מכתב שלושים ושלשה
בעזרת השם יתברך, יום שלישי לסדר דברים, כ"ט תמוז, ערב ראש חודש מנחם אב, תש"פ.
לכבוד אהובי אחי, האברך היקר והנעלה מאד… שיחי'.
הנה היום כבר אוחזים בערב ראש חודש, והוא חודש מנחם אב, שתחילתו באבל על חורבן בית קדשנו ותפארתנו, ועל זאת ידוו כל הדוויים, ששוב אנו חוזרים לאותה נקודה, ועדיין לא נגאלנו כלל, וצריך לבכות על זה הרבה בתיקון חצות, כי העבר אין, והעיקר לבדוק איך אנחנו גורמים העיכוב, חס ושלום, על ידי עוונותינו, ולכן צריך להקפיד בכל לילה לעשות חשבון נפשנו, כמה זמן קצוב על זה, ושלא תעבור עלינו יממה בלי שנחשוב על הגאולה העתידה ועל הגלות המרה והחשוכה הזאת.
עיקר הגלות באה מחמת חסרון אמונה, שאין אנו זוכים להדבק בו יתברך כראוי, ואנו מתרחקים בכל יום כמו שאנו מתרחקים, כמו שלמדנו בסעודה שלישית את התורה סב בלקוטי תנינא, שאומר רבנו ז"ל, שגם קלקול האמונה הוא בחינת עבודה זרה, וזה דבר מבהיל הרעיון ממש, שהרי בכל אחד ואחד יש קלקול אמונה בבחינה מסויימת, ומי יכול להתפאר שאמונתו שלימה בודאי, ואני מדבר מהדרגה הנדרשת של אמונה, שאדם יראה בעיניו את צדקת ה', כמו שרביז"ל אומר בתורה נ"ה, וכמדובר אודותיה כמה וכמה פעמים, ששם רביז"ל מדבר מצדקת הצדיק, ואעפ"כ הוא אומר, שהיה פגם בצדיק כל זמן שלא ראה בעיניו את צדקת ה', ונדמה שעוות הקב"ה את הדין, ח"ו.
חסרון אמונה, אוי, געוואלד, זו כל עבודתינו בחיינו בהאי עלמא, לדרוש את עצמנו עוד ועוד, איפה אנו אוחזים באמונה פשוטה בו יתברך, איך החיים שלנו, איך אנו רואים את עצמנו בחיים הללו, האם אנו קרובים אל השם יתברך בכל עת? האם אנו יכולים לשבת ולדבר אליו יתברך בלי שנסתכל על השעון אם כבר נגמרה 'חובת' התפילה שלנו? הלא אם אין אנו יכולים לדבר אל השם יתברך כאשר ידבר איש אל רעהו, בטבעיות, בלי לחץ של זמן, בלי הרצון לברוח מזה, הרי שאין אנו מרגישים באמת אותו יתברך, ועדיין יש לנו עבודה גדולה מאד בענין האמונה. ואין זה אומר, חלילה וחלילה, שמי שאינו בדרגה הגבוהה – אינו מאמין כלל, ח"ו, כי גם מי שאינו חש בדרגות הגבוהות, באופן פנימי הוא שייך לכל הקדושות הללו, כי אם לא היה שייך – לא היה כל זה נדרש ממנו, ולו חפץ ה' להמיתנו לא הראנו את כל זאת, כמו שאומר מוהרנ"ת ז"ל במכתביו הקדושים.
קום והתעורר, אהובי אחי, משנתך, וראה לקבוע את עצמך בספרי רביז"ל כאשר נדברנו, ושלא יעבור יום אחד בלי שתלמד בו ליקוטי מוהר"ן וליקוטי הלכות, שמהם תוצאות חיים, ואף שכיום יש מלא משפיעים חשובים ויקרים, אבל עצם האמת האמיתית נמצאת בספרים הללו, שהלימוד בהם מחולל פלאות ממש בנפש האדם, שמתעורר בתשוקה עצומה אחריו יתברך, ויש לו כיסופים אדירים להיות איש כשר באמת כרצונו יתברך וכרצון צדיקיו האמיתיים, ודבר זה רואים בחוש, שתיכף ומיד כאשר אי מי מתקרב לספרי רביז"ל – משתנה כל הבחירה שלו, והוא פתאום רוצה להיות צדיק וירא שמים ואיש כשר וכו', אבל זה רק כשמתקרב אל הספרים הקדושים, ולא שמיד קורא לעצמו ברסלבר, וחושב שבזה שידבר על כל המפורסמים, ויגיד שרק אצל רבינו יש את האור, בזה הוא מקורב לרביז"ל, ולא היא, כי ההתקרבות האמיתית היא דעת הצדיק, שאדם מכניס בלבו, ומתחיל להיות ממהות הצדיק, וכמו שרביז"ל גילה על הפסוק ארץ אוכלת יושביה.
אני רוצה להתנצל, שכל דברי המוסר וההתעוררות שאני כותב לך מפעם לפעם, אינם בדרך של השפעה ממני אליך, כי אם שיחת חברים, ועל פי רוב אני כותב ממה שאני רוצה לעורר את עצמי, כי אני מרגיש שאני בטלן, שעוברים הימים והשנים, ויש בידינו אוצרות גנוזים כאלו, ואין אנו משתמשים בהם, ואין אנו זוכים לשמוע את הקריאה של הנשר הגדול: חדלו לכם מלהיות עניים – השתמשו באוצרות שלכם. ומובן מזה, שהעניות שלנו בגשמיות וברוחניות נמשכת מפאת אי השימוש באור הגדול שנמצא ממש קרוב אלינו, כי הרי סוף כל סוף קבלתי הרבה בזיונות על ההתקרבות לרביז"ל, ולמה שאשאר כך מבחוץ? ואני רואה בחוש, שאחר כל השנים הללו, תיכף כשאני לומד בספרי רביז"ל אני רואה שם דברים חדשים ממש, שלא ראיתי מעולם, וכאילו זה ספר חדש.
וזכור אזכור איך שמוהרא"ש ז"ל היה מתפאר שאצלו כל ההתקרבות לרביז"ל – היא התקרבות מחודשת כאילו היום נתקרב, ולא התיישנה אצלו ההתקרבות כלל. וכל זה בא לאזנינו, שנשמע ונבין שיש דברים כאלו בעולם, ושאנו יכולים גם לזכות לכל האור הזה, אם נהיה כנים עם עצמנו, אם אנו באמת רוצים להתקרב להשם יתברך בתמימות. הכ"ד דודך אוהבך שלמה ברוך בן רבקה.