מכתב עשרים וחמשה
בעזרת השם יתברך, יום ראשון לסדר פנחס, י"ג תמוז תש"פ.
לכבוד האברך היקר והנעלה ר'… שיחיה.
אתמול בשבת קודש, למדנו בסעודה שלישית התורה מ"ג, המדברת מהדיבורים של הרשע שהוא בר דעת המביאים לניאוף, חס ושלום, ועיינתי בתורה הזו, שרואים ממנה את נוראות האחריות של הדיבור, כי הדיבור הוא כמו זרע, כמבואר בתורה ז', שמקבלים עצה מאדם כאילו מקבלים ממנו זרע, ולכן דיבורים של רשע משפיעים ביותר, אף אם לא מדבר מדברי אמונה או רוחניות, עצם הבל פיו מוציא אוירים ארסיים של וכו', כמבואר בדברי רבינו ז"ל, עיין שם.
ורבינו אומר שזה היה הפגם של בלעם, הן הנה היו בדבר בלעם, בדבר דייקא, שבדיבוריו הכניס בהם את האוירים הללו, והנה מובא בחיי מוהר"ן (סימן רמד): פַּעַם אַחַת סִפֵּר רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה לְפָנַי בְּדֶרֶךְ קֻבְלָנָא, עַל גֹּדֶל הַיִּסּוּרִים שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֶׁאָמַר שֶׁהוּא מֻכְרָח לַחֲשֹׁב בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ בְּכָל יוֹם אֶת בִּלְעָם בְּתוֹךְ תְּפִלָּתוֹ, וְלֹא סִפֵּר יוֹתֵר. וְהַמּוּבָן מִדְּבָרָיו בִּפְשִׁיטוּת שֶׁהוּא צָרִיךְ בְּכָל יוֹם בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה לְהַכְנִיעַ אֶת בִּלְעָם הָרָשָׁע לְבַטֵּל טֻמְאָתוֹ מִן הָעוֹלָם. ומזה אנו רואים, שקדושת רבינו ז"ל היא לבטל טומאת בלעם מן העולם.
והבה ונתבונן בזה, הרי בלעם היה נביא ה', שקיבל רוחניות מן השמים, ואדם פשוט לא יכול להעיד על עצמו שהוא יודע דעת עליון, כי אם מי שנבחר על ידי השמים, ואף על פי כן היה טמא מטומא, ומזה רואים את נוראות כח הבחירה, שאדם שיכול להיות במדרגה עליונה כזו, כי בודאי אין זה שקר במה שאמר יודע דעת עליון, וגם ידע פרק בהלכות ביטול להשם יתברך, כאשר היה ירא לעבור את פי ה', קטנה או גדולה. ועם כל זאת, לא עזר לו כלום כשנפל לשיא הטומאה, וכמו שדרשו רז"ל על הפסוק ההסכן הסכנתי וכו', ועוד רצה לשמש כצינור המשחית, לקלל את עמו של אלוקיו.
הלימוד הזה, הוא לימוד לכל אחד מאתנו, שניתנו באדם כוחות עצומים, כוחות רוחניים אגדיים ממש, כי בדיבור פה גרידא של איש יהודי – הוא יכול לפעול גדולות ונצורות, עם תפילה אחת אמיתית, הוא יכול להכריע חיים שלמים, או בברכה שנותן מעומק הלב, ומצד שני כאשר פיו מופקר לדבר כל העולה על רוחו, הוא יכול להרוס ולקלקל עד אין תכלית, וכידוע, שעם דיבור אחד – אפשר להחריב עולמות ממש, וכל אחד יכול להעיד על זה מזרימת ימי חייו, איך שהתחרט הרבה על דיבור פלוני וכו'. וזה רק להראות לנו עד כמה כח הדיבור הוא עצום. ובזוהר הקדוש כתיב על הפסוק כל עמל האדם לפיהו – בגין פיהו דלא נטיר ליה. היינו כל הצרות והיסורים שאנו סובלים הם מסיבת הדיבור, שאנו מפקירים אותו, והוא מסב לנו סבל מתמשך וארוך, ושנים רבות עוברות, והאדם עדיין מתקן איזה דיבורים שדיבר שלא היו כראוי, ולא תמיד הוא מודע למעשיו.
ניאוף הוא הפקרות, דיבור מיותר הוא גם הפקרות. על האדם לשמור על מוצא פיו, מתוך ידיעה שהוא הוא הבלעם הזה, בתוכו יש את האפשרות להיות הכי גרוע בעולם, ואם מוציא את הדיבור מהכח של בלעם, הוא יפול מאד, כי הדיבור יכול להפילו עוד ועוד, והוא מכניס אוירים של ארסיים, בעצמו ממש, חס ושלום. וזה הסוד שברית המעור מכוון כנגד ברית הלשון, כי אם מקדשים את הלשון באמת, היינו סוד התפילה של רבנו ז"ל, מבטלים ונלחמים בטומאת בלעם שבעצמנו, כי זאת עלינו לדעת, שכל התורה כולה, היא בסוד הנהגת האדם בעולם, ויש בלעם, ויש בלק, ויש התהפכות לטובה וכו', ואת כל התורה עלינו ללמוד על עצמנו, לראות את האמת שלנו, מה קורה אתנו? ואיך אנו מקדשים את עצמנו באמת.
התאוה הגדולה לדבר בלי סוף, מביאה אותנו להמון טומאות, רחמנא ליצלן, כי כאן אנו מדברים לשון הרע ורכילות, עם כל מיני תירוצים שונים, שהלב משקיט את המצפון שעל זה מותר לדבר וזה בכלל לא לשון הרע, וגם נופלים לכל מיני דיבורי ליצנות ופריקת עול, וכל זה ממשיך טומאה על האדם. לא כן אם הוא מרגיל את עצמו לדבר דיבורים קדושים, ואוטם אזנו מכל מיני דיבורים של רשעים, דיבורים של "דבר בלעם", על ידי זה הוא מקדש את עצמו באמת, כי אין שליטה לבלעם להכנס בו כי אם על ידי הדיבור הטמא, ואם זוכרים זאת בעת שיחה ודיבור – הרי שזוכים אל האור השייך לנשמה שלנו.
ידוע שהרה"ק ר' אברהם ב"ר נחמן זי"ע היה אומר תיקון הכללי אחר שדיבר עם איזה אדם, כי מי יודע אילו הבלים הוציא מפיו וכו', וכעת יש סכנה ליפול ח"ו, ועל כן הקדים ואמר את המזמורים המסוגלים לתיקון, שבודאי יעזרו שלא יפול לענינים הצריכים תיקון. ומזה נקח מוסר, עד כמה אנו שואבים את השטויות של הבלי העולם הזה הבוקעים באוירא דהאי עלמא שפילה, עלמא דשיקרא, שכל מה שיש בעולם, אם אינו תורה, תפלה, קדושה, טהרה, דבקות וכו', הוא טומאה גמורה. כי אין אמצע כידוע. אשריך אחי, ואשרי חלקי, שאנו זוכים לדבר מדי יום, דיבורים קדושים כאלו,
הכ"ד אוהבך שלומב"ר.