת רבינו דבר כזה, אלא שהרבי, מתוך שהוא כל-כולו חדור במדת האמת-לאמיתו לא היה עולה ברעיונו בשום-אופן הטעיה כזו – לומר "חרם" ולכוון ל"כרם" ולכן שלחו אותו שישאל בעצת תלמידו…
וחשבתי על זה, כי הנה בימים ההם, אנשים נתעוררו מאד מענין החרם, ופחדו שלא להיות נדחים ממחיצתו יתברך, חלילה, וזה היה יכול לגרום לאדם להתעורר, אבל כיום, צריך להודיע לאדם – תדע שהקב"ה אוהב אותך, ומחכה לך, ורוצה בך, וחושב מחשבות להטיבך באחריתך, איך לא תרוץ להתרפק על אהבתו, וזה הכרם הקדוש שהתכוון אולי הבעל התניא זי"ע, כי כלליות ישראל נקראים כרמו של הקב"ה, כמו שאנו אומרים בליל יום כיפור – כי אנו כרמך וכו'.
אודות דברי התורה שאמרתי לך אתמול על הפסוק "ארד אל בני אבל שאולה", חשבתי היום בבוקר, שיש גם פשוטו של מקרא, שזה מורה על גודל הענוה ויראת החטא של יעקב אבינו, שמה שהיה אכפת לו שלא יחיה חיים של ריחוק מאור פני מלך חיים חלילה, ולא סמך על זה שעוד יהיה טוב ואעשה תשובה, וכעת אעשה מה שאני רוצה, אלא צריך להתעורר מיד, ויעקב אבינו, תיכף שבא עליו מאורע – מיד התחזק לחשוב על התכלית שלו, וכמו שרואים בפסוק וישק יעקב לרחל ויבך, שצפה שלא תכנס עמו לקבורה, ולכאורה, בזמן כזה של שמחה, שמנשק וכו', איך עלה על דעתו בכלל ענין הקבר והקבורה? אלא אומרים בספה"ק, שיעקב אבינו שהיה קדוש בכל מיני קדושות, ורגע המיתה והקבורה לא זז מעיניו תמיד, וממילא גם בזמן כזה, שלכאורה זה שיא הגשמיות – הוא ומוחו היו במקום אחר לגמרי. וכמו כן כאן, כאשר נתעלם ממנו בנו, במקום לחשב מחשבות גשמיות מה יהיה, ואיך יהיה, ולא אראה את הבן שלי יותר וכו', הוא חשב על אבל שאולה, שכל זה מרמז רמז על המצב בעבודת השם, והוא דבר נורא ונפלא מאד.
נחמן שמולי, צריך להתחזק מאד להיות בשמחה עצומה, שאנו יודעים מהשם יתברך, ומאמינים באמיתת מציאותו, ולחשוב על זה שזכינו לאוצר הכי גדול שישנו.
הרי כאלו דברי אוהבך מאד, ומתפלל בעדך תמיד
שלמה ברוך בלוי