רשמי מסע חיפוש נשמתי מיוחד
שבוע פרשת יתרו תשפ"א
זהו מסע מטורף לתוך עצמך, אתה חש שאתה נשאב למקומות הכי מתוקים שבאישיות שלך, זו חויה מדהימה שאין לה תמורה, את האהבה הגדולה שהאנושות כה כמהה אחריה, אתה חווה בכמויות גדולות ונדיבות, אתה מסוגל להצביע על מקומות שאתה רוצה לתקן אותם, ולסלוח לעצמך על משגים שאין לך דרך אחרת להבינם, החיבור הפנימי לעצמי שלך מתרחש בפראות מסויימת, מפתיעה קצת, מרגיש לפעמים סוג של לחימה, אך כשמסכימים לשחרר את התודעה, מתחילים מעינות התבונה לפעם בך בעומק גדול מאד, אתה מרגיש צדדים שלא הרגשת, החיים יותר דומיננטיים, הראיה בהירה מאד, כמובן שזה מלווה באומץ גדול לצלול אל הפנים, לערוך היכרות ראשונה עם עצמך, להבין מי אתה ולמה אתה עושה או לא עושה את מה שאתה וכו', אתה מבין את עצמך ויכול להכיל את המורכבות שבך, אתה מרגיש שאתה יכול להכיל הרבה אנשים אחרים, ואתה לא באמת מאמין שמישהו רע בעולם, כי באמת כולנו אהבה, והדבר הזה מקבל משמעות פנימית, האמונות והערכים שלך מקבלים חידוד, אתה יותר כנה עם עצמך מול השאלות הקיומיות, אתה בהחלט חש את התדר הרוחני המפעם בך, אתה חש חלק מקולקטיב עולמי אהוב ומוגן, אתה חלק מהבריאה היפה, אתה רואה את האלוהות שבך, את היופי הנאצל שבסאחיות היומיומית אתה מנסה לגרות מלא חושים כדי לבטא את זה, כדי לזכות בהכרה בעולם, אתה מחפש אהבה והיא נמצאת בך, אתה מדהים לגמרי כמו שאתה, ברמה גבוהה של ריחוף על, כשאתה באמת מבין אז שהמציאות הקטנונית שלנו היא לא החויה האמיתית של החיים,
למרות שכן, שבעצם אנו כן מסתובבים בעולם הנרגני הזה, ואז אנו לומדים להאיר את עצמנו גם בחשכה העצמית, המחסומים ששמנו לעצמנו בדמיון המיואש הם לא באמת, אתה חש את היכולות הפנימיות שלך, אתה מבין שזה ממש לא דמיון, אלא האמת הצרופה בטהרתה, שבאה למסור את המסר שלה באמצעות הדמיון, אתה חש שאתה פלא בעולם, וזה לא אכן כך? וכי אפשר לתאר את הפלא הנשגב של חיי האדם אחד, המשמעות של כל מה שקורה אתו, המסלול האישי כל כך של כל אחד, שהוא משתנה ברבגניותו ללא הרף, אנו בוחנים את הבריאה באמצעות סיטואציות שנפרשות בעת רצון ומוכיחות את המניעים האמיתיים לצעדים שלנו, ולפעמים גם קורה שאנו ממש מסכימים עם צעדים, גם מוטעים, אנו מבינים את החטא שבנו, את היכולת שלנו לחטוא, ואת הבחירה הנוראית שאנו נדרשים לבחור, בין האהבה המובנית לחטא בין האהבה המובנית להיפך החטא, אתה מבין את השגיאות שלך, ופתאום אתה גם מתחיל להתגעגע, לכסוף, לרצות, אתה פתאום רוצה באמת, אתה מרגיש המון מול העצמי שלך, ואתה רוצה בשבילו הכל, אתה רוצה לסדר לעצמי הזה את האור, שיהיה מואר תמיד, גם כשמאד חשוך לו,
והשאלות באמת אין להם מענה בדיבור, יש להם שיח ושיג עם מקום יותר פנימי שלך, אתה לא מתעניין בדעתם של אחרים על ענינים גורליים לעצמך, אתה רוצה לבחור באמת מתוך העצמי שלך, אתה בוחר איך האוירה והאנרגיה תהיינה סביב העצמי שלך, אתה מבין שאתה פשוט שבוי בכלא דמיוני שחוסם אותך, אתה מזהה את הבדיחה הגדולה של לחנוק אותך, והנה אתה חופשי באמת לבחור, להיות אתה לגמרי, שלנשמה שלך תהיה ביטוי אמיתי בעולם, היא תתרום משהו לעולם, תיצור את האמת הפנימית שלה, תאיר את הנשגבות שבבריאה סביבה, והמסע הזה לא מבשר על איזשהו יעד, הוא מבין שהדרך עצמה היא היעד, אנו בתוך היעד, מיועדים למסלולי הליכה מפרכים, לפעמים אנו שוכחים למה אנו בכלל הולכים, ולאן בכלל, ומה באמת המשמעות של החיים האלו, וכי אין בהם אלא מה שאנו יודעים לכנות בשם, והנסתר הכה נוכח אצלנו, הפנימיות הכה הווייתית, מה תהא עליה, היא נאלצת לשתוק? וכי לה אין מה להגיד במשא ומתן הזה,
וכי יש איזה שהוא מדע שיכול באמת לבטא את מי שאנו, באמת מישהו חושב שעולמות מושלמים שכמונו, יוצרים ובוראים ואלוהיים לגמרי, ניתן לכמת במספרים ובמבחנות, תוצאות והסברים כימיים, וכי על איזה רובד מדובר, במציאות הפיזיולוגית הם לא טועים במאום, מי יכחיש את המציאות, במניע אותה ובאלוהיות שבה, לכוון לשם דרוש דו שיח, להתחיל להקשיב לתדרים הפנימיים, לשיח הזה שמתרחש אי שם במעמקי הלב, לעומק הפנימי של ההויה שלך עצמה, ואתה חש את התדר האוהב והמחבק הזה, שהוא עצמיותך ממש, ואז אתה מבין שאין פה כבלים אלא חיבוקים, הרומן המדהים הזה בין הבלתי אפשריים, אהבה בלתי אפשרית, בין גשמיות נוכחת לבין רוחניות עליזה לועגת, האם שידוך כזה יכול להתקיים? מסתבר שכן, עם קצת רצון האהבה העולמית הזו בסוף תשיג את התדר שלה, כי הרי מי יעמוד מול האמת הבהירה שמול עינינו, האור של הנוכחות הוא אור שמאיר, אלא שהמודעות היא הענין, במהלך החיפוש אנו נוטים לתת שמות לאירועים, אנו מקטלגים סיטואציות עם כינויים מדוייקים, ואנו שוכחים שכל זה הוא בעצם תהיות הדרך לשלימות, ובוא נקרא לזה שם אחד מדוייק יותר, ונודה שאנו פשוט מחפשים, הטעויות שלנו כמעט מכוונות, וזה גם היה נכון מה שאמרו לנו שיש בחירה שלא לטעות בכלל, אבל זה שיח למי שבחר טוב, אנו כבר בחרנו במשהו שחשבנו שהוא טוב, ולא תמיד התברר ככזה, אז מה, נתחיל להאשים את הטוב החמקמק, שיואיל בטובו להסביר לנו באמת מה הוא רוצה, כי לא תמיד היה ברור לנו,
חיפשנו חופש וביטוי עצמי, ולא הבנו שנשלחנו לגאול את ניצוצות נשמתנו, הזיהוי של טיב הטיול היה באמת קריטי אבל לא היה מי שיזהה בשבילנו, זו אכן טענה של תירוצים, אבל הנכונות להיות מודע לאזלת היד שלנו, היא התנועה של קדם בחירה, משום שאנו מבינים שהמודעות תעזור לנו להבין שאנו בוחרים, שמעשינו וטעותינו וכל מה שנלוה אל הכל, הוא פשוט תוצאה של בחירה שלנו, בחירות טובות באות על ידי נסיון, ונסיון בא על ידי בחירות שגויות, אז הן גם חלק מהסיפור, אנו יכולים לכתוב ספר רב משמעות על דמות נערצת, פרקי הוד של עשיה נפילית, ומי ישרטט את הקווים של התהיה שהיו גם היו, מי יהיה עם הלילות של הספק ויראיין אותם, ברור שאסור, אבל האם מישהו הציץ להיכל המקודש הזה, למקום המזבח, היכן שמתרחשת המלחמה האמיתית האלמותית, שם נלחמים הצדדים כגיבורים, החיילים האלמוניים שלא זוכים להכרה, אז ברור שקל יותר להתפרקד על כורסה נוחה מלאה הארה, ולוותר על רגעי היאוש הנוראיים שהתאספו ונהפכו לתקוה, שם לא נעים להיות, זה נראה רע מאד, וכי לצדיק יש יצר הרע, ממש לא, לא ולא ולא. אבל מה, איך נהיים צדיק אם לא היה יצר הרע, טוב, אבל זו שיחה כבר למי שעדיין מחפש את התואר של מי שהוא, עדיף לנו לתור אחר הנקודה שמזוהה אתנו באמת,
הכנות היא כלי גדול לעבודת השם, אמרו העובדים באמת, השקר הוא חגיגי יותר, באמת הוא נראה יותר עובד, ויותר מושלם, כיון שהוא שקר, הוא יכול לרכוש הכל בזול, קל מאד לשקר, ומאד קשה עד כמעט בלתי אפשרי לפעמים, לזכות לאמת הברה, להיות כנה עם העולם הפנימי שלך, עם החויות הכי כמוסות שלך, להבין את המשמעות של היותך אדם חווה וחי, והמסע הזה גורר מסעות נוספים, כי פתאום אתה מתאווה להכיר עוד צדדים, והקטע המבהיל הוא שהצדדים הרבים כל כך, אינם בשולם אמיתי בממלכה, והמלך אינו שקט מהבלגן שסביבו, כי למה לריב אם אנו אחים, ואם יש אח אחד רציני, שיש לו מה לומר על הסיפור, שיהיה גבר ויקום ויסביר את עצמו יפה, בלי אלימות וויכוחים, אז בעולם קטן שלנו, לצערינו, השיח הוא אלים, לא מקבל, מי שלא מסוגל לקבל את עצמו, הוא טיפוס אשלייתי, שרואה בעצמו בלתי אפשרי להיות עצמו, לא שצריך להסכים להיות לא נכון, אבל קודם להכיר, ברגע נתון זה, איפה אני באמת בעולם, ומי אני ולאיזו הויה אני שייך בכנות,
התשובה הנכונה נמצאת באמת, התשובה שאתה יכול לנסות לענות עליה היא רבגונית, אתה יכול להסביר הכל, אתה יכול לתת לעצמך כותרות, אנו לא באמת סומכים עליך שתסכים לגלות מי שאתה, משום שאם אתה נושם אויר נשימת אפיו של יוצר בראשית, אז מה יש בתוכך, קשה אפילו לבטאות את זה, אבל האין זה כך ממש? וכאן העיקול במסע מתחיל להיות מסוכן, כי כשאדם מרגיש אמת הוא מרגיש חופש, אך ההגדרות שלו לחופש שאולות מהעולם שלפני, בעולם של גלות יש הגדרה ברורה מה זה חופש, שם אנו מכירים כלא עם סורגים, הגבלות וחסימות, ואז היציאה מהכלא הזה, מוגדרת בבירור כחופש, כל פריקת עול היא בעצם חופש, אך בסיפור אהבה הענינים לא מתנהלים כך, המתח שבין האינטרסים מובל בעדינות, אפילו ברכות, ראש גלוי גם מבטא חופש, אבל גם אגיד כעת כאחרון המשגיחים שבישיבה קטנה, שבבקשת התכלית אתה יותר חופשי, אני לא אהיה ממש מגוחך, כי באמת המסלול הזה מרגיש חופש, החופש לבחור, שמו אותנו בזה העולם ובעטו בנו לבחור, האם יש חופש יותר גדול מבחירה,
כעת בודאי שכל צד זועק שהוא הכי חופשי, ושהוא בחר באמת במה שהוא מאמין בו, אני לא קונה את זה באמת, כי בכלל לא הגדרנו את שני הצדדים, אנו לא יודעים בין טוב לרע, גם אם אנו מקיימים את התורה, אנו יכולים לקיים אותה מתוך תודעה של היפך הטוב חס ושלום, ואז מי יכול לקרוא לה תורה, התורה היא בודאי הטוב הגמור, החיבור אליה הוא החיבור של האהבה, שפחות צובעים את הצבע המגביל, ונהנים מרקע אוהב ומחפש קשר, והלוא אהוב לאהובתו, יתהפך העולם והוא יגביל את כל הגבלות תבל, כדי לחוש את העומק של האהבה, וכי לאלו הגבלות יקראו, הם שיא החופש והפריחה שלו, למרות שכל בר בי בר דחד יומא יודע היטב כי אין כבלים כאהבה, ואין בית הסוהר כאהבה, אבל האם אכן היחס שלנו לשיא החיים שלנו הוא ככבלים? אם כן, זה עצוב מאד, משום שחיים הם כיף, חיים הם חופש, ואם רגעי האהבה המדהימים שלנו נחווים על ידינו כעול, לא למדנו תורה מימינו, משום שהתורה היא פלא פלאות של הבריאה, כל אות בה היא קוד סודי ורזי של ניצוץ טמיר ועליון, האש המרחפת על כל פסוק מפסוקי התורה, היא אש נוכחת מאד, היא מלהטת ומלהטת סביב הריקוד הזה של השידוך הנזכר לעיל, היא חווה את השלימות של הבריאה, התורה היא הבריאה, שם רשום הכל, אות אחר אות, בעומק שאינו נתפש באנושות. ואכן אותיותיה מתעופפות בעולם הגשמי, אבל אין מי שיאסוף את האותיות. ובכלל, מישהו חשב פעם על המלחמה הזו בכלל, מדובר בשני כוחות שמנוגדים מאד, הכח אחד מעלים נורא את האמת, הכח השני מתקומם וזועק, מה שקשה בקטע הזה, שזהו קרב שידוע מראש שאחד מהם ייחנק וייתאייד, כי לא הולך להיות פה שלום, ואז התם ישאל את השאלה, למה לא לשלב, למה זה צריך להיות ככה, אין תשובה מדוייקת, אבל כך האדם פוגש את עצמו לפחות בהתחלה, בהתאבקות קשוחה ביותר, והסיפור לא נגמר, כי הם עוד רבים, בקיצור, אלו רגעי מסע…