כשהמצרים הופך לסבל
ערב שבת פרשת וארא תשפ"א
יציאת מצרים הפרטית, היא היציאה מסבלות מצרים, להפסיק לסבול את הסבל, ההסכמה שלנו להדוף את המצריות מנפשינו זו גאולת מצרים, והתיקון השלם בגאולת המשיח, כאשר הגופים יהיו יהודיים לגמרי, כשאנו משועבדים בטינופת של מצרים, אנו חיים חיים מצריים שלמים, חושבים כמותם, ונהנים ממה שהם נהנים, אנו יכולים לשבת בארץ ישראל חמדת לבבינו, אך להיות מצריים לגמרי, הבניה המחודשת של נשמתינו באור חדש, היא גאולת מסבלות מצרים, כי הנשמה שלנו היא מואסת בגלות המצרית, היא כמהה אל האור האלוקי העוטף, אין פרעה מלך מצרים מאפשר ליהודים לטעום טעם יהודי אמיתי, וכשאנו חיים כך כמו שהוא רצה, אז בסיבוב הזה הוא ניצח, כי המלחמה פה היא על המהות, למי אנו שייכים באמת, כי הנקודה הפרעונית היא חמקמקה ומהתלת, היא רוצה להשתלט בכל זאת, בליל הסדר אנו לומדים שיעור עמוק בנשמה שלנו, להרגיש את השלטון היהודי בלב, לרצות להתחבר דווקא לקודש הקדשים שבנפש, למקום הטהור, שאת המקום הזה התאוה אלוקינו לעצמו וגאל אותנו בזכותו, הללו והללו עובדי עבודה זרה לא שכנעו אותו, יש להניח שעצם השליפה של עם מתוך עם, מצרי לחלוטין, והדלת האחורית העצובה של מצרים, עבדים משועבדים ברוח וגשם, היא היתה אחת מן הסודות הכמוסים של הבריאה, וקול ה' בהדר בא לקראת בניו בחוריו, לשלוף החוצה את הנקודה היהודית המתענה תחת סבלות מצרים, הדיאלוג עם אלוהים חי, כאשר רק צד אחד דובר ומהדהד, והצד השני בחמישים שערי טומאה, ודוד המלך יצא כל ימיו ממצרים, על כן שירי תהלותיו הם שירי הגאולה, משום שהסיומת של דוד מלכא משיחא היא הסיומת בגילוי הגדול שהחל במצרים ונע על פני אלפיים שנות גלות, מלקט ניצוצות אבודים ומתקרב אל הקדושה, אין די במיאוס תועבת מצרים, אלא בקבלת העול של המלך האמיתי, שהשעבוד אליו היא החירות הגמורה משעבוד מלכויות, ומשעבוד הדעת בעיקר, סבלות מצרים הן סבלות הדעת, כאשר הדעת סובלת ואינה שקטה על שמריה, בחזור לדורינו, אנו מאד בענין הזה של סבל הדעת, אנו מרוממים את המעטפת ומזניחים את הפנימיות, כשהדעת אינה דתיה אף הדתי אינו דתי, דת האמת היא בראש ובראשונה דת הדעת, כאשר הדעת יודעת את השם ומבינה את הרוע שעושים לה סבלות מצרים, אך אם הכיוון הוא הפוך, סבלות מצרים הם יכולים להיות הדבר הכי אהוב עלינו, התענוגות שמסיחים את הדעת מן הלב, ומשעבדים את הדעת בגלות כזו, אז בראש ובראשונה נקדש מלחמת חרמה על סבלות מצרים, אנו בשום אופן לא מוכנים להיות מצריים, ההיפך הוא הנכון, התענוג שלנו הוא להתחבר למהות שלנו, לאמת הפנימית היהודית, כשאנו מתחילים לחוש במצריות כסבל, אנו מתוודעים אל גודל האסון, שנשמה יהודית שבויה במצריות, פה הדרמה מתחילה להתרחש, כשהכלוא מתחיל סוף סוף להבין באיזה בור תחתיות הוא כלוא, ושמא אמירת ההלל היא האמירה הנחרצת הזו, שאנו מהללים את שמו יתברך ומצהירים שאנו מהללים אותו בתור עבדי ה', ולא עבדי פרעה, זו אמירה משמעותית מאד, אמירת ההלל היא לא סתם הילולי ברוא לבוראו, זו נגיעה בנקודת הנקודות של היקום, השחרור המוחלט מכל כוח שהוא וההתחברות המוחלטת לחירותו של אלוהים חי, כשיהודי חווה יציאת מצרים, הוא חווה את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים ובפרעה, כי יד השם הגדולה – זה כל הסיפור, אם אנו רואים את היד הגדולה, אנו יודעים שהנקודה המצרית שבנו הוכרעה, ויש לנו סיכוי לצאת מתחת סבלות מצרים.