שלהבות של יאוש ותקוה
ראש חודש טבת, נר שישי דחנוכה תשפ"א
שלהבת היאוש הבוקעת מתוכי, היא שלהבת של תקוה, אש של חיים שוקקים שנעצרו משום מה, הרעיון שביקום מקביל אנשים חיים הוא רעיון עועים, כי חייהם הם חיי מות ולא חיים אמיתיים, החי לא מתלונן על רגעי מות ומבזבז בעבור ההתלוננות הזו רגעי חיים יקרים שעליהם יבכה מחר, לחוות חיים זה קצת אחרת מלתת לחיים לחיות את עצמם, אור של חיים זה לא אור שיכול להכבות, זו אומנות לחיות, לא כל אחד חי, גם אם חייו צורחים ממנו בפראות של ילד פוחז, אנשים אומרים קח את החיים ברצינות, אבל איך אפשר לקחת ברצינות דבר זורם וצוחק כזה, האם אפשר להיות רציני בחיים, ומי מגדיר את מהותה של רצינות זו, וכמה מן המינון לתת לה, אין לרצינות מקום אמיתי בחיים, היא נעה בין המון המון המון לבין בכלל לא, ובאמצע מתרחשים דברים מעורבבים בין רצינות תהומית לחוסר אחריות שובב, אנחנו לא באמת יודעים מה חשוב, וגם אם אנו חושבים שאנו יודעים, אנו מגלים בתקופות חיים שרצנו אחר ההבל, וגם אם אנו לומדים תורה שזה באמת חשוב, מה המניע שלנו ללימוד, והאם הוא באמת מלמד אותנו או שאנו לומדים אותו, ושוב בל נשגה בהגדרות של מה זה לימוד בכלל, האם חינוך או תירגול, שלא לדבר על אילוף והדחקה, הלומד הוא לדעתי מתחבר, הוא רוצה לחיות, הלימוד אמור להיות חי ותוסס, כמו החיים עצמם, גם את היאוש נגייס ליצר החיים, אם אתה מתייאש סימן שאתה מלא תקווה, כי אין המתיאש אלא ממי שכואב את זכרון תקותו האבודה, אבל עדיין דמה תוסס, וזו חיות היא, באותם רגעים ראשונים של יאוש, הנושקים אל זכרונות של תקות אמת, נדגיש יותר את הצד של האמת מהצד המתייאש ומכרסם, המתייאש אינו אלא שואל, וצריך לתת לו תשובות, לא בדרך של משא ומתן אלא בדרך של ידיעה אמיתית, כשאתה יודע אין אתה מתווכח, גם אינך חוקר, כי אין חוקרים אלא את הדברים המופלאים, וחוקרי האלוהות טעו בחשבם כי האלוהות היא דבר מורכב ומופלא, ואינה אלא פשיטות עצומה, הנגלית לעין כל, כי מי בער ויאמר שעולם זה נוצר מעצמו, ואם אמר, סימן שהתכוון לשאול שאלה גדולה לחדד את תדר הבריאה, ועלינו להקשיב להמיית שאלתו, ולהוסיף אמונת עומק בעולם, ונמצא, שדייקא על ידי הכפירה נתגדלת האמונה, ואם כך, תפקידה של הכפירה לגדל את כבודו, כי מן הניגוד יהיו הצבעים עזים וברורים יותר, צבעי אלוהות הם צבעי הניגוד, וגם כפירה יש בהם, ואינם כי אם מוסיפים עיזוז לנוראות אל. וכבר אמרו שאין שום כפירה בעולם כלל, וכל מי שנלחם בכפירה ממקום חלש, כמו רוצה להתעמת עם שאלות ותשובות, הבנות ומחקרים, הוא יכול לפתח באמונתו רגשי נחיתות מול הכפירה, אך המאמין הגאה, הוא זה שיודע באמת, שגם הכופר מודה לאמת שלו בתדר הפנימי של המציאות, אלא שבוחר לקרוא לו בשם אחר, אך את המציאות אין לשנות גם כי תשתנה שמה. אין המאמין הגאה אדם לא נבון, אלא שהוא יודע, מי שכבר יודע, אין קוראים אותו למבחן, ומי יכול לומר שיודע, אלא מי שראה, ואיך רואים אלוקות, ראיית אלוקות היא הבנה בהירה נוראה באור העליון הקיים בעולם, במקום להתווכח הרבה, עלינו להראות לכופרים שיראו גם הם במו עיניהם ממש את מעשי אלוהינו, ולא בדרך של דיבור אלא בדרך של שתיקה וחויה, מי שחווה את אלוהיו, הוא זה שחווה את חייו, ומי יודע מה הם חיים….