איך באמת מתייחסים לשיעור האלוקי
ערב שבת במדבר, ג' סיון תשפ"א
מעולם לא דברתי נגד תלמידי חכמים, אפילו הקטנים שבהם, מכל שכן על הגדולים שבהם, ואיני מתכוון לחטוא בחטא החמור הזה עד יום מותי. אבל כיון שלכל יהודי יש חלק בתורתו, ובפרט שאני יותר סומך על עצמי בהיותי מוסר דבריו של רבינו נחמן, והלא הכל יודעים, שדבריו המדויקים, מתמודדים עם כל שיטה ותורה, עם כל תדר ותפישה, כי הוא גם לא אמר מעצמו, אלא אמר את מה שהקב"ה אמר לו, והוא מסר לנו כמשה בשעתו. מה טוב ומה נעים להקשיב לברי הסמכות באמת. יצויין, כי העליהום הגדול, שכמה מאחינו רוצים לעשות למרן הגר"ח, שכאילו הוא תלה אסונות בחיזוק מסויים, ואי הבנת הנקרא זועקת לשמי השמים. ההיפך הוא הנכון, במקום לומר זאת, אמר את ההיפך ממש, לגבי ידיעה למה ומה, הוא אומר שאין לדעת וכו', אבל לגבי חיזוק, גם לא אמר שזו מידה כנגד מידה, סתם משהו קטן לזוז, נטילת ידים, שקל לקיים וגם הרוב מקיימים, זה סוג של לימוד זכות, זה כאילו לומר לרבונו של עולם, נעשה משהו, אנו טובים גם בזה… זה מקסים בעיני.
רבינו הקדוש, רבי נחמן מברסלב זי"ע, אומר לנו בפירוש, והעיקר להסתכל על עצמו, יש להניח, שכל המליונים ששמעו את דבר לבת האש ששרפה גופות במירון ושחררה את נשמתם להכלל בחי החיים, לקול צלילים הכי קדושים ביקום. כמספר השומעים והמשתתפים בכל לבם באסון הזה, כך מספר השיעורים הרבים, האישיים, האינדיבידואליים, הפרטיים מאד, שכל אחד מתקן משהו אחר, וצריך לפעול בשטח שלו, ורק לדבר עם עצמו, ולראות באחר רק את התיקון ולא את הקלקול, הרבי שלנו מסביר לנו, שהתורה הקדושה נכתבת באופן אישי לכל אחד ואחד, נשמות ישראל הן תורה ממש, יציאתם מן העולם היא כשריפת התורה, ומה כתוב בתורה הזו? תורה של הלב, תורה של האמת, תורה של אלוקים חי פועל ממש בכל רגע בעולמנו, ומה שהוא עושה – תורה היא וללמוד אנו צריכים, ללמוד רבותי, לא להטיח, לא להיות בטוח לפני הלימוד, כי אין לסמוך על רוח הקודש כשהלימוד המפרך לפנינו, אנו בודאי נציית לצדיק הזה, בצניעות, בנטילת ידים, ובעצם בהכל, כי רצונינו להיות טובים.
אבל בכך לא נסתיים השיעור, השיעור האישי, שכל לב יודע מרת נפשו, לברוח מזה אל הכלל – זה רק לעשות חצי תיקון, התיקון השלם הכולל, הוא הסתכלות פנימית בוערת, לא משוחדת, נוקבת עד חדרי בטן, להעביר לכמה דקות את חיינו עד עתה, ואת זכרון עלמא דאתי, המפגש שחייב מתישהו להתקיים עם רבונו של עולם, קצת יראה אישית, הנוצרת מתוך לבנו, בסודי סודות, לא בהרצאות מרשימות, ובמודעות מסוגננות מלאות ציטוטים אמיתיים, לא בציניות… אבל אני רוצה את מה שרוצה הרוצה בתשובה, אני רוצה באמת שהוא יהיה מרוצה ממני, ולא… גם אם אשתדל יותר להדר בנטילת ידים, שזהו קבלה כללית… אבל מה אתי, מה עם "להסתכל על עצמו" של רבי נחמן? האם פעם ראינו את עצמנו אחראים על מה שקורה, עזבו אותנו בשקט.
שלא נטעה, אין כאן התעוררות שכל יחיד יחשוב על עצמו כאשם, כי לא שבקת חיי לכל בריה, ההיפך, שיעור אינו עונש, ולימוד אינו טראומה, כעת אנו בבית ספר קשה מאד, מחרידים אותנו, מטלטלים אותנו. יש לנו שתי אפשריות לבחון את הדברים, יש אפשרות לראות את זה כאסון וכחורבן העולם, שזו תפישה ריאלית הנתמכת בוויזואליה אמפירית דוחקת להודות באמת… אבל התעלמות מאמת נוכחת אחרת, היא קצת חוטאת למטרה, משום שהעיקר הוא אתה בסיפור, לא כאשם, אלא כבן הדור הזה, שהוכנס בעל כרחו לבית ספר נוראי כזה שנקרא עולם.
אנו נמשיך לחייך, לשמוח ולחיות, אין מצוה להמית חיות בגלל אסון שפקד מישהו. אבל מה שכן אנו צריכים להשאיר אצלנו לנצח, זה את ההרהור הכי נכון מכל ההרהורים שבלבלו אותנו בתקופה מרה זו, ממש צריך לצלול לתוככי מים הזידונים של היאוש והדמעות, ולבחון שם את המרגלית הזוהרת, מרגלית החיים, שעדיין יש לה כוח וגם תפקיד ברור, לצבוע את החיים בצבעים יפים, צבעי אלוקות מחייכים ומשמחים, שזה עולמנו בחלקו, ובמרתף היסורים הסודי והאישי – מבקר, על דברתי, כל בן תמותה. אז מה באמת לומדים בשיעור הזה?
מהו שיעור? יושבים תלמידים לפני מורה, זה האחרון יודע חומר שהם אינם יודעים, אם הם יושבים כפויים בגלל הורים או מלחץ הצורך האינטלקטואלי – אחת היא לנו, משום שבתכלס הוא מרביץ בהם תורה. אבל יחי ההבדל הגדול בין המח הממתין לסיום השיעור, לבין אלו שמבטיחים לעצמם פגישה אישית עם המורה כדי להעמיק עוד. אלו ממש מקשיבים, שותפים למאמץ המוחי, לכל מה שקורה פה, והתוצאות יותר נעימות. כי יש משמעות לשעות הללו, בהן הן ויתרו על הכל למען שעה חנונית משעממת. הראשונים סובלים סבל יום יומי, המשמעות היחידה שלהם זה שקט תעשייתי מצד הכופים עליהם את הלימוד… אבל המתחברים יותר, הם הופכים שעה של ויתור, לשעה של קנין, הם בטח יעשו מתישהו משהו עם השעה הזו, הם לא בזבזו שעה, הם נטעו זרעי חיים להמשך.
כשאדם חווה שיעור קשה מיד מדת הדין, ההשגחה העליונה מחייכת בדרך משלה, כי היא יודעת, שאין פה רצון לעשות רע, אלא לקנות חיים אחרים למקשיבים לשיעור הנורא הזה, אז השאלה היא פשוטה מאד, במה נבחר כאשר השיעור הוא ממש איום ונורא, פשוט נבלע את התדר הזה, נגענו, היינו, סבלנו? למי זה טוב? גם ללקות, גם לשתות את שמן הדגים וגם בעיטה מחוץ לעיר, למה טבלת העונשים הגדולה? האין די באסון עצמו, שנפזר על כבשן האש נתחי חיים מבוזבזים שלנו? אז מה כן? כמו שאני מנסה לצרוח קודם, אין ללמוד מאחר, כי אין מעשיך כשל אחר, ואין מה שאתה צריך לתקן, מה שצריך לתקן חברך. אז תשב בשדה, תבכה להשם יתברך, תבקש שיעזור לך בבירור, בנה יעד ברור, סע במחשבותיך לשם, לבקש מקום תיקון אמיתי ומתמשך, ושב עם זה לבד, אל תמהר לבית הדפוס להדביק מודעות לזכות את הרבים. כי אם עלתה במחשבתך פרצה מסויימת של הדור, לך, בלבך, באישיותך, במהותך – שם נולדה המחשבה. אז מתוק שכמוך, איך לא הבנת? המחשבה לא באה למען פרנס דפוסים, ופועלים מגרדי מודעות של אתמול, וזעם המונים ברשתות על הרבנים האלו וכו' וכו', לא לזה שלחו לך מחשבה מן השמים, למה כן? למען תזכה להקשיב לרבי של כולנו – והעיקר להסתכל על עצמו, ורק על עצמו, ורק על עצמו.
תחשבו על זה…