מכתב שלושים ותשעה
בעזרת השם יתברך, יום רביעי לסדר ואתחנן, ח' אב, תש"פ.
לכבוד ידידי היקר והנעלה נר להצדיק הנחל נובע מקור חכמה, ר' ….שיחי'.
באתי למלאות בקשתך, לדבר אליך נכבדות בענין האבלות שלנו על חורבן בית קדשנו ותפארתנו, שהיה למשיסה, ואנו בדור אחרון לגמרי, ואין אנו זוכים להרגיש את האור הגדול של בית המקדש שנתעלם מאתנו, ואין אנו יכולים בכלל להרגיש את האבלות ולבכות באמצעותה את החורבן הנורא, שעיקרו ושרשו בחורבן בית המקדש, והמשכו והסתעפותו הוא בחורבן בית המוחין של כל אחד ואחד מאתנו.
ידוע, שבעת שהיה אומר מוהרנ"ת זי"ע את התיקון חצות בכל לילה, היה בוכה ומבכה במלים "אתה יודע רזי עולם", רבונו של עולם, אתה יודע את הסוד של הרבי… ובפרט בעת המחלוקת הגדולה שהיתה עליו בשנות ה'תקצ"ה וכו', היה בוכה מאד על העלמת אור הצדיק האמת, שהיא חלק מהחורבן ויסוד ושורש הגלות החל הזה, אין צריך בשביל הרגשת החורבן לראות דם ואש ותמרות עשן, גם הצד הזה שבנו שהוא חרוב ונחרב, הוא בית המקדש שחרב, שועלים הלכו בו וכו' וכו', ועליו אנו בוכים, כי מסתמא אין בוכים על העבר, אלא על זה שלא נבנה בית המקדש בימינו, שהוא חורבן אמיתי.
אבל הבה ונחזור במנהרת הזמן אל הזמן הקדוש שבית המקדש היה קיים, תחשוב בעומק הדעת, מה היה בעולם, ומה חסר כעת, תחשוב שיש בית להקב"ה, רק על המשמעות של הדבר הנורא הזה, באמת כל בית כנסת, שטיבל וישיבה, יש בהם השראת השכינה והוא מקדש מעט, משום שהוא נועד בשביל ההתקרבות ועבודת השם יתברך, אבל תחשוב על בית מיוחד בעולם, שהקב"ה בעצמו ביקש שזה יהיה הבית שלו, והוא הבית של הקב"ה ממש, וכל הקירות והאבנים שם, וכל הכלים של בית המקדש, הם מיועדים למכון שבתו, רק להכנס לתוך מקום קדוש ונורא כזה, להרגיש את ההרגשה של השראת השכינה במקום אשר אוה למושב לו, האם אנו בכלל יודעים מהי הרגשת השראת השכינה, פשוט להרגיש קרובים קרובים אל השם יתברך בתכלית ההתקרבות, מאז שחרב הבית – אין דומה בדומה לאותה הרגשת קרבת אלקים לי טוב, משום שהוא יתברך אין לו בית. ומהו ביתו של האינסוף ברוך הוא, גם בית אינסופי? הלא שמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה, בית שיש בו קודש קדשים, בית שאף אדם לא יכול להכנס, רק אחד ורק ביום הכיפורים, מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלקים וכו'.
כל מה שהתרחש בבית המקדש, היה אור נורא ונערב, שאין לנו שום יכולת להבין בשכל אנושי, כל קרבן, כל הזאת דם, כל מנחה ונסכים, עם הניגונים הקדושים של הלוים, ועם המופתים והנסים הבלתי נתפשים שהיו שם בכל רגע ממש, והתפילה הנוראה שהיתה נתפללת שם, איך שתפלה כזאת במקום כזה, עולה עד שמי השמיים, כאשר בא יהודי לבית ה', עם קרבן בידו, והיה שומע את הניגונים הקדושים של בית המקדש, את הקול הבוקע ממעמקי ההויה הנצחית, והיתה אש קדושה יורדת מן השמים ללחך את הקרבן, אשה ריח ניחוח לה', שאמרתי ונעשה רצוני, שהיו נשמות ישראל מרוצים לגמרי להשם יתברך, ובכל יום הכיפורים, אשר חוט השני היה עומד באדמומיתו, וכל קהל הקודש של ישראל ראו והפנימו בעומק לבבם עד כמה החטא גורם, וכמה גורמים דם נדה להשכינה כביכול, והנה הפך כולו לבן, אין חטאים ועונות, הרינו כולנו נקיים לגמרי, זה היה הסוד הנפלא של בית המקדש והשם שוכן בתוכנו.
והנה בעונותינו הרבים הגיעו אויבים רשעים לבית המקדש, היד השתלחה במקדשנו, הסטרא אחרא גברה, אבל זאת לא היתה היד שלה, זאת היתה היד הגדולה של השם יתברך, כביכול. כי כל זמן שהיה בית המקדש קיים נס להתנוסס קדם כל העולם כולו, עם נר מערבי שדולק בקביעות, למען הודיע בכל קצוי ארץ וים רחוקים שהשכינה שורה בישראל, כל זמן שהיה עמוד האש הזה קיים בעולם בדמות עצים ואבנים, עצי שטים עומדים ממעל לו, בקדושה ובטהרה ומעלים לפני הבורא כל עולמים נחת רוח ושעשועים עצומים, שאין לנו שום השגה בהם, ואיך כן יכול בית כזה להחרב, כבר אמרו חכמינו, שיד נשלחה מן השמים וכו', ועדיין היא מחרבת את ביתינו, והקב"ה בוכה על זה בכל לילה ולילה, במסתרים תבכה נפשי, בבתי גוואי וכו', אוי מה היה לנו.
הגלות הארוכה והארורה הזו גרמה שאין אנו רוצים וצריכים בית המקדש, או יותר נכון לומר, אין אנו מרגישים עד כמה חסר לנו בית המקדש, והכל תלוי בבכיות שלנו ביום תשעה באב, שבפנימיותו הוא יום גדול וקדוש, שבו כלול המועד הכי גדול ושמח שבעולם, שבו אנו מבכים את נקודת ציון שבנו, את קודש הקדשים של איש יהודי, אנו מתאבלים על הפירוד שבינינו לבין הקב"ה, שיש דם נדה להשכינה, רחמנא ליצלן. עד כמה הדברים הללו נוראים ואמורים לנגוע בלב לבו של לבנו היהודי, ולגרום לנו לבכות מרה ביום תשעה באב, אשר נועד לזה, ויתהפך לששון במהרה בימינו.
מקוה להשם יתברך שהדברים הללו יתהפכו אצלך לתפילות חמות לעשות נחת רוח לבורא יתברך.
הכותב בכאב על הגלות
שלמה ברוך בן רבקה