האמת הכי נוכחת
כ' בטבת תשפ"א
אי ההרגשה של נוכחות אלוהית היא צרת רבים, קשה לשתף בענין האלוקי לבבות תוהים, כי אם להחוותם, לא לשכנע ולא להסביר, אלא לגרום להם לחוות אלוהים, שזהו תענוג שאין כמוהו בעולם, החיבור אל האינסוף הוא חיבור טבעי של הנשמה מטבע היותה אצולה, היא לא נפרדה מעולם, אנו רק תופשים אותה כזו, אבל היא עצמה אלוהית ממש, ההארה של האדם תלויה בהכרה שלו, אינו נזקק לשם כך לתהליכים פסיכודליים גם אם הם טובים מאד, כי הוא נכסף אל שרשו במהותו ובעצמותו, אין אדם שליט לכלוא את הרוח המפעמת בקרבו, התגלות אלוהית קבועה ומתמדת ממתינה להתפרץ ולבוא לידי ביטוי, בכח הבחירה הנוראי שניתן לנו אנו יכולים להחניק אותה חיים שלמים, ועוד לדבר בגיחוך על עצם מציאותו של העולם הרוחני שזה אנחנו, אנו פעילים רוחנית ומתחכשים לה, זהו להטוט עילאי שאי אפשר לכנותו כי אם בשם נס, כי הלוגיקה מצטרפת לחגיגה, והמאמינים באמת נתפשים כטפשים, כשהם רואים מול העינים את האמת הצרופה, החכמה העליונה כה גבוהה ונשגבת שכל בני העולם מולה כטפשים גמורים, אז מי שמוכן להודות שהוא טיפש, יכול לפנות את שוחד המחשבות וליצור שם מסילה לאלוקינו, יהודי מטבע בריאתו בא עם הגן המאמין הזה, אם תפגשו ביהודי כופר, דעו נא כי הוא רוצה לדייק יותר, ושואל את שאלותיו בגסות יותר, אי הידיעה של כולנו שותפה גם לו, אלא שאנו זכינו במתנת האמונה, שהיא אינה אלא ראיה של הנוכחות שמולנו, בלי דמיון והזיה, הוא פה ממש, פעיל וזועק בכל רעש אפשרי, ועם הכל הוא מצוייד במשתיק קול, וזה כל כך הזוי שאין לנו הסבר אחר כי אם שזה מעשה אלוקינו, בשכונה ידענו תמיד, שמול האמת גם וועדת חקירה לא תעמוד, כי אם אני ראיתי שיוסי רצח את אמנון, אז זה מה שהיה, למרות שחוקי הצדק יזעמו כי אין מניע, ויש אליבי, ואין ראיות וכו', אבל אני ראיתי… הרואה בעיניו את אלוהים חיים, לא מסוגל להקשיב לדיונים העקרים אודותיו, גם של המאמינים, משום שאמת נראית לעין בצורה הכי ברורה שיש, אלוהים נצב בעדת אל, הוא ממש נצב מולנו, ושותל לנו את החיים, ובאמת בענין העצוב של הסתרת הנוכחות מאתנו, יש חדשות טובות ויש חדשות רעות. הרעות הן, שאתה יכול לחיות חיים שלמים ללא התגלות. והטובות הן, שאם תרצה באמת בהתגלות הזו, ממש לא מפריע לה שתחווה אותה ואז תחיה חיים של התגלות, של נוכחות אלוקית, של אמת אמיתית נאמנה כזו, היא מונחת בקרן זוית, ורק אנשים חושבים ללא סוף, יכולים להשיג את האינסוף, אותה אמונה תמימה שהיתה שירי הערש שלנו, התגלתה כאמת הכי נוראית, כל דיבור של מתיקות בגן הילדים, היווה את אדני המשכן שממנו תצא אורה, היינו ילדים טפשים שטופי מוח באמונה ובדקלום, אבל גדלנו ונבהלנו עוד יותר כאשר הכל התברר כיותר מצודק, אל אמונה נוכח בחיינו, אשרינו מה טוב חלקינו.