לפנות את הלב מסבל
ט"ז טבת תשפ"א
הסבל שלנו הוא האחריות שלנו על החיים, היכולת שלנו לחוות סבל ולהסתכל לו בפנים – היא מקור העוצמה שלנו, כי באנו למקום שמזמין גם סבל לפעמים, אם הסבל הוא פיזי אפשר לקוות לאיזה סוף, בסבל הנפשי לעומת זאת, אנו יונקים את הסבל בהנאה של מזוכיסטים, הסבל מיוצר רק על ידינו, משום שמחשבתינו עוסקת בה, אנו ממלאים את התודעה שלנו בדאגה, למרות שהאמת הפשוטה היא, שאנו אנשים חופשיים ולא אחראים על כלום, החלומות שלנו ליצור עולם, זה המנגנון הנטוע בנו לרצות לפעם חיים בגנו של אלוהים, מי יכול לסבול סבל, שאין לו סוף בכלל, שהוא מתמשך והולך, ומקצר את החיים באיטיות אכזרית, אין אדם שליט לכלוא את הרוח, האנושות נתונה תחת המציאות שאין לה יכולת לשנותה, אך את התדר אנו קובעים, אם לסבול או שלא, גם אם סובלים, נא לא לתרום להעלאת השלהבות כלפי מעלה, סבל ישנו ממילא, אין כדאי להעצימו, הוא חייב להיות מוזן על ידי המחשבות שלנו, כשנחשוב עליו פחות, לא יהיה לו קיום דומיננטי ודינאמי כל כך בחיינו, המקום השקט בנפש יכול להמשיך בשקט הקסום, פשוט לחיות בשמחת חיים ללא סבל…
הנטיה שלנו להתעסק המון עם הסבל, עם הקושי, עם האי אפשרויות שלנו, במקום להבין באמת שאנו לא צריכים כלום, כי אם את השלוה הרגעית של עכשיו, ולכן בואו נקח אותה בחנם, האושר הוא מבוייש כזה, הסבל משתלט יותר, רוצה להיות דובר יחיד, אבל הוא לא מעניק כלום, הרחמים העצמיים הם סתם אשליה, זה כמו לצאת עם בגד קיצי ביום מושלג, לא מכסה ומחמם כלום, כשאתה בתוך הסבל אתה לא אמור לראות כלום חוץ מסבל, השאלה אם אתה לא הגזמת שאתה משתכשך בידיעה שאתה סובל, גם לסבול צריך לדעת, הוא סם חזק מדאי הסבל, לפעמים אנו צריכים להקשיב לו, לנשום אותו, אבל כשמסניפים קצת יותר מדאי מהסבל, הוא הופך לרועץ, משום שסבל הוא משהו חמקמק, החדשות הטובות שאתה יכול להחליט על המינון שלך, מי יכול להכריח אותך לסבול כשאתה אוהב את החיים שמסביב לסבל, נכון שזה כואב מאד, והכאב הוא דבר שמתפשט, מכה בזכרונות, אוסף על חיקו עוד אישים, מקומות נופים ושכונות, אפילו רחוב שהסב לך סבל מכה בך בזכרון, כי זכרון הוא חרב של הנפש, הוא יכול למוטט את השלוה הכי קסומה, אתה יכול להתפרקד בנוף בראשיתי, בחוף הכי קסום, אך זכרונותיך בכלא המציאות שגם כבר חלפה לה.
אז אתה חי חיים של דמיון, לא את החיים של עכשיו, לא את הווה, אתה גולש במצלמת חייך לבדוק תמונות מטיולים קודמים, אבל את הטיול העכשוויי אתה מפספס, את הטיול הזה לא תתעד, כי עסקת בזכרונות של תיעודים קודמים. המקום שלנו מול שפלות החיים, שמדאיגה אותנו בעתידה הערפילי, הוא לא אמור להיות מקום קבוע, מתגונן ונכנע, אנו יכולים ונבחרנו לשם כך, למוטט את הררי הסבל, ולגלות בהם את מרגלית האושר המתחבאת דווקא שם. איזה אנשים היינו אם לא היינו סובלים לעולם, הסבל הביא אותנו למקום של בנין, אנו רגישים יותר, הטאקט שלנו קיבל איזו רעננות, אנו פחות שופטים בני אדם, יותר סבלניים לגחמות של רשעים תורניים, אנו קלטנו שהשחור והלבן הם בכלל לא צבעי הרקע של המציאות, יש לנו עוד צבעים שעמם נוכל לצבוע את החיים. באיזורי הדמדומים של הנפש הנענה, שם יש איזו יציבות, משהו הולך להשתנות כאן, בדמדומי חמה, הולכת לה החמה לנוח, ולילה של אגירת כוח מתמקם ביקום, גם שמחים במסיבות ולומדי חכמה עושים את לילותיהם לאור, אבל איפה הם? ביציבות, גם הם יודעים שאחרי החושך של הלילה בא ויבוא האור של הבוקר, וגם אז, עם דמדומים, היסוסי זריחה, ואז באה היציבות של השמש העזה, כך אנו חיים, הנקודה של האור שלנו מסתכסכת עם המון חושך, הלהב של הנר מרצד בפראות, הוא לא מכיר את התדר הרקעי להארתו, וזה סוד הצלחתו של הסבל, שבאורח קטנוני למדי, הוא רוצה שליטה מלאה על כל תחומי חיינו, וכל רגע שלנו הוא מבקש לסגידה מוחלטת, כאיש כת לגורו שלו. יש בידינו לגרש את הסבל מהלב הסובל.