מכתב עשרים ושלושה
בעזרת השם יתברך, ערב שבת קודש לסדר בלק, י"א תמוז תש"פ.
לכבוד האברך היקר והנעלה ר' …. שיחיה.
שמחתי מאד שהמכתבים פועלים אצלך הארה ושמחה, והלואי שנזכה לאחוז בכל הדיבורים האלו, כי אין המדרש עיקר אלא המעשה, שנזכה להיות על ידי כל הסיבובים האלו שמסבבים עמנו מן השמים – אנשים כשרים באמת. וכמו בכשרות, שלא שייך לומר, שזה כשר קצת… או שנראה שזה כשר… כי אם יש ספק ספיקא על דבר מאכל, אין יהודים יראים ושלמים מכניסים אותו לפה. כמו כן, בענין שלנו, אם לא נהיה כשרים באמת, הרי שעלינו לזעוק לאדון הכל, כמה וכמה צעקות נוראות, כי אם קצת אינו כשר, אזי השם ירחם וכו'. וזה צריך להדריך אותנו להגדיר את השאיפות שלנו מחדש.
מהו יהודי כשר? יהודי כשר הוא יהודי שחי את הקב"ה בחייו, שהמחשבות שלו הן קדושות וטהורות, שהוא רוצה באמת לעשות רצונו יתברך תמיד בלי שום חכמות והשכלות כלל, אלא בתמימות ובפשיטות גמור, כמו שרבנו ז"ל אמר, שעיקר היהדות הוא תמימות ופשיטות. וצריך שתדע, שרבנו ז"ל היה חכם בכל החכמות של העולם, כניכר דבר זה מתולדות ימי חייו ומפי כתביו הרבים, ולא רק בעיני בעלי אמונה, אלא הוא היה מפורסם בחכמתו העמוקה בכל הדורות, והוא רופא הנפשות האמיתי, ואף על פי כן היה מבזה את החכמות החיצוניות וההשכלה וכו', לא בגלל שלא אהב דבר שכל, אלא בגלל שידע בקדושתו כי כל החכמות הללו אינן חכמות כלל, אלא הן שטויות של אנשים שמשחדים את עצמם לילך שובב בדרך לבם, על ידי אותיות שנראות כחכמות.
ועיקר החכמה הוא לחפש עצות כאלו, שיתנו לנו את הכח לעבוד את השם יתברך בתכלית השלימות, כל ימי חיינו, לעסוק בכל יום ויום בתפלה והתבודדות, ושיחה בינו לבין קונו, בשפיכת הלב באמת, בלי להגיד כל מיני תירוצים על זה, ואם מזכה השם יתברך לילך לשדה לצעוק שם את המיית הלב, עין לא ראתה, מה שיכולים לזכות על ידי זה, ואלו דברים שאין להם שיעור, כי אחר שמשיג האדם את האהבה העליונה, ומרגיש "קרבת אלקים לי טוב", הוא לא יכול להפסיק מן העבודה הזו, והוא חי חיים של דבקות הבורא יתברך, בשמחה ובהנאה, ואין מרגיש איזה ויתור על עולם יפה וכו', אלא אדרבה, הוא מרגיש את החיים שלו – הרבה יותר מהנאות מזויפות של הבלי העולם, וזה דבר ברור לא רק לצדיקים וקדושים בעלי השגה, אלא אפילו למי שרק נכנס בעבודת השם, מתחיל תיכף ומיד להרגיש את גודל האור.
האור הזה הוא אור של שלימות, אור של השם יתברך שמתחיל להאיר בלב האדם, שמרגיש געגועים אמיתיים אל הבורא כל עולמים, שהוא רוצה להדבק בהשם יתברך באמת, ולהיות שמח ומתרפק על אהבתו יתברך, ולרצות את השם יתברך באמת, לא רק כדי לטפוח על השכם, שאני ערליכער איד ודערהויבנער יונגערמאן, אלא מתוך פנימיות אמיתית, וזה מזדחל אל הלב אחרי הרבה שיחות אמיתיות בינינו לבין קונינו.
בפרשת השבוע כתוב מי מנה עפר יעקב, ומוהרנ"ת מדבר על העפר שהולכים בו להתבודדות בשדה, ואפשר לומר גם, שהעפר הוא האויר המחשיך את עינינו מלראות אלוקות, כי שחה לעפר נפשינו, ואם בכל זאת אנו זוכים לדבק את עצמנו בהשם יתברך, ואנו רוצים לזכות לבחינת ישראל שבנו, אנו מעלים שעשועים נוראים אצל השם יתברך, כי אני לא צריך להיות במדרגה גדולה כדי לזכות לדבקות, כאן ועכשיו, איך שאני נראה, אני מגייס את כל חושי מחשבתי ונפשי, ואני רוצה עמם לזכות אל הקדושה והדבקות, מידית, בלי שהיה כלל. הרצון הזה פועל המון בנפש האדם, ומזכך ומחטא אותו מכל הכתמים של החטאים שעבר ושנה בזמן העבר, ומקרב אותו אל השם יתברך.
"מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ" – מי יכול למנות את העפר והשפלות של יעקב, ששבור מזה, שהוא בבחינת עקב ואינו מרגיש את השם יתברך, ובכל זאת הוא עובד את ה' בתמימות, ובשיא הקושי של ההרגשים הנמוכים, ומספר את רבע ישראל, הוא מספר לנפשו, שיש זווג ויחוד בין נשמות ישראל לקוב"ה, שאין לתאר את גודל המעלה של יהודי שנמצא בחושך ומדבק את עצמו אל השם יתברך במקום שהוא שם. ובלעם מאחל לעצמו למות מות ישרים, כי יבוא היום והזמן, שאדם יתחרט מאד על כל ימי חייו, איך שחי את החיים שלו, ואיבד את ההזדמנות שלו להתקרב באמת לבורא כל עולמים, וצעקת הנשמה שמצטערת על זה – אין לשער כלל. אבל מי שהוא ישר, שהוא מרגיש שהוא עושה את האמת שלו, ולישרי לב שמחה, זו מיתה מתוך שחוק, מתוך שמחה, מתוך השלמה, ותשחק ליום אחרון.
אשרי מי שזוכה להתקרב לדרכי רבינו ז"ל בעודו בעולם הזה, שמאסף לתוך נפשו כל מיני עצות וקדושות עליונות, שאין לתאר גודל מעלתם גבהי מרומים, ומרגיש טעם ערב ונפלא בחייו, אשריך אחי אם תזכה לזה באמת.
ממני אוהבך כל הימים
שלמה ברוך.