מכתב שלושים ואחד
בעזרת השם יתברך, יום ראשון לסדר דברים, כ"ז תמוז תש"פ.
לכבוד אהובי אחי, האברך המשתוקק לילך בדרך האמת של רבינו ז"ל, ואשרי חלקו אם יזכה לזה בשלימות, הרב החסיד ר' … שיחי'.
הנה זה כמה זמנים שלא זכיתי לכתוב לך, כי הטרדות העצומות לא נותנות מנוח כלל, והאמת היא, שזה סימן מאד ברור, על אפסיות החיים, ועל מהירות פריחת הימים, שהנה הם פה, והנה אינם עוד, ומה נשאר לנו בהאי עלמא, כי אם מה שאנו חוטפים טוב אמיתי ונצחי, בתורה ובתפילה, וחוץ מזה הכל הבל הבלים, אין בזה ממש.
בפרט באוירת הימים הנכאה הזו, שאנשים מתים ויש מגפה קשה כזו, ואנשים שהכרנו עוזבים את זה העולם, וזה מעורר מאד לתשובה, כי אנו מקוים שנחיה עוד רבות בשנים, אבל סוף כל סוף, כולנו נצטרך לעזוב את הגוף, ולהפגש עם הקב"ה כביכול, ואז מה נענה? וכי מה יעזרו התירוצים שיש לנו לרוב על כל מיני התרחקויות מהשם יתברך, ועדיף לחשוב עכשיו את המחשבות הללו, מאשר למצוא את עצמנו "ביום ההוא" ללא כלום, אילו אומללים האנשים, שלא מילאו את עצמם בטוב רוחני נצחי.
בענין הקורונה, שאנו כל כך דואגים ומפחדים על זה, ואני מדבר הרבה על בטחון וכו', וזה נראה שאני חבר לכל אלו שלא אכפת להם כלל מזה, אין זה נכון, כי באמת, אם צריך להזהר – צריך להזהר, אבל כל הדיבורים האמיתיים הללו על בטחון, הם נכונים לגמרי, כי הבטחון הוא לא בגלל השמירה, הבטחון הוא שאם אדם חושב על הקב"ה באמת, ומוסר את עצמו אל הקב"ה, הרי שהוא לו מגן ושמירה בעולם הזה ובעולם הבא, ואם רואים שיש אנשים כשרים שנפגעו מזה, מה לעשות, בידך אפקיד רוחי, וגם היו אנשים כשרים ששמרו על עצמם מכל משמר, וברגע קל נפלו, רחמנא ליצלן, השם ירחם עליהם ונשמתם תתלונן בצל שדי.
רציתי לייעץ לך, שתכנס לעולם של רצינות והתחייבות, לא חיים של לחץ אלא חיים של דריכות, שתדע מה שאתה צריך לעשות בעולם הזה, שיהיה לך יעד ברור ומוגדר, מה אתה עושה בשנים הבאות, והכוונה ברוחניות, למשל שיעורים כסדרן, תשב ותחשוב היטב היטב, בלי להטעות את עצמך, איך נראה הסדר היום שלך, ואיפה הזמנים הקבועים ללימוד, וכמה תלמד אז, ומה תלמד בזמנים הללו וכו' וכו', וכל זה יהיה בישוב הדעת מתוך התבודדות ושיחה בינך לבין קונך, ואחר כך תרשום את כל זה על פני הכתב, ולצד זה תעשה חשבון פרטי על החיים שמסביב, מה עוד אתה צריך לעשות ביום וכו'.
וכאשר תהיה אדם עסוק מאד, כולל הדברים שאתה נהנה לעשות, תתן להם תחום, גבול וגדר, אבל ההתחייבות שלך לחיים הרוחניים, תהיה מתוך המון אור, היינו לא בגלל שהכריחו או יסרו אותך, או שאתה מפחד לחיות בלי זה, אלא מתוך הכרה ברורה, שבלי זה אין חיים כלל, ואז יש לאדם זמן מיותר, ודוחף הימים והלילות, ואף שזה נראה שהוא בסדר גמור, הולך לעבודה וכו', וחוטף פה ושם לימודים, ועוד דף היומי. אני חושב, שהמדד האמיתי למה שאדם צריך לעשות בעולם, אם יש לו התענינות גוברת, בדברים שאין הם מן התכלית הנצחית, והוא עסוק בזה למעלה ראש, ואחר ימים ושנים, יכה אותו לבו, שהיה יכול לדעת ש"ס ושולחן ערוך וכו', ובמקום זה מה עשה?
אהובי אחי היקר, בשביל זה זכינו להיות ברסלבר חסידים, שזכרון התכלית הנצחי קבוע בלבם תמיד, ועלינו להתחדש בהתקרבות מחדש, כאילו היום נודע לנו מרבי אמת כזה, ומעצות נפלאות כאלו, שכל הנפילה שלנו בזה, היא כאשר אנו מתיישנים ואין זה חשוב בעינינו כל כך, כי אנו רואים את עצמנו מסודרים כבר עם שיטה ודרך וחסידות, וכל זה שקר גמור, כי אם אדם אינו מתלהב באש קדושה של אור השם, ואור הצדיקים, הרי שאין ערך כמעט לכל זה, ויתכן שהוא אינו מקורב כלל כמעט, אף שלומד פה ושם, ולכן צריך לעשות התחלה חדשה בכל פעם, לבדוק את עצמנו, מה אני עושה, ומה אני זוכה בחיים שלי, והאם אני מקיים באמת את העצות של רבינו ז"ל.
אתמול בסעודה שלישית שדברנו על שעה התבודדות, והיו שמחו על כך שדברתי באופן של בדיעבד, שאפשר כמה דקות, העיקר להתחיל… אבל השאלה האמיתית היא מה קורה למעשה, האם פלפול בדברי רבינו הוא תכלית כשלעצמו, או שאלו שהתווכחו יש להם באמת כל יום שעה התבודדות, ועליך לדעת, אהובי אחי, כי באמת, מי שמקורב לרבי כמו שצריך, מבין היטב איך לזכות לכל זה, והעיקר להתמיד הרבה מאד בספריו הקדושים, בכל יום ויום, בלי שום תירוץ. איך יכולים להסתובב בין אנ"ש אברכים שקוראים לעצמם ברסלבר חסידים, ואף מלמדים ברבים וכו', ואין להם בקיאות רצויה בכל ספריו הקדושים, שיחות הר"ן וחיי מוהר"ן, ספר המידות סיפורי מעשיות, ואין צריך לומר בליקוטי מוהר"ן הקדוש והנורא, שזה צריך להיות שגור על פינו ממש.
אחר כל הדברים והאמת הללו, יש זמן בחיים? וכי יש משהו שיכול לתפוס לנו את הזמן, כשיש עלינו חיובים גדולים כאלו, ואנו צריכים למלאות את הימים והשנים שלנו באמת הנפלאה הזו? אשריך אחי אם תכניס את הדברים האלו בלבך. שלמה ברוך בלוי.