משל ונמשל –
יבינם המשכיל בדקות
כ"ב טבת תשפ"א
מעשה באיש אחד, שהיה גר עם אשה מרשעת, שהיתה עושה לו רע כל ימיו, היא היתה מכוערת להפליא, ולא היה בה שום מידה טובה, היא היתה מבוגרת ונרגנית, ואפילו חובטת בבעלה הביש גדא, מלגלגלת עליו בראש כל חוצות, ומזניחה את ביתה, והיתה רק דורשת ודורשת ממנו כל הימים, כספים, סידורים וכו', מעולם לא היתה ביניהם אהבה, כי איך אפשר לאהוב מרשעת, ועוד גם לא יפה בכלל, ולמה בכלל שידכו אותו איתה, ויהי האיש הולך וקמל כל הימים, כי לא היתה לו אהבה בחייו, והנה ביום מן הימים, והוא עודר בשדה בחוץ, ועובד את עבודתו המשמימה לקול גערותיה וגידופיה של אשת אסונו, והנה באה לעומתו נערת חן, שאין כמוה ליופי בכל העולם, ועיניה הטהורות מביטות בו באהבה אין קץ, ותחי נפשו, ותעלם העלמה, והשאירה רק זכרונות מתוקים אינסופיים, ויהי היום והיא הופיעה שוב, ולזמן ניכר יותר, ובשיא אהבתו אותה – נתפוגגה לה לדרכה, ואין אשת ריבתו יודעת למה נכנס מן השדה בערב ופניו קורנות, ותשנא אותו יותר ויותר, כי מעולם לא רצתה את טובו, ואף חיוך של הנאה שלו היה לצנינים בליבה הרע, ויהי האיש חי רק לזכר הרגעים הקדושים ששהה במחיצת יפת החלומות, והיה מתאמץ יותר בעבודתו, אך פניו היו כחולמות, והיא הופיעה מפעם לפעם, בהפסקות גדולות וקטנות, אך במדעו היתה תמיד, עד שנפל למשכב הגעגועים, ויהי בחלותו הרבה, ואין רחמים בדינה של אשתו, יצא לחוץ לסקור מעט עבודה שאפשר לעשות גם בדיכאון, והנה יפת התואר החיננית לעומתו והחיוך שלה שובר כל מחיצות עצובות שבלב, ויעמוד באלם והלם, ותגש אליו ותיגע בו מעדנות, ויהי כי נרעדה נפשו ממגעה, שמע שאומרת לו שתבוא לפה בכל יום אל החצר, למשך חצי שעה לשוחח ולדבר, ויתעלף…