אָבְדַּן הַתְּמִימוּת
תשעה באב תשפ"א
כל אחד ואחת מאתנו, בשבתנו על ריצפת תשעה באב, אנו חשים את האבדן הפרטי שלנו, את הצללים הכהים המסתירים את אלוהים חי שבקרבנו, המהלך החפוז לעבר סקרנות החיים איבד מאתנו המון תמימות, בית המקדש הוא התמימות שבלבנו, המקום, שהוא, כביכול, מקודש, היכן שאנו עוד ילדים טהורים שלא טועמים טעם של חטא, המגמה שלנו ברורה, לקדש מקומות חרבים, ותוך כדי אנו מחריבים מקומות מקודשים, בתשעה באב, אנו מוזילים דמעה טהורה על האבדן הזה, אבל יהודים חכמים אנו, לא בוכים על חלב שנשפך ועל מקדש שחרב, אלא על מקדש שלא יחרב, אותו מקדש שתחזינה עינינו בשובו אלינו, הוא המקדש המתגדל בתוך לבנו המקודש והמתקדש תוך כדי בכי וצום של תשעה באב.