שיחה לחודש אלול (ג)
ג' אלול תשפ"ב
הרבה פעמים אנו תוהים לעצמנו, מה פשר כל התהליך שאנו עוברים מראש חודש אלול עד אחרי שמחת תורה וכו', כל ההתרפקות על השם ועל התשובה וכו', האם איננו חוזרים לסורנו אחר כך? האם איננו אותם אנשים? וגם אם יש דברים שהצלחנו להשים עליהם אצבע, וכן לקבל על עצמנו למשך כל הימים הבאים, אבל מה יהיה עם המהות? האם המהות שלנו היא דואלית? דו פרצופית? שמצד אחד יש בנו תדר אלוקי קדוש, שכאשר מציתים אותו הוא ניצת וגם בוער, ומצד שני יש בנו ריחוק מכל זה, כי עובדה היא, לצערנו, שהמון מחשבות בטוחות אודות העתיד שלנו, המרחפות בחללו של הלב, בימי האורה, במהלך הימים נראה, לכאורה, שהדברים נמוגים אולי במשך הזמן? אז מה התועלת?
לפעמים יש בנו תהיה על עצמנו, שאנו עומדים מול חודש שלם, של התחטאות והתרפקות להשם יתברך, כולל את ימי תשרי המאירים, ואחר כך אנו חוזרים לשגרת הימים הבאים, כשהם לא כל כך דומים לשעות האור שבהן חוינו קרבת אלוקים ממקומות גבוהים. מה פשר כל הדבר הזה? האם יש בנו שתי מהויות? מהות אחת של דבקות פנימית של האור האלוקי שבקרבנו, שכאשר מציתים אותו הוא ניצת, ומתלהב ובוער אל השם יתברך, ויש מהות אחרת, שונה, בה אנו מתרחקים מרצון כאילו, ושוכחים את האור הגדול שלבנו חווה, ומתרגלים לימים אפורים נטולי הוד… וכך זה חוזר חלילה, כל שנה ושנה, האם אנו באמת משתנים באלול, והאם השינוי הזמני הזה, שהוא יחסי לא רציני כל כך, בהתחשב בנפילות, האם הוא שווה בכלל?
התשובה לכך היא, קודם כל צריך להבין, שאיננו עושים את מה שאנו עושים בשביל טיפוח האגו שלנו, כדי ש'נרגיש' יותר טובים, אנו פשוט מחבקים את ההזדמנות לחוות אלוקות! שגם אם אמנם הריגוש היהודי הזה הוא זמני לגמרי, ונראה בר חלוף, הוא שווה לאין ערוך, כי קרבת אלוקים אפילו לרגע אחד בעולם, הוא אוצר המנוצר שלא יסולא בפז, וזה לא נאבד לעולמים. אבל אני רוצה לדבר על יתירה מזאת, על משהו גבוה מאד מאד, כי בהחלט אפשר לומר, כי אף אלול ותשרי לא חולפים מאתנו מבלי להותיר חותם של ממש, כלי לשפע שיבוא גם יבוא, אלא שאנו צריכים להתמסר אליו ולהסכים להכילו, בכל אופן, צריך להבין, שההזדמנות של הימים האלו היא נפלאה כל כך, כי אנו חוקקים בלבנו ובנפשנו אור אלוקי קיים ונצחי, שיועיל לנו גם בעולם הזה, ובעיקר בעולם הנצח. כי הכרת ה', קרבת ה', אפילו לרגעים – אין הוא דבר של מה בכך, אפילו כאשר המדובר במחשבה כלשהי, ברגע בעלמא שאנו חווים את המציאות הזו, שאנו מסובבים בתוך נצח ה' – אנו רכשנו קנין נצחי!
זה חשוב לדעת את זה, שהחזרה השנתית על הפיוטים, הסליחות, הניגונים והדמעות – אינה רק דבר שבא מזמן לזמן, אלא זהו קנין ורכוש שנשאר אתנו לתמיד. אלא שכאן עלינו להפעיל קצת הגיון… אם חרדו עלינו צדיקי הדורות את כל החרדה הגדולה הזאת, ואת שגרת יומינו הפכו לעבודת השם קבועה ומתמשכת, הרי שמלמדים אותנו שיעור עמוק אודות עצמנו, כי אז אנו מגלים את המתנה הגדולה שקבלנו בהיותנו בני השמים, עם נשמה אלוקית מרגישה, ההרגש באלוקות, החיבור לאבינו שבשמים, הוא לא דבר המובן מאליו, אפילו לא לשניה אחת, שאנשים קרוצים מחומר עב כל כך, יכולים לחוות דרגה גדולה של אלוקות, אפילו בנטיה עדינה של שניה אחת, זהו פלא גדול שאין כמותו בעולם, ולנו זה עוד שגרה שבאה מזמן לזמן… לא חברים, זו תפישה ולפיתה חזקה של הקדושה האלוקית בנפשנו! ולנצח, כמה טוב לחיות עוד שנה ועוד שנה, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, זה טוב להאריך ימים, כי יש הרבה ימי יום הכיפורים בחיים של אדם שמאריך ימים, כי עמך מקור חיים, למענך אלוקים חיים, כמה טוב לחיות כשיש כזו טהרה בעולם, כמה טוב לחוות שוב ושוב רגעים מרוממים ומקודשים כל כך של סליחות ותקיעות וקרבת אלוקים, וניגוני התעוררות נפלאים הבוקעים ממעמקי הנשמה הטהורה המתגעגעת אל יוצרה, ברוך בואך אלול, יישר כח אלול, אוהבים אותך אלול, כמה חיכינו לך, איזה חודש יפה ונקי אתה, לשנה טובה נכתב ונחתם לאלתר לחיים טובים ולשלום!