מה הם החיים?!
כ' כסליו תשפ"א
במקום שיש מדבר יש כיסופים על רחובות העיר הריחניות, בסאון הכרך אתה חולם על הטבע, האדם אינו מרוצה ממקומו אלא אם כן יחליט להיות מרוצה, השאיפות הבלתי הגיוניות של האדם השואף אל הלא ידוע גורמות לייאוש משאיפות בכלל, הריאליות של החיים תביא את הניסים, לבצע הפיכות של ממש דרושים יותר מכמה הוזים, ההוזה זועק והנורמלי חושב על התאורה של האירוע, לא תמיד הם מתחברים לכן ההפיכה גובה לפעמים את דם התמצית של חפי פשע שרק רצו לחיות, מה אתה רוצה שואלים אדם, והוא לא ידע להשיב, כי הוא ישאל בחזרה – מתי? אל תקשיבו למה שהאדם אומר, אלא למה שהאדם שואף, לרוח המלים שנושבת בבוטות,
אישית אני חולם על חיי שלוה, שקטים ומתמשכים, אהובים כאלו, שאין בהם הגבלות של רוע ונקם, אגו ושליטה, תחרות וקנאה, כלום… רק שקט עולמי קסום, רוויי ריח משכר של היקום המזמין כל כך, לאהוב את החיים זה לחיות אותם, מה שמונע מאתנו את זרימת החיים השלוה, היא העובדה שאנו מדדים בין רצונות, פעם אנו כאן ופעם אנו שם, מצד אחד אי אפשר לוותר על המרתק שבלטעות, מצד שני התגמול של הטעויות קשה מדאי, הסכרון בין יצר הרע ליצר החיים אמור להיות הרמוני, כשלא יבוצע הסכרון הזה – לא תהיה שלוה לעולם. השלוה אינה ישות היא תוצאה מסילוק אויבי החיים, היא פשוט כאן רק תעיפו את המסתירים אותה. אתה יכול להיות סלב רוחני מוקף אהבה ביום אחד, ובמשנהו אתה מוטל בבית חולים כאבן שאין לה הופכים בבדידות תהומית, ואתה תגאל אפילו עם חיבוק אחד קטן שאיננו,
אז מה הם החיים? הבדידות שלנו או אשלית השואו של המציאות? האמת שזה גם וגם, אנו תמיד נהיה בודדים ביחד עם זאת שאנו חיות חברתיות שואפות חברה וליטוף, הדיוק בין שני המרחבים הקוטביים הללו יוצר חיים נהדרים, כשאתה יודע איפה המרחב שלך, ואיפה אתה יונק המתחבק ומחבק, היופי של המתח הזה כאילו מפיץ אורה על כל הקוסמוס, בריות נלחמות זו בזו והכי מצחיק שהן נלחמות בעצמן, ורוצות את האחדות הפשוטה הבלתי מתפשרת, ושונאת את הגוונים המתלהטים במחלוקת מגוחכת,
והקריאה היא לאדם, היא מהדהדת בתוך לבו, תהיה פשוט עם הטבע, תזרום עם האלוקות שבך, תהיה אוהב את עצמך ברמה של איכות, לא תוכל לאהוב לעולם אי מי אם תהיה חדור בשנאה עצמית, שנאה זו תכונה מיותרת, היא רעל ממש, כשנוגעים ברעל גם אם רפואי – רעל הננו, ואז מה? תוכל לאהוב? אתה מורעל! אל תגע בשנאה בשום צד ופינה בחיים, כלפי שום דבר ושום אחד, מה כן? תן לאהבה שלך לדחוס את הכל, כולם מתחבקים באהבה הגדולה, אין דיונים של בעד ונגד,
אהבה דורסת הרבה יותר מהשנאה הכבויה, כי השנאה גם לא מפרגנת לעצמה, תמיד היא באה לא מודעת, לא מודה בעצמה, האהבה היא עירומה יותר, היא באה חצופה נועזת, עם ראש מורם, היא נותנת את עצמה לכל אחד, כי אכן, כל אחד זקוק וזכאי לה. השימוש בתכונה שלה מכוונן את החיים נכון, את הכל ממש אפשר להשיג באמצעות האהבה, החל מקרבת אלוקים עד חיבוק טוב עם מוסכניק שבונה עולם, גבולות של עמים יכולים להתמוסס בפני האהבה, ורובים מכודנים יהפכו לשרביטי אהבה,
אלא שבעולם כבוי שלנו, החשדנות מול עצמנו ומול היכולות שלנו יוצרת איבה עם כל הסובב, גם האהבה שלנו היא תוצאה של מתח ואיבה סמויה של תחרות וכדאיות, בעולם מתוקן אתה רואה את כולם כאוהבים אותך, אתה לא מפתח נוגדנים מול הציניות של העולם, אתה נופל ומקבל את הבעיטות שלך, ופשוט בוחר להשאר בתמימות שלך, ממשיך להאמין בבני אדם שלא מאמינים אפילו בעצמם, כמה טובים הם בני אדם, וכמה מוזרים הם כשהם רעים, משל ליתום שלבש את בגדי אביו הענקיים, גיחוך עולמי הוא זה,
אדם הוא נזר היופי של הבריאה, כשהוא הופך למפלצת הוא כל כך מוזר, הוא סוחט חמלה מהמקום העמוק שבלב, איך אדם הידרדר בכלל לשנאה, תינוק קטן שנולד איפשהו והמגע הראשון בחייו היה מגע אוהב, איך יתהפך לשונא? השלוה היא אחותה של האהבה, השונא תוסס וחושש על קרקע עמידתו, האוהב מתפרקד לו בסטלה של החיים, מחייך מול העולם ותופעתו, תמיד כשיש לאדם עגמת נפש כלשהי יתערב בה אשמה ושנאה עצמית, את האהוב לא מאשימים אף פעם, לכן מי שאוהב את עצמו לא מאשים את עצמו, הוא מוצא טוב בחייו ורואה את עצמו תמיד מרוצה עם המציאות שלו בין בהיותו במדבר ובין באנשהו.