מכתב עשרים וארבעה
בעזרת השם יתברך, מוצאי שבת קודש לסדר בלק, י"ב תמוז תש"פ.
לכבוד האברך היקר והנעלה ר' …. שיחיה.
הנה עברה עלינו השבת קודש פרשת בלק בטוב ובנעימים, וברוך השם, למרות הסגר וכו', זכיתי לשמוע קריאת התורה מביתי, ואני מאד אוהב קריאת התורה, כי אז אנו לומדים תורה לשמה ממש, אנו מקשיבים לקריאה רק בשביל שהקב"ה צווה, וזה דבר נדיר, שכל יהודי יכול לזכות ללמוד תורה לשמה, שהוא דבר לא פשוט, כידוע, ובפרט פסוקי הקודש של פרשה זו, עם הברכות האלוקיות ששם ה' בפה בלעם, שהוא דבר נורא ביותר, אשרינו מה טוב חלקינו, ששם חלקנו בחיים, בתורת אמת, שירדה מן השמים.
עלינו להתחיל ללמוד בעומק הרעיון את פסוקי התורה, ולפרש אותם בכל פעם, כמו הוראה לחיינו, כי התורה היא מלשון הוראה, ואין פסוק אחד שאינו מלמד אותנו חוקים ומשפטים צדיקים, רק עלינו להטות אוזן ולהקשיב באמת לנשמה שלנו המלמדת אותנו דרך התורה הקדושה, חוקי חיים לעשות רצונו יתברך בלבב שלם. אבל לזה צריך ללמוד בקדושה וטהרה, היינו מתוך רצון פנימי להתקרב להשם יתברך, וכשלומדים כך, אזי לא נופלים מן הלימוד ומשיעורים כסדרן כלל וכלל, כי כבר אין מדובר בקנין איזו חכמה, אלא בלימוד רוחני המביא אותנו להתקרב אל השם יתברך.
כי זאת עליך לידע, כי הנשמה, אינה רוצה כלום, כי אם להתקרב אל הקב"ה, אך לא תמיד היא יודעת זאת, ולכן היא מסתובבת בעולם, מחפשת את הטוב שלה כאן או שם, ועובר עליה מה שעובר, ואין לה שום יכולת לזכור זאת, כי אם ברחמי ובחסדי ה', ובפרט אם זוכה להיות מהיראים והשלמים הרוצים ללכת בדרכי התורה, אזי יש סיכויים גבוהים שהנשמה תתעורר, ותחשוב באמת על התכלית שלה בזה העולם, כי הכל יודעים שהיא נמצאת כאן רק בינתיים, והגוף, אפשר היום בא יומו… וזה געוואלד ממש, איך כולם יודעים זאת הכי בבירור, ועם כל זאת, הם עוורים וסומים, ומדחיקים את האמת הזו, ומה תהיה אחריתם? אבל החדשות הטובות הן, שתיכף שהנשמה מתחילה לנגוע בדברים הללו, היינו ברוחניות חיות אלוקות, היא מתחילה להנות מיד, והאדם זוכה לסיפוק אדיר שאין כמותו בכלל בכל עניני העולם הזה, והתיגמול הזה, מחדיר בו את החשק והרצון לעבודת השם כראוי, כי מזהה את התשוקה של הנשמה להכלל בו יתברך.
עלינו לדעת, כי כל הדברים הגבוהים והרמים שכתובים בספרים הקדושים, שייכים לכל אחד מאתנו, ובפרט כל החרדה הגדולה שחרד עלינו השם יתברך וקרבנו לאור האורות, רבינו הקדוש מוהר"ן זי"ע, אי אפשר לומר שיש איזה דבר קטן בספרי רבינו שלא שייך אלינו, אכן, בתחילת ההתקרבות, האדם נבהל מאד, כי רואה שרוצים לעשות ממנו צדיק אמיתי במהירות הכי אפשרית… כי בכל שיחה ותורה, רבינו ז"ל מביא את האדם אל התכלית הנצחית בעומק עצום, והוא חושב בסתר לבו, וכי מי אני בכלל, שקוע בכל כך הרבה הבלים ושטותים, ואיך אני יכול באחת להיות איש כשר באמת.
התשובה על כך, שזה מה שנקרא התקרבות באמת, אם לא היתה לנו שייכות אל הקדושה הגדולה שרבנו ז"ל רוצה להביא אותנו אליה, לא היינו מתקרבים בכלל, כי איך יכול מין להתקרב אל שאינו מינו, וכל ענין שמבקשים מאדם לזכות אל קרבת אלוקים לו טוב, הוא מחמת ששורה אצלו אור אלוקי ממש, והוא בבחינת: "אני אמרתי אלקים אתם", כי אם לא היינו ממין אלוקות – לא היינו יכולים להתקרב אל השם יתברך בשום פנים ואופן, ולכן גם גויי האומות, כשרוצים לזכות להתקרבות אמיתית, אין די שילמדו תורה וכו', אלא עליהם להתגייר ממש, ולמול את עצמם עם הטפת דם ברית, כדי שיהיו ממין אלוקות, ועל ידי זה יוכלו להתקרב להשם יתברך וכו', ואין כאן המקום להאריך בזה.
על כל פנים, זהו כל פנימיות עומק ענין ההתקרבות לצדיק, אם לא היתה בנו נקודת הצדיק, מחמת מהותנו ועצמיותנו הקדושה לבד, לא היינו יכולים להתקרב לשום צדיק, כי מה השייכות בין צדיק עליון שעבד את הקב"ה במסירות נפש, עד שזכה לתכלית הביטול אליו יתברך, ולא היתה לו שום הסתכלות בזה העולם עם אנשים מגושמים כמונו? אלא בעל כרחנו אנו ממין הצדיק. ולכן כל הקדושות שהוא מדבר עליהן – שייכות גם לנו ולחלקנו, ולכן זיכה אותנו הקב"ה להתקרב אל הקדושה הזו.
והנפקא מינה הוא לעובדה ולמעשה, שעלינו ללמוד את תורתו הקדושה כמו שאנו רואים איזה מתכון לחיים הנכונים שלנו, ולא בשביל לדעת עוד איזה דרוש או מאמר, אלא ממש לראות את עצמנו מקיימים את הדברים והולכים לאורם, אף בדברים הנראים קשים מנשוא, כי מרוב גשמיותינו, אנו רוצים לחיות חיים של הפקר, עם עוד קצת אור שישקיט את המצפון, אנו מדברים גבוהה גבוהה. והסיבה לזה, כי איננו יודעים לכמה טוב נזכה אם נלך באמת בדרך התורה והצדיקים. שים לב למה שנכתב פה, שהם דברים עיקריים ביותר בחיים, ובמשך הזמן עוד נראה זאת.
ממני אוהבך כל הימים שלמה ברוך.