על הנהנתנות הרוחנית ועוד
ד' שבט תשפ"א
הדבוק בהשם רק בעת העלייה הוא פורק עול ממש, שאוהב נהנתנות רוחנית, התדר הלא בוגד בהשם גם בימי השנאה המובהקים, שם נמדדת נאמנתינו לדבקות, כשהמלך בצער ואנו מקלסים אותו בשעת הזעם בשתיקתנו עמו, כשאנו ירודים ונפולים באופן שאין לתאר, אז תובעים מאתנו דבקות, זכרו שיש אלוהים חי בקרבכם, וגם בעת הנדחות הנוראית, יש שם אלוקות גמור, ובית יד לאחיזה נאמנה בה, כי גם בשאול תחתית ומתחתיו אין חלל פנוי מאלוקותו יתברך שמו, וכל הרוצה לבוא ולאחוז ביד הדבקות ולרקוד את הריקוד הקסום שלה, יכול לבוא ברגע היוודעו ממש, אין מגרשים גרים וחדשים מקרוב באו, כי עולם הדבקות אין מתחלק לעבר והוה ועתיד, כי אין לו אלא מקומו ושעתו, כי אין עוד כלום, וכאשר יבין החוטא הנורא שברגע חדש זה יכול להדבק בחי החיים על ידי התבוננות ועמקות הלב במציאותו ובהווייתו, ובקשר העמוק שיש לכל חי עמו, אזי תנסוק נפשו המוכתמת להטהר בים החכמה העליונה, בנחל הנובע מקור חכמה הקדומה, באור האורות של האמת הגמורה, באהבה האינסופית שיש מחי החיים אל כל חי, ואז מכה התובנה המדהימה מאד, אין באמת ירידה, כי אין מעלה ומטה באלוקות, גם מי שנמצא למעלה מכזב הרבה באלוקות, וגם מי שנמצא למטה יכול להכירו יתברך משם, אין כאן רבדים מבדילים, האלוקות שולטת בכל, אפשר להתעלם ממנה בכל תדר, אבל אי אפשר באמת לגרש אותה מן המציאות, כי היא המציאות עצמה, וחצופים שכמונו שנולדנו לתוך המציאות האלוקית עוד דנים במציאותה, זה התהום של החקירות, שזו העזה חצופה בכלל לתת צד להכחשה של מציאות כה בולטת, זהו אירוע של חוצפה ממש, אבל לא משנה כל כך, כי בסופו של דבר, אתה תצטרך להגיע לאותה אמת מוכחת, האמת שממנה רצית אולי לברוח על ידי תהום החקירה, היא אמת נודניקית, אפילו הייתי אומר באובססיה, היא תרדוף אחרינו, ובסוף נמצא את עצמנו תוהים על עצמנו, למה ברחנו מן האמת. לכן גם אם אתה שקוע בסערת העולם הזה המגוחכת, אל תכפור באמת האלוקית, ולא רק כפירה בלב ובפה, זה בודאי שלא, מי יכול לכפור בכלל? אלא גם הכפירה הרגשית, הנהנתנות הרוחנית, להיות שייך להשם רק בליל הסדר, לדוגמה, או בתקיעות, אבל אחר הכשלות בראיית סדרה שווה – אין שום דבקות, כי נכון, מי יכול להיות דבוק אחרי מדיה? אבל מה באמת צריך לעשות באותו רגע נתון, להתרחק עוד יותר? להמשיך? או לפנות להתרפקות על אהובך האמיתי, אביך שבשמים, אולי לרוץ לספר לו על מה שקורה, כי קורה פה אסון, מישהו מתרחק ממך, אבל אז צריך להזהר מכפירה רגשית, בגלל הרגש של פריקת עול אז אני כבר לא שייך לסיפור. זה שקר, כי אתה כן שייך, ועוד איך שייך, אתה צריך אלוקות, כאויר לנשימה, זה שאתה בורח מעצמך ומן האמת שלך, זה לא מעניין אף אחד, אפילו לא אותך, כי אתה יודע את האמת, אתה מחפש את הרגש העמוק שיסכים עם האמונה שבמוח, ואז אתה רואה שהרגש מלא ממנו גם בלי שתבקש, הוא יספק לך חומר אנרגיה בלתי נדלה של משכני אחריך נרוצה, בעצם אפשר לומר בוודאות, ששיא הדבקות היא בעת נפילה, אם אדם מסוגל לבוא לאביו שבשמים אחר חטא, ולשמוח באהבתו יתברך, שזו בעצם תשובה מאהבה, אזי הוא דבוק באמת בהשם יתברך, כי הוא אוהב את המלך גם אחר שקיבל בעיטה הגונה והעיפו אותו מהארמון לכל הרוחות, איך מגיב פקיד זוטר, נהפך באותו רגע לאויב הממלכה, בעד נזיד עדשים יבגוד, וימכור את כל הממלכה לאויביה בנקמנות, לא כן בן המלך שהושלך, הוא עדיין קשור לאינטרס הממלכתי, הוא שם לגמרי, משהו לא ברור קרה, הוא בינתיים בחוץ, אבל נשאר חסיד של הממלכה, מחכה בקוצר רוח לרגע של התאחדות מוחלטת עם האהבה הראשונה שלו, אוהב השם יתברך באמת, מוציא את האגו המנותץ שלו אחר החטא, ומושך את עצמו אל האמת האלוקית שבלבו, גם בזמני ירידה נוראים, וחולי הנפש מאד מאד, ואין טועמת טעם אמת, ואין רוצה בכלום, אבל היא קשורה בעבותות אהבה אל אלוהים חי שבקרבנו.