איך נדבק לנו כלי קשה תיכף בהוולדנו
ה' שבט תשפ"א
מגלומניות היא טבע משותף לנו כאנשים, פחות או יותר כולנו נמצאים בסקלה הזאת, מטבע בריאתנו ביד מי שאמר "אני אמרתי אלקים אתם", אז אנו אלוקיים כאלו, כביכול כמובן, הרצון שלנו לשלוט בתהליכים מה שבהחלט מעורר גיחוך אלוקי, כי אנחנו לא יודעים באמת לראות שום דבר, וגם הפעילות שלנו מותנית מפורשות במניע האלוקי לענין, תוך כדי שהוא פועל כמעט יחיד להצלחת המשך המסלול, תנו כבוד למי שנותן חיים ובחירה, אבל הענין הזה נשכח, לפעמים נראה שהוא מוסתר במכוון, כך שאנו יוצאים לדרך עם המון אמונה בעצמנו, אמונה עצמית לו יהי, אבל זה חורג לפעמים את הגבול של היכולת, או חיזוי מסלול והבנת מורכבותו, כשנפצח את הקוד המגלומני הזה, נבין את העומק של השיעור, שזה הציוד המביש שהבאנו לחיים, אבל מישהו שם את זה בידינו, יתברך שמו, ועלינו רק לתעל, להוריד ולהגביר מינונים לפי הצורך, ולדעת, שגם אם הרשות נתונה לפעמים לנהוג בתכונה ילדותית זו כמועלת בסיטאוציה זו או אחרת, אבל גם אז אנו רק משחקים, כי אנו באמת כלום ממש. היכולות שלנו הן בפער בולט מן המציאות, כי מצד אחד אנו יכולים הכל, ואנשים עשו דברים, ומצד שני אין אנו יכולים באמת לעשות כלום, ושניהם אמת, כי בהתחברות התודעה שלנו כפועלים אל הפועל מתוכנו, אנו משווקים את האמת מתוכנו, אנו יכולים – זה כן, אנו מסוגלים – זה הוא, או להיפך, ותסלח לנו הבלשנות, דיוק נפשנו מתבטא יותר בתדרים הפנימיים, במקום בו אנו נדרשים להכריע כמה מן ההשתדלות אנו חייבים ויכולים ומסוגלים.
ואיך שתקראו לזה, האם הרצון להפוך את העולם הוא מגלומניות? ורגע, ללכת למישהו שישלם לך על שעה מחייך – זה לא? ומה זה שאנו רוצים בכלל דברים? איפה המינון, מי קובע מה מותר לי לרצות, בודאי שנאמר את האמת, כל מה שמסייע לתכלית שלי בעולם, ואז השיח מקבל פן שונה, אז בוא נדבר על זה, מהי התכלית? והאם יש קשר לכלי הנשגב הזה של הערכה עצמית סופרמנית לעבודתנו אל התכלית, אז אולי הפתרון הוא בהקשבה, כשאתה רוצה לפעול משהו בעולם, בחיים הכלליים או הפרטיים, בכל מיני תחומים בעלי טווח ארוך או נקודתיים, אתה אמור להבין, שמצד אחד, אין גבול לסייעתא ממרומים לאלו שפועלים בגנו של אלוקינו.
וכשהם יודעים זאת, אזי השפע שלהם בא ממקום קדוש מאד באמת, ואז רוצו ילדים – כיבשו עולם כי הוא שלכם, תעשו את כל מה שאתם צריכים בחיים בשיא ההצלחה, כי יוסף הצדיק היה איש מצליח, הצלחה זה קצת סימן של קדושה, או אפילו הרבה סימן, כי הקדושה יש לה סבלנות כזו, היא ממתינה, מסכימה להרכין ראש תקופות שלמות, אבל כשהיא מקבלת את ההכרה שלה, היא אופפת את הכל, היא מגיעה לכל מקום, מכילה עוד ועוד לבבות, והריקוד הזה עוד מעט הופך להיות עולמי, ואז אתה יודע שבאמת אני אמרתי אלוקים אתם, האלוקות דוחפת לפעול, היא רק פרה ורבה, היא מגלמת כביכול, את היצירה, ואת הבריאה, ואת כל התהוות העולם, כי אין עוד מלבדו ממש, והוא אלוקים חי הפועל יחיד בעולמו, ועם כוחו שבקרבי – אני מסוגל לכבוש את כל העולם. ומצד שני, על מי אנו מדברים בכלל, מי זה שמדבר, חוצפן ועז פנים שאין כמוהו, אתה עושה, פועל, מצליח, פוי, איזו גישה אטומה היא זו לחיים, עבודת אדם מה היא? מה התרומה שלו לפעילות? זה שהבוק הסכים לקום בבוקר וללכת לעבודה? בראבו! מה עם זרימת הדם שלך חביבי? מי היה שם בשבילך?
אבל זהו, שזה כבר נשמע ממש כמו משגיח בישיבה קטנה. ההבדל הוא, שספק אם המשגיח חווה פעם את הזרימה הדמית הזו, לא רק בדרך הדרוש. אז בעצם מגלומניות היא המניע, יש את הרצון האלוקי שכל אדם ירגיש את עצמו מיוחד מאד, וריבוי הפרצופים האינסופי יוכיח זאת, לכל אדם פרופיל אישי – קשר אלמותי אינטימי מאד עם השם יתברך, הזרימה ביניכם היא אישית לגמרי, אחד בכל דמיונות, אבל מלבד ההסכמה על האחדות, התדרים חופשיים להרגיש, לחוות, להנכח, להתקרב להשם יתברך דרך התכונות שהשם יתברך נתן לך, לחיות את החיים בתפישה שאתה לומד מתוך דרושי האלוקות שבנפשך, שאלוקים חי נוגע בלבך, ואתה מתעורר אליו בתשוקה אין קץ, אתה חש ממש, שכל הכוחות כולם, גם ההצלחות שבאו לאחר יגיעה אמיתית ממך, בניצול כשרונות והמון תבונה אישית, ואחרי ככלות הכל, מי שיחק פה את המשחק? אז פתאום עולה לי רעיון, שהמגלומניות בכלל, היא הקרבן שעלינו להקריב על מזבח הדבקות, ממש אי אפשר להשתמש בה, גם אם היא מועילה בתדר הכללי, של הבנת מציאות המלכות שלנו בבריאה, אבל בדרך העבודה, עלינו לפעול לביטולו וחיסולו של האגו, לא ממקום של סמרטוט והכנעת הצלם האנושי, אלא ההיפך, על ידי רוממותו באמת, לא בדרך הרדודה של המגלומניות, אלא על ידי התדבקותו המוחלטת, והסכמתו להיות נאמן וחלק מהאור האלוקי השוטף את הבריאה, כשאדם מרומם מצד היותו אור, אינו נזקק להכרה מגלומנית, אחת היא לו, אם הוא זבוב בקיר, בהתהוות הבריאה המופלאת הזו, הוא כה מאושר על היותו, על חייו, על מציאות הווייתו, שהוא מסכים להתהלך בארץ התלאובות הזו, ולחוות את סיבלה המוזר, הכל כדי להתבטל את מקור התענוג הזה.