שיחה לימי אלול הקדושים
ב' אלול תשפ"ב
החודש הזה, הוא חודש הכנה לראש השנה, כל רגע ביממות הללו של שלושים ימי אלול הקדושים, הוא רגע של הכנה. והשאלה שאנו צריכים לשאול את עצמנו, הכנה למה? מה הרעש הגדול של תפילות ראש השנה, שבגינו אנו נדרשים לכל כך הרבה זמן, כי אם בתפילה רגילה אמרו חכמינו, שצריך הכנה שעה אחת קודם שיתפלל, כאן הרחיבו לנו את זמן ההכנה לזמן ארוך אשר טומן בחובו סכנת אדישות ותרדמה.
עלינו להבין, כי בראש השנה אנו זוכים למשהו מאד גדול. בראש השנה, מלבד היותו יום ראשון לעשרת ימי תשובה, ומלבד היותו יום הדין, ובפרט היום הראשון המכונה 'דינא קשיא', הוא יום בו אנו מכריזים על המלכות של הקב"ה, על היותו נוכח יחיד בעולמו, אנו הרי עשויים לומר: "ואין אלוה מבלעדיך"…. כדי להגיד שלוש מלים אלו באמת וברצינות, עלינו לרכוש המון פנימיות….
הכותר הזה – אין אלוק מבלעדיך, הוא אומר, שאין כלום חוץ ממנו, כל ההתנהלות של החיים שלנו, ושל הסובבים אותנו, כל הסיבות והעילות, כל התוצאות של מסלולים ומהלכים, למרות שאנו חושבים בטעות כי אנו אחראים למעשינו, שאנו גרמנו, שאנו טעינו, או שאנו הצלחנו ואנו כבשנו וכו' וכו' וכו', הכל כאשר לכל – אין אלוה מבלעדיך, וכמו שפרשו בחסידות, שאין עוד מלבדו הוא לא רק שאין אלוקים מלבדו, אלא שאין כלום מלבדו, ובכדי שאדם יזכה לומר את הפנימיות הזו לא מתוך דקלום וקריאת המחזור, אלא בחיבור גמור למילים, מתוך חויה עוצמתית של הרגש פנימי גמור ומוחלט, שאנו חיים בתוך אור האורות של הממציא הנמצא היחיד, והידיעה הזו מביאה לנו את שלוות החיים, מתרצת את חידות החיים ומובילה אותנו להרגיש חיים נעימים באמת בחיים, כי אנו דבקים אגב כך במי שנאמר עליו: עוז וחדוה במקומו, עוז וחדוה זה בדיוק הענין של ראש השנה, שמצד אחד הוא עוז גמור, תוקף וחוזק נורא, ומצד נוסף הוא חדות כל החדוות, חדווה של בן שהפרימה בקשר עם אביו אהובו נתפרה היטב, והשמחה מרקיעה שחקים [ואכן על ראש השנה נאמר: "כי חדות ה' היא מעוזכם"],
שם אנו מבינים את תוקפו של ר"ה ואת משמעותם של המלים שאנו נגיד: וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יציר כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו וכו', הרי כאן יש שלשה שלבים שמעוררים אותנו להבנת התהליך. קודם כל "וידע" – ידיעה פשוטה ועמוקה אודות מציאותו של השם, מצד היותנו הפעולים שלו, שלא יהיה מסך המבדיל בין הפועל לפעול, ובין הפעול לפועל, ואחר כך בא "ויבין" – באה ההבנה הפנימית, שאכן כך, אם אנו יצורים אז יש יוצר, ואם יש יוצר, אז כל נשימת אפנו היא יצירה נהדרת שלו, אנו בעצם שיא שעשועיו יתברך, בעצם קיומנו בעולמו, ועצם ידיעתנו אודותיו, ואחר כך באה האמירה: "ויאמר כל אשר נשמה באפו". כלומר, בעל הפיוט מגלה לנו, כי אין אנו אומרים סתם מלים, אלא המלים הללו באות אחרי הידיעה וההבנה שאין כלום בעולם חוץ מאלוקות…
אז אנו יכולים לומר, קדוש אתה ונורא שמך ואין אלוה מבלעדיך… כי אנו חשים את זה, חווים את זה וחיים את זה. לכל זה צריך כאמור, ידיעה והבנה, וכאן נשאלת שאלת השאלות, איך אנו, קרוצים מחומר עב כל כך, הכי רחוקים מאור רוחני אמיתי ונוכח, יכולים באחת להתהפך ולומר, בלב רגיש ועין דומעת – נו, אבא, מתי זה יהיה – מתי כל יציר יבין שאתה יצרתו, ומתי יאמר כל אשר נשמה באפו וכו', מה קורה פתאום לנפש היהודית? כדי שזו לא תהיה אמירה חיצונית, או לצאת ידי חובת היום באמירה וכו', עלינו להכין את עצמנו.
הרבי מבעלזא זי"ע אמר, כמו שלכל תפילה אנו צריכים הכנה של שעה כדי להבין "דע לפני מי אתה עומד", אזי התפילות של ר"ה כל כך גבוהות שצריך חודש שלם בשביל ההכנה הנפשית הזו, לפני מי אנו עומדים, ולפני מי אנו שוטחים את תקוותנו לגאולת העולם מהתרדמה הכפרנית לעבר התעוררות הידיעה הברורה שאין כלום חוץ מהבורא שמזין ומחיה ומקיים את בריאתו בכל עת ורגע. כמה עלינו להיות מאושרים בהתקדש עלינו הימים הקדושים של ר"ה ויום כיפור, עם חודש שלם של קירבה ועוד קירבה ועוד קירבה.
עלינו לדעת, כי כל תזוזה יהודית שנעשה בחודש אלול, והיא תהיה כפופה ליעד הגדול הזה, לזכות להבנה הפנימית שזה כך, גם אם עדיין היעוד הכללי לא הושלם, אבל זה אכן כך, כי הוא יצר כל יצור, והוא פעל כל פעול, וכל אשר נשמה באפו, אומר, גם אם במלים לא מדוייקות, שה' אלוקי ישראל הוא מלך ומלכותו בכל משלה. אם נפסיק את החשיבה הילדותית אודות אלול, ונפנים חשיבה מחודשת, חשיבה של הזמנה חגיגית לחויה הגדולה של החיים, להרגיש באמת את מקור העוצמה האלמותית – הבורא שמתגלה בנבראיו, ביום הקדוש והנורא של ראש השנה.