הרהורים נוקבים מול השריפה אשר שרף ה'
ראש חודש סיון תשפ"א
האסון הנורא שאפף את כולנו בל"ג בעומר תשפ"א דומה שלא ישכח מלבנו לעולם. החיים שלנו מתחלקים לשנים, לפני האסון ולאחר האסון. כעת אנו בהמתנה שיסבירו לנו אי פעם, למה היינו צריכים להשתנות רק לאחר אסון שכזה? או שזו השאלה עצמה שאנו נישאל למעלה… רציתי לשבור קצת את הרצף של קבלות טובות ולהמשיך הלאה, אני לא רוצה להמשיך הלאה, דמעותיי עדיין נגרות, כבאותו רגע ששמענו את האסון, כולנו, כל עם ישראל, בלי יוצא מן הכלל, וכל משפחת העמים נדה לנו, אנשים באו לרקוד בשמחת אמונה, והיא שהיתה להם… ואנחנו בושנו וגם נכלמנו להרים פנינו לפני ה' האבל גם הוא, כביכול, והבכי הנורא הנשמע ברקיעי שמים, הינו בכי אמיתי, לא אמוציונלי אלא של מי שרואה את מה שהיה ומה שעתיד להיות, ומה קורה עכשיו, ומה פשר לכל הדבר הזה, ומי כמוך באלמים ה', ה' הוא האילם הגדול שאינו עונה לברואיו, אלא מנסה אותם ומרים אותם, פעמים על ידי שפע טובה וברכה, ופעמים על ידי פנים של זעם, וכשהזעם מתגלה בעולם, מי יעמוד ביום דין.
אין רשימה זו באה להזכיר את מה שכל יהודי זוכר, את הדבר הבסיסי שיהודים עשו בכל הדורות, בהתרגש אליהם צרה – פשפשו במעשיהם. כי בדורנו המורכב, חביטת אגרוף של תשובה על הלב, מתבצעת על לבותם של אחרים, יש ומצביעים על דברים הטעונים תיקון, יש הפונים למעשה – לבדוק איך מאפשרים לכל כך הרבה אנשים לחגוג במקום קטן, מועט שלא החזיק את המרובה, וכולם אולי צודקים, ואולי בטח צודקים. אבל מה יעזור לנו הצדק, מה יהיה אם נמצא את האשמים, והאם אדם קטן יכול לעמוד מול מערכת שלא עושה דבר?
הפנייה הזאת אל ה' האחראי לכל מה שמתרחש, אינה בריחה מאחריות, להכניס את הרבש"ע בתוך הילולא דרשב"י הוא יותר מנדרש, אם נבחן את המציאות שקרתה, וכל המשתנים שלה, הפריטים שלעינינו באיזור האסון, כולם סעיפים בספר הלימוד החדש שכתב לנו ה' באותיות של דם ואש ותמרות עשן. את הספר הזה אסור לנו לאבד. עלינו לחוש כל ימינו, את הצער הנוראי של ההורים השכולים, האחים והאחיות האבלים, והמשפחה המורחבת הכואבת, ומשפחת העם היהודי השסועה. כמה אהבה ודאגה גילינו פתאום לאנשים שאיננו מכירים, כמה אמפתיה יש בנו מול בני אדם רק מחמת שהם בני אדם והם זכאים לחיות. ברור לי, שגם מי שאצבעותיו מקלידות פשקווילים נגד בני אדם נושמים וחיים ובעלי משפחות, נדם לבו לרגע בהשמע אסון על אחיו, שבפורום אחר היה בז להם, והשאלה נותרת בחלל: אנו צריכים למות כדי שנהיה זכאים לחיים? שאנשים סביבנו יבינו שאנו רוצים לחיות.
האם רק את הגוף אסור לדרוס, ומה עם לתת מרחב מחיה לנשמה? יש אנשים בינינו שלא זוכים להכרה בכלל, אין להם אוהב ומודע, הם חיים ותוססים ונדמה שהכל בסדר, שהרי בסופו של דבר, עוד לא יזמו אמבולנסים לנשמות, וה' רואה המון דריכות איש על איש, בכוח גדול, בעוצמה אכזרית, ומלך רחמן רוצה שנפסיק את זה, שלא נדרוך אחד על השני, שנאהב באמת גם אם האהבה שלנו לא הירואית מספיק להצלת חיי אדם, להיות זק"א של פצועי מלחמות נפש, לאסוף שברים פזורים ללא רחם, לבבות של אנשים מרוסקים, פגועים, נעלבים, בוכים והרוסים. כן, אלו האנשים שחיים אתנו ביום יום, באסונות של מפולת אנושית, ברמיסה בלתי רצונית, אך מונעת מאגו של הישרדות, כשאיננו מכירים שפה של לתת מרחב, של להכיל, של להבין שיש עוד אנשים סביבנו, והם גם בעלי לב פועם, שרוצים שיאהבו אותם.
ושוב, הס לי מלקשר עניני לימוד לעצם הדם הרותח בעזרה של המקדש, וידום אהרן, הפסוק שכה רבות מרבים להשתמש בו, אבל עם המון מלל סביב, לא דמימה אמיתית ונכנעת של הרכנת ראש, מיד כל אחד משתמש בידע שלו להוכיח ולייסר, למצוא אשמים חומריים ורוחניים, אך לא, שיעור נורא הוד שכזה, עליו להלמד בקודש הקדשים הפרטי של הלב, הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי, שכל מה שכתוב בספר הזה באותיות של דם – כתוב עלי, כי לעשות רצונך אלוקי חפצי, ורצונך הוא, שכל אחד מאתנו ישתוק באמת, ורק נקבל על עצמנו להיות אנשים טובים מעתה, ואז, יהיו הקרבנות הללו כתמרורים מכוננים, והענקנו להם חיים.