מכתב עשרים ושמונה
בעזרת השם יתברך, יום רביעי לסדר פנחס, ט"ז תמוז תש"פ.
לכבוד האברך היקר והנעלה ר' …, שיחיה.
הנה השבוע אנו קוראים את פרשת פנחס, שהיא מלאה אור ודעת, כי מצד אחד אנו רואים את פנחס קנאה, מתגבר במדת הגבורה להרוג נשיא ישראל, ואתה מתאר לעצמך, מה היו אומרים היום בעידן הרדום והעיוור, שבו מאמינים שבאמת כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה ולהחריב את העולם ממש על ידי מעשיו, ואסור למחות בו ואסור לומר לו כלום, והתורה הקדושה מבטאת את ההפך ממש, שהוא דייקא השיב את חמתי מעל בני ישראל, וכל אחד מבין לבד, מי יותר רוצח, מי שגורם חמת ה' על כל העם, או מי שמסלק את הפיגוע הזה במהירות הכי אפשרית.
והעיקר, איך שאנו לומדים תורה, עלינו ללמוד את הפסוקים האלו על עצמנו, על נפשנו הנמצאת תמיד בין שמ"ד לרצו"ן, בין זמרי בן סלוא, לבין פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, שהוא נמצא בתוכנו כמו שזמרי נמצא בתוכנו, שמצד אחד אנו עלולים לעשות כל הרעות שבעולם, ולהתרחק הרבה ממנו יתברך בכל הבחירה הנוראית שלנו, ומצד שני אנו יכולים לקום עם רמ"ח בידינו, עם כל הרמ"ח אברים שלנו, ולהסתער אל פני הקדושה הגדולה – לעשות רצונו יתברך בלבב שלם, ולמחות כל עקבות של רוע וטינוף מלבנו, וזה דבר נפלא ממש.
למה זה כל כך נפלא? בגלל שאנו יכולים לראות את היכולת שלנו לקנאות קנאת ה' צבאות, בתחילה, לא לאחרים כי אם לעצמנו ממש, פתאום להזכר במה שאנו ומאיפה אנו באים, שיש הקב"ה בעולם שצופה ומביט בנו, ורואה בכל רגע ורגע את האמת שלנו, את ההתנהגות שלנו, איך שאנו עוסקים בשטויות והבלי הבלים וכו', ובושה גדולה תכסה את פנינו, איך אנו מבלים את הימים והשנים, ואלו הימים לא יחזרו עוד ולא ישובו לעולם, רק כעת עתה ממש יש לנו הזדמנות ליצור אותם, בקדושה ובטהרה, בבחינת פנחס או בבחינת זמרי בן סלוא, חס ושלום.
וראה זה נפלאות, כי דווקא השכר שקיבל פנחס מלמד אותנו הרבה מאד על האמת הזאת, כי כהונה היא בסוד החסד, כהן איש החסד, ולא מצד הגבורה, וכמו כן "בריתי שלום" מורה על שלום ואהבה, כי הפסוק מעיד על פנחס הצדיק הקדוש, שזכה לכהונה ולשרת לפני השם בגלל הקנאות שלו לקדושה, לפרוש מן הכיעור והדומה לו, וזה לא בא ממקום מצומצם, ממקום של חוסר חדוות חיים ושנאת הבריות, אלא ההפך לגמרי, בריתי שלום, הצעד הנועז והנורא של פנחס קנאה, שאף משה והזקנים לא עשו זאת, הם יודעים שבשייגעץ מטפלים דרך בית דין, יש עדים והתראה ועוד ועוד, פנחס ידע רק דבר אחד, צריך להרים את הכתר של הקב"ה מעפרו, צריך לעשות משהו אמיתי, הכי אמיתי…
אתה חושב שכאן היה רוע בין פנחס לזמרי? ההפך, פנחס הבין בעומק, שבסתר נשמתו של זמרי – זה מה שהוא רוצה, למות! למות ולא לעשות את הדבר הזה, למות כדי לקדש שמו של הקב"ה, לנצח נצחים. פנחס וזמרי לא חלקו ביניהם במיתה הקדושה הזו, אלא שזמרי לא ראה את האמת שלו עצמו, הוא ראה את המקום שיעשה לו טוב, כאילו… ופנחס ידע יותר טוב הימנו, כי באמת הטוב האמיתי של זמרי הוא למות ושיתקדש שמו של הקב"ה על ידי המיתה הזו.
לכן המקום של פנחס בתורה הקדושה אינה קנאות. אמת שכתוב ויקנא וכו', אבל המתנה הטובה שקיבל לדורות, לא כרוכה בתגבורת הגבורות, בהצלחה במלחמות, אלא "בריתי שלום", כי הוא צריך לדעת, שבעיני ה' זו השלמה – שלום! שלימות האהבה הגדולה. בית דין שפוסק נגד זמרי – לא אוהב את זמרי. פנחס שהורג את זמרי – אוהב את זמרי. הדהוד האהבה הגדולה הזו עדיין מהדהד בעולמנו, כל אדם שזוכה לטהרה בזכותו של פנחס ובגלל מיתתו של זמרי, הוא מתמלא באהבה העליונה הזאת, העומדת ותלויה בחללו של עולם, ומחכה לנו, שנרוץ אל מקור האהבה העליונה הזו, ונשאב ממנה מלא חפניים כח לעמוד באתגרי העולם הזה, ולקנאות תוך כדי את קנאת ה' צבאות.
קנאת ה' היא אהבה, אם אתה לא אוהב את השם לגמרי אתה לא יכול להיות קנאי, ואם אתה קנאי בלי אהבת השם – אתה ממלא את תכונותיך ולא את הדבקות האמיתית בחי החיים בו יתברך, בשיא האהבה העליונה שאין לה קץ ואין לה תכלית. המקנא קנאת השם מתוך אהבה עצומה להשם יתברך וכן אהבה עצומה לבריותיו, הוא ממלא את העולם באהבה, הוא בשיא הכוח שלו הודף את כל שטויות והבלי העולם הזה, בלי ירייה אחת, אפילו לא בדרכי נועם, בטח שלא בשכנועים, אלא ממקור האמת שבוערת בו, האהבה הענקית לרבונו של עולם שמתפשטת מתוכו.
כך עלינו לחיות את החיים בעולם הזה, בשיא המשיכה אחר השם, משכני אחריך נרוצה, להיות אנשים כשרים באמת, רוצים אותו יתברך ואוהבים אותו עד עומק הנפש,
מנאי ידידך נצח
שלמה ברוך